לפני
כבוד השופט אביגדור דורות
המערערת:
עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל
ע”י ב”כ עו”ד צבי מועלם
נגד
המשיב:
אוחיון מרק מאיר
ע”י ב”כ עו”ד עמירם בוגט
פסק דין
לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופט א’ וינשל) מיום 27.7.22, בת”א 12406-07-19, בגדרו נדחתה תביעת המערערת להורות על פינויו של המשיב מדירה ציבורית בה התגורר אביו טרם מעברו לדיור סיעודי.
מבוא ורקע למחלוקת
1. המשיב התגורר בדירה ציבורית בה התגורר אביו המנוח, לאחר שהדירה הוקצתה לאב ונחתם מולו הסכם שכירות. האב המנוח ייקרא להלן – “הדייר החוזי”. בחודש יוני 2016 הועבר האב לדיור סיעודי ובהמשך נפטר.
2. ביום 8.1.19 דנה הוועדה המוסמכת מטעם המערערת (“ועדת הלגליזציה”) בעניין ומצאה שלא ניתן להכיר במשיב כ”דייר ממשיך”. גם הוועד העליונה של משרד הבינוי והשיכון קבעה כי המשיב אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב אינו עומד בקריטריונים ובתבחינים לקבלת דיור ציבורי שלא כדייר ממשיך.
3. לאור האמור, ראתה המערערת במשיב כפולש לדירה החל מחודש יוני 2016 ועל רקע זה הוגשה התביעה לפינוי. לטענת המשיב בבית משפט קמא, הוא זכאי להמשיך להתגורר בדירה בהתאם להוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ”ח-1998 (להלן: “החוק”) כ”דייר ממשיך”.
4. לאחר הגשת ראיות ובישיבת קדם המשפט המסכמת, הגיעו הצדדים להסכמה (שקיבלה תוקף של החלטה), לפיה המחלוקת בין הצדדים מוקדה בהיבט משפטי בלבד. המחלוקת המשפטית נוסחה כך: האם בהתאם להוראת המעבר בסעיף 70 לחוק ההסדרים נקבעה דרישת רצף מגורים החל מהיום הקובע עד מועד עזיבת הדייר החוזי – כטענת המערערת, או כי מעבר לדרישת המגורים בסמוך למועד הקובע, שאינה במחלוקת, נדרשת תקופת מגורים של ארבע שנים ברצף, עד למועד עזיבת הדייר החוזי – כטענת המשיב. הוסכם כי בהתאם להכרעה פרשנית זו, תוכרע תביעת הפינוי.
5. ההסדר החקיקתי ביחס למעמד הדייר הציבורי שהיה בתוקף עד שנת 2009, הכיר בזכותו של מי שהתגורר עם הדייר הציבורי להמשיך לשכור את הדירה במעמד של דייר ציבורי כ”דייר ממשיך”, וזאת אף אם אין הוא עומד בעצמו בתנאים ובתבחינים לזכאות לדיור ציבורי. זכות זאת נקבעה בסעיף 3(א) לחוק, טרם תיקונו בשנת 2009. בהתאם להוראה זו, במקרה בו נפטר הדייר הציבורי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, קמה הזכות לדייר הממשיך שהתגורר עמו, להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו. המונח “דייר ממשיך” מוגדר בסעיף 1 לחוק (הגדרה שלא שונתה בתיקון משנת 2009) כולל קרוב משפחה מדרגה ראשונה ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי.
6. בתיקון לחוק משנת 2009 נשללה זכות זו ונקבע כי זכות הדייר הממשיך להתגורר בדירה מותנית בהוכחת זכאותו האישית לדיור ציבורי. התיקון התבצע במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס”ט-2009 (להלן: “חוק ההסדרים”). לצד זאת, ונוכח משמעות והשפעת התיקון על זכויות המתגוררים בדיור הציבורי, נקבעה בסעיף 70 לחוק ההסדרים הוראת מעבר. פרשנות הוראת המעבר עומדת בלב ליבו של פסק הדין ושל ערעור זה. סעיף 70(א) קובע כי ההוראה החדשה שבסעיף 3 לחוק לא תחול על מי שביום 1.8.2009:
“התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה ‘דייר ממשיך’ במהלך התקופה האמורה”.
פסק הדין קמא
7. בית משפט השלום ציין בפסק דינו כי המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה האם דרישת המגורים “ברציפות” מתייחסת להמשך הסעיף, כלומר “עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי”, או לתנאי שקדם לכך, שלפיו מדובר במי שהתגורר עם הזכאי “במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו”. בית המשפט קמא ציין כי ככל שהתנאי בדבר רציפות מצטרף לטקסט שקודם לו, הרי הדין עם המשיב, אשר טען שיש להסתפק (בנוסף למגורים במועד הקובע), במגורים למשך 4 שנים עד למעבר הדייר החוזי למוסד סיעודי. ככל שהתנאי בדבר רציפות מתייחס להמשך הסעיף, הרי המשמעות היא כטענת המערערת, כי תנאי המגורים במשך 4 שנים אינו תנאי מספיק, אלא תנאי הכרחי ויש צורך בהוכחת מגורים ברציפות עד למעבר למוסד סיעודי.
8. בכל הנוגע ללשון החוק, סבר בית משפט קמא כי היא מאפשרת לקבל את כל אחת מהפרשנויות המוצעות, דהיינו, ניתן לקרוא את דרישת הרציפות הן כמתייחסת לדרישת המגורים למשך 4 שנים והן כמתייחסת למגורים ברציפות עד למות הדייר החוזי, או מעברו לדיור סיעודי. בית המשפט קמא ציין כי נוכח לשון הסעיף, לא נמצאה עדיפות משמעותית לאחר הפרשנויות המוצעות. צוין כי מבחינת פיסוק הסעיף, קיימת תמיכה מסוימת דווקא בפרשנות המשיב, שכן ככל שדרישת הרציפות מופנית לסיפא של הסעיף, נכון היה יותר לנסח את הסעיף כאשר לא קיים פיסוק לאחר המילה “ברציפות”.
9. בית המשפט קמא ציין כי הוראת המעבר אינה עומדת בפני עצמה, וכי גם כאשר היא מתקיימת, יש לעמוד בתנאי הבסיסי בהוראת סעיף 3(א) לחוק טרם תיקונו, והוא דרישת מגורים בדירה במשך 3 שנים טרם מות הדייר החוזי או מעברו למוסד סיעודי.
10. בית המשפט עבר לבחון את התכלית הסובייקטיבית של הוראת המעבר, תוך הפנייה להתייחסות חברי ועדת הכספים של הכנסת בדיון שהתקיים ביום 7.7.2009 ולדיונים שקדמו לאישור החוק. בית המשפט סבר כי דברי יו”ר ועדת הכספים מלמדים על כוונה כי התיקון לחוק לא יחול על מי שהתגורר בדירה מעל ארבע שנים ויש בכך תמיכה בפרשנות המשיב, לפיה, די בהוכחת מגורים למשך 4 שנים לשם החלת הוראת המעבר.
11. בית המשפט קמא עבר לדון בתכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה. צוין כי יש ללמוד על התכלית האובייקטיבית הן ביחס לתיקון החוק והן ביחס להוראת המעבר. בית המשפט ציין כי נוכח משמעותו הדרמטית של התיקון לחוק, נכון להבין את תכלית הוראות המעבר ככזו שנועדה להגן על זכויות דיירים שהתגוררו בדירות במועד הקובע, ערב שינוי החוק, בהתאם למצב המשפטי שקדם לחוק. נקבע בפסק הדין כי תכלית זו מתיישבת טוב יותר עם דרישת מגורים במועד הקובע וכן במשך 4 שנים לפני ואחרי התיקון, יחד עם הדרישה הטבועה בהוראה המקורית של מגורים במהלך 3 השנים שקדמו לפטירת הזכאי, מאשר עם דרישת מגורים רציפה עד הפטירה או המעבר לדיור סיעודי. בית משפט השלום הוסיף וציין כי טענת המערערת, לפיה נדרש רצף מגורים עד לפטירת הדייר החוזי (או המעבר לדיור סיעודי) מעוררת קושי מבחינת הרמוניה חקיקתית וזאת לאור התחולה של יתר הדרישות בהוראת סעיף 3(א) לחוק, לרבות הדרישה למגורים לתקופה של 3 שנים לפחות טרם פטירת הדייר החוזי (או המעבר לדיור סיעודי). נקבע כי בהעדר קביעה ברורה בחקיקה, קשה להסיק שתכלית החוק הייתה להוסיף דרישת מגורים ברצף לשנים רבות ולעתים, רבות מאוד.
12. בית משפט השלום מצא תמיכה נוספת לפרשנות לפיה לא נדרש רצף מהמועד הקובע ועד מועד הפטירה, בדו”ח הוועדה הציבורית שבחנה את סוגיית הדיור הציבורי. בית המשפט מצא כי בדו”ח הוועדה מתואר המצב המשפטי שהיה קיים עובר לתיקון, ללא דרישת רצף מגורים מהמועד הקובע ועד הפטירה, אלא דרישת מגורים של 4 שנים ברציפות בלבד, כטענת המשיב.
13. בסופו של המלך הפרשני, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי על מנת להיכלל במסגרת הזכאים בהתאם להוראת המעבר, על הטוען לזכאות כדייר ממשיך להוכיח כי התגורר בדירה במועד הקובע ובנוסף אחד מאלה: התגורר עם הדייר הזכאי במשך 4 שנים ברציפות עד למועד הקובע או התגורר עם הדייר הזכאי ברציפות במשך 4 השנים שקדמו לפטירתו או למעבר למוסד סיעודי. נקבע כי במקרה זה יחול סעיף 3(א) לחוק טרם תיקונו, ועל כן, בנוסף לאמור, על הטוען למעמד של דייר ממשיך לעמוד בתנאי הסעיף, הכוללים דרישה לקרבת משפחה מדרגה ראשונה, וכן מגורים עם הדייר הזכאי במשך שלוש שנים עד לפטירתו או מעברו למוסד סיעודי. לאור מסקנה זו, נדחתה התביעה.
טענות הצדדים
14. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא בפרשנותו, שכן הוראת המעבר מחייבת מגורים בדירה ברציפות ממועד שחל לכל המאוחר ביום 1.8.2009 ועד למועד פטירת הדייר החוזי (או מעברו לדיור סיעודי) ברציפות. בדיון שהתקיים ביום 21.12.23 טען ב”כ המערערת כי דרישת הרציפות חייבת להתקיים, גם אם יחלפו 20 שנים ויותר בין המועד הקובע לבין פטירת הזכאי. להלן דבריו (עמ’ 2 לפרוטוקול, שורות 12-14):
“אני משיב באמצעות הדוגמא הבאה: 2009 היום הקובע, 2030 נפטר הדייר החוזי. אנחנו טוענים שצריך לגור ברצף מ-2009 עד 2030, זה הרצף שנדרש. לא ארבע שנים ולא 7 שנים, אלא רצף עד יום פטירת דייר החוזה”.
15. ב”כ המערערת הפנה לפסק דינו של בית משפט זה (כב’ השופט ר’ וינוגרד) מיום 20.2.20 בעת”מ 21200-11-19 בשארי נ’ משרד הבינוי והשיכון, שם נקבע כי המילה “וברציפות” שבהוראת המעבר משמעה כי התקופה תתחיל במועד הקובע, או בתום 4 שנים הסמוכות לו, ותימשך ברציפות עד למועד פטירת הזכאי. על פסק הדין הנ”ל הוגש ערעור (עע”מ 3151/20) אשר נדחה ביום 15.2.21 לפי סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.
16. כמו כן, טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא בהסתמכו על דיוני ועדת הכספים של הכנסת, הואיל ובדיוני הוועדה לא נדונה סוגיית הרציפות כלל. נטען כי מלאי הדירות העומד לרשות המערערת מוגבל ואם תעניק המערערת זכויות למי שאינו עומד בקריטריונים שבחוק, היא תפלה לרעה אחרים, הממתינים בתור לקבלת זכות מגורים בדיור הציבורי.
17. לבסוף, טענה המערערת כי הוועדות המקצועיות בחנו את בקשת המשיב על פי החוק ונהליו וכי המשיב לא הציג ראיה כי ההחלטות שהתקבלו בעניינו אינן סבירות.
18. לטענת המשיב, הוא התגורר בדירה עם אביו לאורך השנים וביום 9.7.17 עבר אביו לבית אבות בעוד המשיב המשיך לגור בדירה. נטען כי המשיב היה מכור לסמים במשך רוב חייו הבוגרים (קרוב ל-40 שנה) וכנגד כל הסיכויים הצליח לשקם את חייו.
19. לטענת המשיב, בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע”מ 6194/16 ממן נ’ משרד הבינוי והשיכון (1.5.18) יישם בית המשפט העליון את הוראת המעבר באופן שלא נדרש רצף מגורים מהמועד הקובע ועד לכניסת הדייר החוזי למוסד סיעודי. כמו כן נטען, כי בתי המשפט המחוזיים פירשו את הוראת המעבר כפי שפורשה בפסק דין ממן (עת”מ (ת”א) 57471-04-18 אזרן נ’ משרד הבינוי והשיכון (5.7.21); עת”מ (ת”א) 30220-03-21 גריך נ’ משרד הבינוי והשיכון (28.7.22)).
בהקשר זה נטען כי פרשנות בית המשפט בעניין בשארי הייתה כולה “אוביטר” ואין להסתמך עליה.
20. מבחינת לשון החוק, טען המשיב כי המילה “וברציפות” מתייחסת ל-4 השנים שבהוראת המעבר ולא לחלק השני של ההוראה. נטען כי פרשנות המערערת מייתרת את דרישת המחוקק כי הוראות סעיף 3 לחוק ימשיכו לחול, שהרי אם נדרש רצף מגורים של 4 שנים לפחות מהמועד הקובע ועד לפטירת הזכאי, אין כל משמעות לדרישת המגורים בשלוש השנים שקדמו לפטירה או למעבר לדיור סיעודי.
21. לטענת המשיב, אילו היה ברצון המחוקק לקבוע דרישת רציפות בהתאם לפרשנות המערערת, היה ניתן לעשות כן בניסוח הבא: “ימשיכו לחול על מי שהתגורר עם הזכאי ברציפות החל מהיום הקובע ועד למועד הפטירה ובתנאי שתקופה זו לא תיפחת מארבע שנים”. נטען כי יש לפרש את הוראת המעבר באופן המיטיב עם האזרח ולא באופן הפוגע בזכויותיו.
22. לטענת המשיב, תימוכין לפרשנותו ניתן למצוא בדיוני ועדת הכספים בישיבה בה נוספה הוראת המעבר ובדברי יו”ר הוועדה (כמפורט בסעיף 53 לתשובת המשיב). כמו כן נטען, כי תכלית הוראת המעבר (ריכוך התיקון לחוק) מתיישבת עם פרשנות המשיב, לפיה לא נדרש רצף מהמועד הקובע ועד מועד פטירת הזכאי. נטען כי פרשנות המערערת מוסיפה דרישת מגורים לשנים רבות מאוד, בעוד הדרישה המקורית, טרם הוראת המעבר, עמדה על שלוש שנים בלבד.
23. לבסוף, טען המשיב כי הוועדה הציבורית אשר בחנה את סוגיית המגורים פירשה את החוק כשם שפורש על ידי בית המשפט קמא.
דיון והכרעה
24. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי סבורני שיש להעדיף את פרשנות המשיב על פרשנות המערערת וכי אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא. הטעמים למסקנתי נעוצים הן בלשון הוראת המעבר והן בתכלית הוראה זו, הכול כפי שיפורט להלן.
25. יש לפתוח את הדיון בלשון דבר החקיקה העומד בלב ליבו של הערעור. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא, השאלה שבמחלוקת היא, האם דרישת המגורים “ברציפות” מתייחסת לתנאי שקדם למקומה בסעיף 70(א) לחוק ההסדרים, כלומר, לדרישת המגורים במשך ארבע שנים לפחות, או להמשך הסעיף, כלומר, “עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי”.
בית משפט קמא סבר שלשון החוק מאפשרת לקבל את כל אחת מהפרשנויות המוצעות וכי לא נמצאה עדיפות משמעותית לאחת מהן.
26. המערערת הסתמכה בטענותיה על פסק הדין המחוזי בעניין בשארי. כב’ השופט וינוגרד קבע כי הפרשנות של המשיב אינה מתיישבת עם לשונו של החוק. ואלה היו דבריו (פסקה 5 לפסק הדין):
“אין חולק כי סעיף 70(א) לחוק מחיל את הוראת המעבר על מי שהתגורר במשך ארבע שנים לפחות עם הזכאי, וקובע כי ארבע שנים אלה יכולות להיות קודם למועד הקובע או לאחריו. לאחר אמירה זו מוסיף החוק ואומר כי המגורים אמורים להיות ‘וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי’. ההנחה לפיה המילה ‘וברציפות’ חלה אך ורק על האמירה שלפניה – דהיינו: קובעת כי על הדייר הממשיך לגור ארבע שנים ברציפות בנכס קידם או אחרי המועד הקובע – מביאה לתוצאה לשונית לפיה הפסוקית שבהמשך הדברים משוללת הקשר. למילים ‘עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי’ אמורה לקדום פסוקית לשונית שתבהיר מאיזה מועד נמנית התקופה שאמורה להימשך ‘עד למועד שבו נפטר הזכאי’. על פי פרשנות התובעת נעדר החוק כל אמירה מעין זו. הוא קובע לכאורה כי על הדייר הממשיך להתגורר בנכס במועד הקובע ובתקופה של ארבע שנים הסמוכות לו, וממשיך באמירה מנותקת ‘עד למועד שבו נפטר הזכאי’. פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון החוק או תחבירו.
מכאן שהמסקנה היא שהמילה ‘וברציפות’ היא זו המגדירה את התקופה, וקובעת שזו תתחיל בתאריך הקובע או בתום תקופת ארבע השנים הסמוכות לו ותתמשך ברציפות ‘עד למועד פטירת הזכאי'”.
27. ביחס לדברים אלה ניתן להקשות ולומר כי דרישת “הרציפות” יכולה להתייחס לאמירה שלפניה (מגורים עם הזכאי מהמועד הקובע), או על האמירה שלאחריה (עד למועד פטירת הזכאי), אך לא על שתי האמירות גם יחד. האמירה שלפניה נוגעת למגורים במשך 4 שנים לפחות עם הזכאי. אם לא נדרשת “רציפות” בתקופה זו של ארבע שנות מגורים, יכול הטוען למעמד דייר ממשיך להתגורר בדירה עם הזכאי מהמועד הקובע במשך 4 שנים, אך ללא רציפות. נדמה שהכול מסכימים כי נדרש לקיים מגורים משותפים בדירה עם הזכאי במשך 4 שנים לפחות, ללא הפסקות מגורים, דהיינו, ברציפות. אם דרישת הרציפות חלה על החלק השני (עד למועד שבו נפטר הזכאי), תחול הוראת המעבר על מי שהתגורר בדירה עם הזכאי במועד הקובע בתקופה של 4 שנים, אך במהלך אותה תקופה של 4 שנים, רשאי הטוען לזכות להפסיק או לקטוע את המגורים המשותפים ולשוב ולחזור לדירה, מבלי לפגוע בזכאותו להיחשב כדייר ממשיך.
28. סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי לשון החוק מאפשרת לקבל את כל אחת מהפרשנויות המוצעות ואף בקביעתו כי מבחינת פיסוק הסעיף, קיימת תמיכה מסוימת דווקא בפרשנות המשיב, שכן ככל שדרישת הרציפות מופנית לסיפת הסעיף, נכון היה יותר לוותר על הפיסוק לאחר המילה “ברציפות”. המסקנה, אפוא, היא שיש לפנות לתכלית החקיקה כדי לעמוד על הפרשנות הנכונה של הוראת המעבר.
29. לפני שנבחן את תכלית החקיקה, נזכיר את קביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע להיגיון הפנימי בכל אחת מהחלופות הפרשניות (פסקה 18 לפסק הדין). הכל מסכימים כי גם כאשר מתקיימים תנאי סעיף 70(א) לחוק ההסדרים, יש לעמוד גם בתנאי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק טרם תיקונו, בדבר דרישת מגורים בדירה במשך שלוש שנים טרם פטירת הדייר החוזי או מעברו למוסד סיעודי. אם פרשנות המערערת היא הנכונה, הפכה הוראה זו למיותרת לחלוטין, שהרי פרשנות המערערת מחייבת מגורים של 4 שנים לפחות עם הזכאי עד לפטירתו, כך שאין עוד כל משמעות לדרישת המגורים המשותפים בשלוש השנים שקדמו לפטירה או למעבר למוסד סיעודי. לעומת זאת, ככל שדרישת הרציפות חלה על האמירה שלפניה (דרישת המגורים למשך 4 שנים עם הזכאי החל מהמועד הקובע), יש חשיבות רבה ונפקות מלאה לחובה לעמוד בתנאי סעיף 3(א) לחוק, היא חובת המגורים בדירה משך שלוש שנים טרם מות הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. אמור מעתה, ההיגיון הפנימי בכל אחת מהחלופות הפרשניות, תומך בקביעה כי דרישת הרציפות מתייחסת לאמירה שלפניה, דהיינו, לתקופת המגורים הקודמת למועד הקובע או לאחריו.
30. מכאן נעבור לבחון את תכלית החקיקה, ותחילה לתכלית הסובייקטיבית. כפי שקבע בית המשפט קמא, תיקון החוק בשנת 2009 היה תיקון מהותי ביותר, עקב ביטול זכאותו של דייר ממשיך להישאר בדירה לאחר פטירת הדייר החוזי, ככל שאין לו זכאות אישית לדיור ציבורי. הצעת החוק המקורית חייבה את בן המשפחה שהתגורר בדירה לפנות את הדירה תוך שלושה חודשים ממועד המעבר למוסד סיעודי. בדיוני ועדת הכספים של הכנסת הושג סיכום לפיו דייר שהתגורר בדירה מעל 7 שנים ייחשב דייר ממשיך, והשינוי בחוק לא יחול עליו. בהמשך אישרו חברי הכנסת הסתייגות שמטרתה צמצום התקופה משבע שנים לארבע שנים. הדברים האמורים תומכים בפרשנות המשיב ומעוררים קושי ביחס לפרשנות המערערת. לטענת המערערת, כדי לזכות במעמד של דייר ממשיך, ייאלץ בן משפחתו של הדייר החוזי להוכיח מגורים רצופים בדירה, ביחד עם הזכאי, לתקופות ממושכות מאוד, ולעתים – הרבה יותר משבע שנים. בפתח הטיעון בדיון, הדגים ב”כ המערערת אפשרות של מגורים רצופים בדירה בתקופה של 21 שנים, כתנאי למעמד של דייר ממשיך. כיצד ניתן ליישב בין פרשנות זו להתפתחות נוסח החקיקה ולדברי חברי הכנסת שדנו בחקיקה זו. חברי הכנסת סברו כי דרישת רצף מגורים של 7 שנים מהמועד הקובע היא תקופה ממושכת מדי, תוך קיצור התקופה ל-4 שנים בלבד, כאשר התקופה יכולה להתחיל אף לפני המועד הקובע. נראה כי פרשנות המערערת אינה עולה בקנה אחד עם מטרת הוראת המעבר, לנוכח מהלך החקיקה.
זאת ועוד, אם משמעות הוראת המעבר היא כי חייבת להישמר רציפות מגורים בדירה מהמועד הקובע (1.8.09) ועד פטירת הזכאי, הרי שבכל המצבים בהם נפטר הזכאי (או עבר לדיור סיעודי) החל מיום 1.8.13 ואילך, אין עוד משמעות לדרישת המגורים לתקופה של 4 שנים. ביחס לכל זכאי שמועד פטירתו מאוחר ליום 1.8.13 נדרשת תקופת מגורים בדירה שהולכת ומתארכת. לגבי זכאי שנפטר ביום 1.8.14 התקופה מתארכת ל-5 שנים; לגבי זכאי שנפטר ביום 1.8.20 נדרשת תקופת מגורים של 11 שנים; לגבי זכאי שנפטר ביום 1.8.23 נדרשת תקופת מגורים של 14 שנים וכך הלאה. כיצד ניתן לקבל עמדה פרשנית זו, על רקע קיצור התקופה במהלך דיוני החקיקה משבע שנים לארבע שנים?
לפי פרשנות המערערת, דרישת המגורים בתקופה של 4 שנים, “באה לקיצה” כבר ביום 1.8.13 וממועד זה ואילך, תקופת המגורים בדירה הנדרשת לשם השגת מעמד של דייר ממשיך הולכת ומתארכת, כתנאי לקבלת מעמד זה והיא יכולה להגיע גם לתקופות העולות על 20 שנה, למשל, לפי הדוגמא שהובאה בדיון על ידי ב”כ המערערת (כמפורט לעיל בפסקה 14). לא מצאתי יסוד להשקפה זו בדיוני ועדת הכספים של הכנסת ואין לה אחיזה מבחינת התכלית הסובייקטיבית.
31. בכל הנוגע לתכלית האובייקטיבית, נראה כי תכלית הוראת המעבר הייתה להכיר בזכויות דייר ממשיך אשר התגורר בדירה ערב שינוי החוק, מבלי להחיל עליו את התיקון בחוק, הדורש זכאות אישית ועמידה בקריטריונים הנדרשים על פי התיקון לחוק. המטרה הייתה להתחשב במי שהתגורר בדירה במשך תקופה ממושכת (לפחות 4 שנים) בעת תיקון החוק בשנת 2009 ולמנוע העברת דיירים רבים ממעמד של דיירים “בזכות” למעמד של “פולשים” אף שלא נקטו צעד כלשהו של פלישה (דו”ח הוועדה הציבורית, כמצוטט בפסקה 22 לפסק הדין). נוכח תכלית זו, נראה שיש להעדיף את פרשנות המשיב להוראת המעבר, שכן, על פיה, כדי לזכות במעמד של דייר ממשיך, עליו להוכיח הן מגורים משותפים רצופים עם הזכאי בתקופה של 4 שנים לפחות מהמועד הקובע (בשנת 2009) וכן מגורים משותפים עם הזכאי לפחות שלוש שנים לפני פטירתו, או מעברו לדיור סיעודי.
32. סיכום ביניים: מן האמור עד כאן, סבורני שיש להעדיף את פרשנות המשיב על פרשנות המערערת, ולאמץ את מסקנת פסק דינו של בית המשפט קמא.
33. לא ניתן לסיים את הדיון מבלי להתייחס לפסיקה הקיימת, על רקע טענות ב”כ הצדדים, כי הפסיקה הקיימת תומכת בפרשנות הנטענת על ידם.
34. בית המשפט קמא התייחס לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ממן וכן לפסיקת בתי המשפט המחוזיים (פסקאות 13-15 לפסק הדין). בית המשפט קמא סבר כי מפסק הדין בעניין ממן משתמע כי לא נדרש רצף מגורים מן המועד הקובע ועד למועד הפטירה וכי בדרך זו נקטו חלק מהערכאות הדיוניות שנדרשו לסוגיה שבמחלוקת. בית המשפט העליון התייחס לעניין הרציפות וקבע כי זו אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות, כגון שירות מילואים או אשפוז לטיפול רפואי. בית המשפט התייחס למסלול הזכאות לפיו על הדייר הממשיך להתגורר בדירה בתאריך הקובע (1.8.09), ולפחות 4 שנים ברציפות עובר למועד פטירת הזכאי, תוך אבחנה בין מסלול זה למסלול אחר, על פיו על הדייר הממשיך להתגורר בדירה שלוש שנים ברציפות טרם פטירת הזכאי, ובנוסף לכך, להיות זכאי בעצמו לדיור ציבורי. מתיאור זה של הדברים (פסקה 10 לפסק הדין) משתמע כי המסלול הדורש מגורים רצופים של 4 שנים בדירה, אינו מחייב כי המגורים יהיו בסמוך לפני פטירת הזכאי. מכל מקום, בית המשפט העליון החזיר את העניין לבית המשפט לעניינים מנהליים, לשם בחינת הראיות הנוגעות למועדים ולתקופות שבהם התגורר המערער בדירה.
35. המערערת הסתמכה, כאמור לעיל, על פסק הדין בעניין בשארי וכן על כך שהערעור על פסק דינו של בית משפט זה נדחה. אכן, הערעור לבית המשפט העליון נדחה (עע”מ 3151/20) אולם מדובר בדחייה לפי סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, מבלי שניתן פסק דין מפורט ומנומק בערעור.
36. לטענת המשיב, פרשנות בית המשפט המחוזי לסוגיית הרציפות הייתה “אוביטר” לחלוטין, שכן הגב’ בשארי לא עמדה בתנאי של מגורים ברציפות במשך שלוש שנים לפני פטירת הזכאי ולכן, הדיון הנוגע לפרשנות סעיף 70 לחוק ההסדרים היה “מיותר ואוביטר”. לטענה זו איני יכול להסכים. עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי “הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי”. אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי “לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה”. מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.
על אף האמור לעיל, איני סבור כי יש לראות בדחיית הערעור בעע”מ 3151/20 משום תקדים מחייב, לאור העובדה כי בית המשפט העליון הסתפק בפסקה קצרצרה, ללא עריכת דיון וללא ניתוח של הדין והוא נעדר הנמקה מפורטת המצדיקה את פרשנות המערערת.
סוף דבר
37. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את תביעת הפינוי.
38. לאור התוצאה הנ”ל, נקבע בזאת כי המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן היום, כ”א טבת תשפ”ד, 2 ינואר 2024, בהיעדר הצדדים.
אביגדור דורות, שופט
