10.1.2024
לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר
המבקשים
1.פלוני
2.אלמוני
נגד
המשיבים
1.ישיבת התפוצות תורת ישראל (ע”ר)
2.יצחק גולדשטיין
3.אברהם גולדשטיין
4.דוד נחום כהן
5.דביר טל
6.מדינת ישראל – משטרת ישראל
בא-כוח התובעים: עו”ד יהושע ננר
בא-כוח המשיבים 4-1: עו”ד עודד רקובר, עו”ד שמחה דין
בא-כוח המשיב 5: עו”ד מנשה יאדו
באת-כוח המשיבה 6: עו”ד מירית סביון (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))
פסק דין
בקשת רשות הערעור הנדונה הוגשה על שתי החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת קרן מילר) מיום 7.6.2023 בת”א 12016-11-20, שלפיהן נדחתה בקשתם של המבקשים לאפשר להם להגיש חוות דעת מומחה רפואי נוסף בתחום כירורגיית כלי דם בעניינו של המבקש 2.
רקע ועיקרי העובדות הדרושות
2. תביעתם של המבקשים לפיצויים בשל נזקי גוף, הוגשה ביום 4.11.2020 אל בית המשפט המחוזי בירושלים ובה נטען כי נזקי הגוף נגרמו להם כתוצאה מתקיפתם, כי המשיבים 5-1 אחראים לכך וכי אחריותה של המשיבה 6 (המדינה) היא בשל אוזלת ידה כלפי אירועי התקיפה. אל כתב התביעה צורפו שתי חוות דעת מומחים רפואיים בעניין כל אחד מהמבקשים, אחת בתחום האורתופדיה והשנייה בתחום הפסיכיאטריה. לאחר הגשת חוות דעה נגדיות בתחום הפסיכיאטריה, מינה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר’ וינוגרד) מומחה בתחום זה. לנוכח קביעותיו ניתנה ביום 13.3.2023 החלטתו שלפיה אם לא תוגש התנגדות מטעם מי מהצדדים, כי אז ומטעמי סמכות עניינית, התביעה תועבר אל בית משפט השלום. משלא הוגשה כל התנגדות, ניתנה ביום 21.3.2023 החלטה על העברת התביעה אל בית משפט השלום.
ביום 26.3.2023 הורה בית משפט השלום לצדדים להגיש תחשיבי נזק ולכל צד הוקצו שלושים יום לשם כך.
ביום 9.5.2023, בחלוף המועד שנקבע להגשת תחשיבי הנזק מטעם המבקשים, הוגשה הודעתם שכותרתה “מתן הסבר לעיכוב בהמצאת תחשיבי הנזק מטעם התובע ובקשה למתן ארכה להמצאת בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף מטעם כב’ ביהמ”ש”. במסגרתה התבקש בית המשפט לתת למבקשים ארכה להגשת בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום כירורגיית כלי דם בעניין המשיב 2. זאת כנטען בבקשה אשר צורפה אל ההודעה האמורה, לנוכח נכותו המשמעותית בתחום זה כתוצאה מהאירוע נושא התביעה. לתמיכה בכך הפנו המבקשים אל מסמכים רפואיים ואל החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר בשנת 2015 קבעה למבקש 2 נכות בשל כך בשיעור 93% לצמיתות. עוד הוסיפו, כי עובדה זו צוינה כבר בכתב התביעה, אשר במסגרתה ומחמת חסרון כיס של המבקש 2, התבקש מינוי מומחה בתחום זה מטעם בית המשפט (פסקה 64 בכתב התביעה).
בתגובותיהם התנגדו המשיבים לבקשת המבקשים וביום 7.6.2023 ניתנה החלטת בית המשפט קמא הדוחה את הבקשה לאפשר למבקשים לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית כלי דם. בקשה לעיון חוזר שהוגשה עוד באותו יום, נדחה אף היא באותו יום.
3. בקשת רשות הערעור הנדונה הוגשה ביום 21.9.2023 ועם הגשתה הוגשה גם בקשה לפטור את המבקשים מהפקדת עירבון. ההחלטה בבקשה זו ניתנה לאחר הגשת תגובות המשיבים, ביום 17.11.2023 ולפיה העירבון הועמד על מחצית הסכום. העירבון הופקד ביום 6.12.2023 ובקשת רשות הערעור הוקצתה לטיפול ביום 18.12.2023. בהתאם להחלטה מיום 19.12.2023, תשובת המשיבים 4-1 הוגשה ביום 24.12.2023, תשובת המשיבה 6 הוגשה היום (10.1.2024) ומטעם המשיב 5 לא הוגשה תשבה (לפירוט מועדים אלו, עוד נשוב ונידרש בהמשך הדברים).
החלטותיו של בית המשפט קמא
4. בהחלטתו הראשונה מיום 7.6.2023 וכאמור, דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשים לאפשר להם להגיש בקשה למינוי מומחה נוסף מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית כלי דם. ההחלטה נומקה בכך שהמועד להגשת הבקשה היה עם הגשת כתב התביעה או סמוך לכך. בית המשפט קמא הוסיף, כי אין בכך שהבקשה הוזכרה בפסקה 64 בכתב התביעה כדי לסייע למבקשים, מאחר שהיה עליהם להגיש בקשה נפרדת ומכל מקום, במהלך כשנתיים וחצי מאז הגשת התביעה, המבקשים אף לא הסבו את תשומת לב בית המשפט לבקשתם זו.
בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשים הנשענת על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן – התקנות החדשות), שלפיהן לא יוגשו בקשות עד מועד ישיבת קדם המשפט הראשונה (“עוצר הבקשות” בהתאם לתקנה 49 בתקנות החדשות). כך מהטעם שעל-פי תקנה 87(ד) בתקנות החדשות, בקשה לפטור מצירוף חוות דעה רפואית תוגש לכל המאוחר עם הגשת כתב התביעה ולכן בכל מקרה, היה עליהם להגיש בקשה זו במהלך התקופה, שנמשכה כשנתיים וחצי, מאז הגשת התביעה ואשר במהלכה נדונו ענייני המומחים.
עוד הוטעם, כי כבר בבית המחוזי נדונה אפשרות העברת התביעה אל בית משפט השלום לנוכח שיעורי הנכויות הנטענות. למרות זאת, לא ניצלו המבקשים את האפשרות שניתנה להם להעלאת בקשתם למינוי מומחה נוסף, באופן שאולי עשוי היה להותיר את בירור התביעה בבית המשפט המחוזי (לעניין זה הופנו המבקשים אל עמדתם בעניין הסמכות העניינית, אשר הוגשה ביום 30.12.2021, אשר במסגרתה לא הזכירו את נושא הנכות בכלי הדם). בנסיבות אלו נקבע, כי הגשת הבקשה בשלב כה מאוחר של ההליך מעלה חשש כי המבקשים המתינו לבחינת שיעורי הנכות בתחומים האחרים קודם להגשת הבקשה למינוי מומחה נוסף ומכל מקום, הם לא סיפקו הסבר אחר להשתהותם המשמעותית בהגשת בקשה זו. בנסיבות אלו נקבע, כי השיהוי בהגשת הבקשה והתמשכות ההליך פוגע במשאבי המשיבים, בעוד שאף שאלת החבות שנויה במחלוקת משמעותית. כך גם יש בכך כדי לפגוע באינטרס הציבורי שעניינו חלוקה הוגנת וראויה של הזמן השיפוטי. לפיכך נקבע, כי שיהוי זה הוא שיקול ממשי המצדיק שלא להיענות לבקשה.
בסופה של ההחלטה הראשונה אף נדחתה בקשה נוספת של המשיבה 6, בעניין הפקדת עירבון, אשר הוגשה כשנתיים קודם לכן בעוד משיבה זו לא עמדה על הכרעה בה. עוד נקבע, כי לשם קידום ההליך ולנוכח המחלוקת המשמעותית בשאלת האחריות, תבוטל ההחלטה המורה על הגשת תחשיבי נזק וחלף זאת נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית, שאף הוגשו מאז וכן נקבעה ישיבת לקדם משפט, שהתקיימה ביום 19.11.2023.
5. אף בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה האמורה נדחתה ביום 7.6.2023. כאמור בהחלטה: “אין עילה לעיון חוזר בהיעדר שינוי נסיבות. אעיר כי לכאורה עומדת בפני התובעים האפשרות לבקש למחוק את תביעתם (תוך שישקלו הוצאות המחיקה) ולהגישה מחדש”.
בקשת רשות הערעור ותמצית תשובותיהם של המשיבים
6. בבקשת רשות הערעור הודגש כי הפגיעה המשמעותית ביותר שנגרמה למבקש 2 כתוצאה מאירוע התקיפה היא בתחום כירורגיית כלי דם, אשר לגביה וכאמור, ועדה של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי למבקש נכות ששיעורה 93%. עובדה זו אף הודגשה כבר בכתב התביעה (פסקאות 19 ו-64) ואף נתמכה במסמכים רפואיים.
המבקשים טענו כי אי צירוף חוות דעת מומחה בתחום כירורגיית כלי דם נבעה מחסרון כיס ולפיכך בית המשפט התבקש למנות מומחה בתחום זה מטעמו. לטענתם, התביעה הוגשה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן – התקנות הקודמות), וכי בהתאם לתקנה 127 בתקנות אלו, ניתן היה לפטור תובע מצירוף חוות דעה רפואית “מטעמים מיוחדים שיירשמו”. עתה, במסגרת התקנות החדשות, רוככה הדרישה, כך שעל-פי תקנה 87(ד) בית המשפט ימנה מומחה רפואי מטעמו, “אם מצא הצדקה לכך”.
המבקשים הוסיפו כי לנוכח הוראות התקנות החדשות, המגבילות את האפשרות להגשת בקשות, עד מועד קדם המשפט (בהתאם לתקנה 49 בתקנות החדשות), לא הוגשה בקשתם למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגית כלי דם קודם שנקבעה ישיבת קדם משפט ראשונה. עם זאת, מעת שהם התבקשו להבהיר מדוע טרם הוגשו תחשיבי הנזק מטעמם, הוגשה בקשתם למינוי מומחה מטעם בית המשפט, תוך הבהרת העיכוב בהגשת תחשיב הנזק.
לנוכח האמור טענו המבקשים כי בית המשפט קמא שגה בכך שזקף לחובתם את העיכוב בהגשת בקשתם למינוי מומחה בתחום כירורגיית כלי דם. אפילו טעו בהבנת התקנות בעניין מועד הגשת הבקשה, לא היה מקום להתעלם מההצדקה למינוי מומחה בתחום זה לנוכח המסמכים הרפואיים שהציגו בעניין הנכות הנטענת. כמו כן, על בית המשפט לעשות צדק ולכן לא יהיה זה נכון למנוע מהמבקש 2 לקבל את הפיצוי המתאים, אפילו שגה בהתנהלותו הדיונית. שכן, לא ניתן לשקול רק שיקולי יעילות, תוך מתן משקל מופחת למהות הנושא העומד להכרעת בית המשפט.
7 המשיבים 4-1 טענו כי אין להתערב בהחלטותיו הנדונות של בית המשפט קמא. לטענתם, המבקשים השתהו במשך זמן רב עד הגשת הבקשה למינוי המומחה וכפי שאף נקבע בהחלטות, יש בכך כדי לפגוע במשאבי המשיבים ובאינטרס הציבורי. בנסיבות הנדונות אף היה באיחור בהגשת הבקשה כדי להעיד על ויתור מצד המבקשים על בקשתם למינוי המומחה ואף יש בכך כדי להצביע חוסר תום לבם של המבקשים, אשר חרף ההזדמנויות הרבות שהיו להם להעלאת בקשתם, הם לא עשו כן. לכן נטען כי עתה מנועים המבקשים מלבקש לדון בבקשתם בשלב זה של הדיון בתביעה. כמו כן נטען, כי מלכתחילה לא פעלו המבקשים נכון, מאחר שלא הגישו בקשה נפרדת בעניין מינוי המומחה מטעם בית המשפט, אלא כללו את בקשתם במסגרת כתב התביעה.
8. המשיבה 6 טענה כי החלטת בית המשפט קמא ניתנה בעניין בקשת ארכה להגשת בקשה עתידית למינוי המומחה מטעם בית המשפט. משכך, מדובר בהחלטה הנוגעת לסדרי דין, אשר ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בה, זולת במקרים חריגים שבהם מדובר בהחלטה העומדת בניגוד לדין או אם ישנו חשש לגרימת עיוות דין, אשר המקרה הנדון אינו נמנה עמם.
לגופם של דברים טענה המשיבה, כי על-פי תקנה 87(א) בתקנות החדשות היה על המבקשים לתמוך את התביעה בחוות דעת המומחים המתאימים וכי אם סברו כי ישנה הצדקה לפטור אותם מהגשת חוות דעה רפואית בתחום כלשהו, היה עליהם להגיש בקשה מתאימה בהתאם לתקנה 87(ד). מאחר שהבקשה הוגשה זמן רב לאחר הגשת התביעה, הרי שלא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא. עוד הטעימה המשיבה 6, כי הן בהתאם להוראת תקנה 127 בהתקנות הישנות הן לפי תקנה 87 בתקנות החדשות, היה על המבקשים לתמוך את תביעתם בחוות דעה רפואית, כך שאין בשוני שחל בהוראות התקנות כדי להצדיק את הגשת בקשתם במועד שהוגשה. כך במיוחד אם אמנם, כטענת המבקשים, הפגיעה המשמעותית ביותר במבקש 2 הייתה בתחום כירורגיית כלי דם.
דיון והכרעה
9. עיניתי בתיק התביעה המתברר בבית המשפט קמא, בהחלטותיו הנדונות, בבקשת רשות הערעור הנדונה, בתשובותיהם של המשיבים 4-1 ו-6 ובנספחיהן. לאחר עיון זה, החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, לדון בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) ולתקנה 138(א)(5) בתקנות החדשות), ולקבל את הערעור, במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם דיון לגופה של הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית כלי דם בעניין המשיב 2.
10. אקדים ואומר, כי אמנם, כטענת המשיבה 6, לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות בעניינים דיוניים וכי בדרך כלל אין ערכאת הערעור מתערבת בעניינים אלו, זולת במקרים חריגים שבהם עולה חשש כי ההחלטה עומדת בניגוד לדין או כי עלול להיגרם למי מהצדדים עיוות דין (ראו למשל, מתוך רבים: רע”א 5728/17 פלונית נ’ קופת חולים כללית (28.11.2017), כבוד השופט י’ עמית, פסקה 4; רע”א 1869/15 שמש נ’ פארם אפ שיווק (1966) בע”מ (14.4.2015), כבוד השופטת (כתוארה אז) א’ חיות, פסקה 6; רע”א 3578/23 חנייא נ’ עמותת אגודת חב”ד בעיה”ק צפת (30.07.2023), כבוד השופטת ג’ כנפי-שטייניץ, פסקה 4; רע”א 5383/23 קופו נ’ Richard L. Wasserman co trustee (27.7.2023), כבוד השופטת ר’ רונן, פסקה 6).
עם זאת, בנסיבות הנדונות עולה חשש כי העובדה שבקשת המבקשים למינוי מומחה מטעם בית המשפט כלל לא נדונה לגופה, עשויה לגרום לעיוות דין. אמנם לא ניתן להקל ראש בשיקולי היעילות ששקל בית המשפט קמא, אולם דומה כי לשיקול זה ניתן משקל רב מדי. כפי שנאמר בנסיבות דומות שבהן בקשה מאוחרת של תובעת בתביעת נזיקין נדחתה בערכאה הדיונית בשל האיחור בהגשתה, אך בית המשפט העליון סבר כי יש לדון בבקשה חרף הגשתה באיחור: “ניתן גם ניתן להבין החלטה זו של בית משפט קמא. עם זאת אני סבור שבנסיבות הכוללות של העניין לא ייגרע חלקו של הציבור אם התביעה תימשך מהמקום אליו הגיעה בהינתן שטרם החל שלב הראיות” (רע”א 787/21 פלונית נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה (18.05.2021), כבוד השופט י’ עמית).
11. אכן, בקשת המבקשים למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית כלי דם בעניינו של המבקש 2 הוגשה באיחור משמעותי. מלכתחילה, היה על המבקשים לצרף את הבקשה אל כתב התביעה, להגישה סמוך להגשת כתב התביעה ובכל מקרה, בשלב מוקדם ממועד הגשתה בפועל, עת נדונו ענייני המומחים ואף בשלב שבו נדון נושא הסמכות העניינית. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שהתביעה הוגשה עת חלו התקנות הקודמות, בעוד שרק בתקנות החדשות (שנכנסו לתקוף ביום 1.1.2021) נוספה הוראה מפורשת שלפיה תובע יופטר מהגשת חוות דעת רפואית בכלל או בתחום מסוים, בכפוף להגשת בקשה “עם הגשת כתב התביעה” (תקנה 87(ד) בתקנות החדשות. לעניין השוני בעניין זה בין תקנה זו לבין תקנה 127 בתקנות הקודמות, ראו רע”א 2589/23 פלוני נ’ אסותא אשדוד בע”מ (20.6.2023), כבוד השופט י’ עמית, פסקה 11 (להלן – עניין אסותא)).
אף יש קושי של ממש לקבל את טענת המבקשים, כי לנוכח הוראת תקנה 49 בתקנות החדשות, לא ניתן היה להגיש את הבקשה קודם שנקבעה ישיבת קדם משפט. כך מהטעם שבקשה לפי סעיף 87(ד) בתקנות החדשות אינה נמנית עם הבקשות שבהן עוסקת תקנה 49, מאחר שתקנה זו קובעת הוראה מפורשת בדבר מועד הגשת בקשה על-פיה וכי מועד זה הוא בעת הגשת התביעה. כמו כן, בקשה על-פי תקנה 87(ד) היא בגדר חלופה להסדר המעוגן בתקנה 87(א), המחייב צירוף חוות דעת מומחה רפואי אל כתב התביעה, אם מדובר בתביעה אשר במסגרתה מבוקש להוכיח עניין שברפואה (עוד על הוראת תקנה 87(ד) בתקנות החדשות, על היותה קובעת הסדר דומה לתקנה 127 בתקנות הישנות ובכלל זה, כי השוני בניסוח אינו אלא סמנטי, ראו בהרחבה בעניין אסותא, פסקאות 13-9).
12. עם זאת, חרף מחדלי המבקשים, נראה לכאורה, כי הנכות הנטענת של המבקש 2 בתחום כירורגיית כלי דם אשר על-פי הנטען, נגרמה בעקבות האירוע שבעטיו הוגשה התביעה, היא נכות משמעותית מאד ולכן לא יהיה זה נכון וצודק למנוע ממנו להוכיח את נכותו בתחום זה. בנסיבות אלו, ראוי היה לאפשר לו להוכיח את נכותו הנטענת, בעוד שלכל היותר ניתן יהיה לרפא את הפגם הנובע מהאיחור בהגשת הבקשה בדרך של פסיקת הוצאות. בנסיבות הנדונות, אף דומה כי ראוי כי נושא ההוצאות יישקל בתום בירור התביעה לנוכח תוצאותיה.
13. לבסוף ראוי להדגיש כי לא הייתה כל הצדקה להשתהות הרבה של המבקשים בהגשת בקשת רשות הערעור. כזכור, כבר בסופה של ההחלטה הראשונה מיום 7.6.2023 קבע בית המשפט קמא את מועדי הגשת ראיות הצדדים, שאף הוגשו זה מכבר ואף נקבעה ישיבת קדם משפט, שהתקיימה, כפי שנקבע, ביום 19.11.2023. בנסיבות אלו, מן הראוי היה שהמבקשים יגישו את בקשת רשות הערעור מיד לאחר מתן החלטת בית המשפט קמא מיום 7.6.2023. בכל מקרה, לא היה מקום למצות את כל תקופת שישים הימים, לרבות הפגרה, עד הגשת בקשת רשות הערעור, שהוגשה רק ביום 21.9.2023. אף היה על המבקשים לפעול לקידום מתן ההחלטה בבקשתם לפטור מהפקדת עירבון, לרבות הגשת בקשה מהרשמת לקבוע מועדים קרובים להגשת תגובות המשיבים בעניינה. בכל מקרה, בשל אופן התקדמות ההליכים בבית המשפט קמא, לא היה כל מקום לכך שבקשת רשות הערעור תוגש בשיהוי כה רב, כך שבסופו של דבר ניתן היה לדון בה רק כשבעה חודשים לאחר מתן החלטת בית המשפט קמא שבעניינה הוגשה.
המשיבים לא טענו כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מחמת האיחור בהגשתה ולכן לא ראיתי לנכון להידרש לכך, אולם בנסיבות הנדונות, ניתן היה לדחות את בקשת רשות הערעור מטעם זה בלבד. כך במיוחד מעת שהתקופה להגשת בקשת רשות ערעור בהתאם לתקנות החדשות הוארכה לשישים יום, חלף שלושים יום בהתאם לתקנות הקודמות (רע”א 6861/21 מדינת ישראל – בי”ח זיו נ’ פלונית (פלונית) (2.1.2022), כבוד השופט י’ עמית, פסקאות 6-5 והפסיקה שם).
14. סיכום הדברים הוא אפוא, כי בקשת רשות הערעור והערעור מכוחה מתקבלים, במובן זה שהעניין מוחזר אל בית המשפט קמא לשם דיון בבקשת המבקשים למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית כלי דם בעניינו של המבקש 2. בכלל זה יבחן בית המשפט קמא גם את ההצדקה לכך שהמינוי יהיה מטעם בית המשפט, לנוכח הטענה בדבר חסרון כיס שבעטיו המבקש 2 אינו יכול לממן את חוות דעת המומחה.
לנוכח השיהוי בהגשת בקשת רשות הערעור (כמוסבר לעיל), לא ראיתי לנכון לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות המבקשים. העירבון שהפקידו המבקשים יוחזר אליהם באמצעות באי-כוחם.
משהוסרו שמות המבקשים, אין מניעה להעביר את פסק הדין לפרסום במאגרים המשפטיים.
ניתן היום, כ”ט בטבת התשפ”ד, 10 בינואר 2024, בהיעדר הצדדים.
תמר בר-אשר, שופטת
