לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובע
ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד יובל אדלר ו/או אפרת שגיא
בן ארי- פיש עורכי דין
נגד
נתבע
ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד מאירה צדוק
פסק דין
הסוגיה הטעונה הכרעה, היא ביחס לקביעת שווי השותפות והמוניטין של העסק, לצורך מכירת זכויות בין השותפים.
הרקע העובדתי
בעלי הדין הינם אחים, שותפים בחלקים שווים בעסק “טלוויזיה XXX” בעיר XXX, שהינו חנות למכירת מוצרי חשמל (להלן :”השותפות” או “העסק”).
החל משנת 2014 ניהלו הצדדים מו”מ לצורך רכישת חלקו של התובע בשותפות על ידי הנתבע. הצדדים הגיעו להסכמות על גובה התמורה, אך ניטשה ביניהם מחלוקת אודות כלל הפרטים ואופן חלוקת השותפות.
התובע עתר לפירוק השותפות ומכירת מחצית חלקו בה, כעסק חי, לכל המרבה במחיר.
בגדרי התביעה, הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני, וביקש לאסור על הבנים של הנתבע לפתוח את החנות החדשה שלהם למכירת מוצרי חשמל, בטיעון כי הנתבע פעל לרוקן את השותפות מתוכן, באמצעות פתיחת עסק המתחרה לשותפות, בסמוך אליה, באמצעות בניו.
ביום 2.12.20 ניתן צו מניעה במעמד צד אחד.
בדיון ביום 28.12.20 במעמד שני הצדדים, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו, התמורה אותה ישלם הנתבע לתובע בגין רכישת חלקו בשותפות, תיקבע על ידי בית המשפט ובהסתמך על הערכת שווי שתינתן על ידי מומחה שימונה מטעם בית המשפט, תוך שלצדדים שמורה הזכות להגיש למומחה שאלות הבהרה ולחוקרו.
עוד הוסכם כי הנתבע ובניו לא יתחרו בשותפות.
בהמשך, הצדדים הסכימו כי המועד הקובע והרלוונטי להערכת השותפות הינו ביום 2.11.2020 (להלן: “המועד הקובע”).
רו”ח יעקב רוסו מונה כמומחה לביצוע הערכת השווי, וחוות דעתו הוגשה ביום 25.5.21 (להלן: “המומחה” ו”חוות הדעת”).
בחוות הדעת נקבעו שתי אופציות:
האחת, שווי השותפות נכון ליום 2.11.2020 הינו בסך 5,725,297 ₪.
השנייה, תחת הנחת טענת התובע, שהמלאי הוצג בחסר, וערכו ל- 2.11.20 צריך להיות סך של 1,099,999 ₪, יגדל שווי השותפות לסך של 6,240,814 ₪.
הצדדים העבירו שאלות הבהרה למומחה שנענו על ידו ביום 30.6.21 (להלן :”שאלות הבהרה”) והוא נחקר על חוות דעתו.
הנתבע הגיש בקשה להוספת ראיות בעניין החוב לסיום יחסי עובד ומעביד ולעניין תיקון הדוחות הכספיים בסכומים האבודים, ולאחר מכן, בקשה לחזור בו מההסדר הדיוני, שתיהן נדחו בהחלטות מנומקות.
ביום 18.2.22 הורתה כבוד הרשמת כי העיקולים שהוטלו על חשבונות השותפות יצומצמו לסך של 1,700,000 ₪, לאור הצהרת הנתבע בחקירתו כי סכום זה יועד על ידו לתשלום לתובע ולא נעשה בו שימוש במסגרת השותפות.
טענות התובע
התובע טוען כי מבין החלופות, שהציג המומחה, שווי השותפות ליום 2.11.20, הינו בסך 6,240,814 ₪ וזאת בהתאם לשווי המלאי לשנת 2020 עליו הצהיר הנתבע בהליך זה בסך של 1,099,999 ₪ (בסעיף 35 לתצהירו בתשובה לבקשה לצו מניעה מיום 6.12.20), בטרם הסכימו הצדדים על מינוי מומחה, ולפני שהנתבע ערך מניפולציה בשווי המלאי והקטינו לסך של 644,017 ₪ לצורך הפחתת שווי השותפות באופן מעושה.
עוד טוען כי לשווי השותפות, יש להוסיף את שווי הנכסים העודפים של השותפות במועד עריכת חוות הדעת בסך מצטבר של 3,377,491 ₪, ולמצער, להוסיף 1,700,000 ₪ אשר הנתבע העיד כי הוא נכס אשר אינו משמש את העסק, וזהו הסכום בו התכוון הנתבע לשלם לתובע, ומשכך מהווה הוא נכס עודף אשר יש להוסיף את שוויו לשווי השותפות.
התובע הציג בכתב תביעתו את הטעם בגינו רווחי השותפות לא חולקו – ניסיון לכופף את ידו למכור את חלקו בסכום נמוך, כאשר הנתבע מונע בעדו את האפשרות למשוך את רווחיו לאורך השנים. לגישתו, קביעה לפיה רווחים אלו אינם מהווים נכסים עודפים תיתן לנתבע פרס עבור התנהלות חסרת תום-לב במשך שנים, ותימנע ממנו לקבל את הרווחים להם זכאי.
לשווי השותפות, יש גם להוסיף 284,209 ₪ בשל טעות אריתמטית של המומחה בחוות דעתו.
ועוד לשווי השותפות, יש להוסיף 141,230 ₪, בגין הפחתת מס בכפל שבוצעה ע”י המומחה בשגגה במסגרת תחשיב ריבית להיוון שערך.
הנתבע טוען כי לאחר השלמת כל החוסרים ותיקון הטעויות בחוות הדעת, שווי השותפות ליום 2.11.20 עומד על 10,043,744 ₪, ובהתאם על הנתבע לשלם לתובע מחצית שווי זה בתוספת הצמדה וריבית ממועד הפירוק 2.11.20 ועד למועד התשלום בפועל בתוספת הוצאות ריאליות.
טענות הנתבע
לטענת הנתבע, ניהול ההליך גרם לו לעיוות דין ולפגיעה בזכותו להליך הוגן, ואילו ידע כל זאת, לא היה מתקשר בהסכם פשרה.
למשל, בקשות שהגיש לאחר קבלת חוות דעת המומחה, למשלוח שאלות הבהרה נוספות, לרבות בעניין החוב לסיום יחסי עובד ומעביד וכן לעניין תיקון הדוחות הכספיים בסכום החובות האבודים, התפרשו על ידי בית משפט כניסיון להוריד את שווי השותפות. לטענתו, אילו היו מגיעים למומחה הדוחות המתוקנים היה הלה יודע להחליט האם מדובר בניסיון להקטין את השווי או שמא בהבאת המצב לשווי האמתי.
מנגד התובע לא ביקש דבר, וזאת משום שהוא ידע שהערכת השווי אינה כוללת פרטים חשובים ופוגעת בשווי האמתי של השותפות, וכך יקבל תשלום גבוה יותר שאינו משקף את שווי זכויותיו במחצית השותפות.
עוד טוען כי במתווה הדיוני, לא נרשם מאומה לעניין הבטוחות הנדרשות או כי התובע יוכל להטיל עיקולים. למרות זאת, התובע הגיש כשנה לאחר ההסכמה על המתווה הדיוני, בקשה להטלת עיקולים על כספים המשמשים את פעילות השותפות ביום יום, כשהוא מסתמך על הערכת השווי בחוות דעת המומחה.
לטענתו, התובע הטעה את בית משפט כאשר טען כי מדובר בעודפי כספים של השותפות, בעוד המומחה קבע כי מדובר בכספים תפעוליים לפעילות שוטפת.
לגישתו, בהטלת העיקול יש משום קריאה לתוך המתווה הדיוני, סעיף שהנתבע לא הסכים עליו, ואילו היה יודע במעמד ההסכמה על כך שיוטל עיקול, לא היה מסכים למתווה.
עוד טוען כי העיקול הביא בסופו של יום לסגירת העסק, ולכן יש לראות במועד הקובע כמועד פירוק השותפות, ולקבוע כי יש לערוך הליך של חיסול השותפות ועריכת חשבונות.
לחילופין, יש לקחת בחשבון את קיפוחו של התובע ולקזז סכומים משווי השותפות.
לעניין המלאי, יש לקבל את עמדת המומחה כי הדוחות הכספיים לשיטת התובע, הם הדוחות הכספיים הנכונים מבחינת המלאי.
אלא שהתובע טוען כי בניגוד להצהרתו לפיה, בשנת 2020 המלאי בחודש 12/22 עמד על סך של 1,099,999 ₪, בתקופת הקורונה, לא יכול היה לרכוש סחורה, השתמש במלאי הקיים ומכר מתוכו. וכך בספירה של המלאי בסוף שנת 2020, ירד המלאי לסך של 644,017 ₪ כפי שצוין בדו”ח שהומצא למומחה.
לגישתו, המומחה בשנת 2020 מאמץ את טענת הנתבע בקשר לשווי המלאי באותה שנה, ולפיכך שווי השותפות בהתחשב במלאי שנת 2020 עומד על סך של 5,725,297 ₪.
לטענתו, עקב טעות של רואי החשבון של השותפות, לא נכללו בדוחות הכספיים הפרשות להתחייבויות שלא שולמו, המשפיעים על שווי השותפות, שהינם הפרשה לצורך סיום יחסי עובד ומעביד ואי הכללת החובות האבודים בערכם הנכון.
הנתבע טוען כי המומחה התייחס רק להפרשות לקופות, ולא לחוב שקיים לעובדים בגינו לא הופרשו כספים, ושהשותפות צריכה לשאת בהן מכספיה במועד פירעונם, אך השותפים חייבים בהם יחד במועד הקובע (מפנה לנספח 10 לחוות הדעת). הדו”ח הכספי לשנת 2020 תוקן, באופן שכולל סך של 157,486 ₪ עבור התחייבויות השותפות לסיום יחסי עובד מעביד, ויש לגרוע אותו מהערכת השווי.
בדומה, לגרסתו, התברר כי לסוף שנת 2019 עמדו החובות האבודים על סך של 393,864 ₪ ולא על סך של 3844 ₪ כפי שנכתב בדו”ח הכספי שטרם נחתם והוגש למס הכנסה. רואה החשבון של השותפות בהתאם למכתב מעו”ד הוצל”פ של השותפות, תיקן את הדוחות הכספיים לשנת 2019, ועל כן יש לגרוע משווי השותפות סך של 390,020 ₪ (מפנה לנספח 5 לבקשה לביטול הסכם הפשרה בקשה מס’ 45).
טענת התובע כי קיימים נכסים עודפים בשותפות בסך של 3,377,491 ש”ח, והם מתווספים לשווי השותפות, שגויה. שכן הערכת השווי הסתמכה גם על נכסיה השוטפים של השותפות, אותם כספים שהתובע מכנה כנכס עודף. המומחה חזר על כך בחקירתו, כי בחשבון העסק קיימים כספים תפעוליים לפעילות שוטפת ואין עודפי מזומן.
לגבי טענת התובע, בעניין שגיאות בהצבת נתונים בנוסחאות וכן בטעות אריתמטית, מציין הנתבע כי הוא מקבל את קביעות המומחה.
הנתבע מבקש כי יבוצעו קיזוזים מחלקו של התובע בסכום של 282,148 ₪ בגין כספים ששולמו עבורו על ידי כספי השותפות החל מיום 2.11.20 לפי הפירוט הבא:115,381 ₪ בגין תשלומים עבור מקדמות מס הכנסה, 159,093 ₪ עבור משיכות שביצע התובע לאחר המועד הקובע, 7674 ₪ עבור ביטוח לאומי של התובע.
לגישתו, ככל שלא תתקבל בקשתו לדחות את המתווה הדיוני בשל פגמים בכריתתו של הסכם הפשרה, הרי שיש לקבוע כי עליו לשלם לתובע סך של 2,306,747 ₪.
דחיית טענות מקדמיות של הנתבע
בהחלטתי המנומקת מיום 30.5.22 נדחתה בקשתו של הנתבע להורות על ביטולו של הסכם הפשרה, מאותם הטעמים שעליהם חזר בסיכומיו.
בהחלטתי ציינתי כי לא בנקל יבוטל הסכם פשרה, בשל עקרון סופיות הדיון, וויתור ההדדי של הצדדים והסיכון שנטלו על עצמם. ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה, ייעשה במצב בו קיים הכרח לשנותו, כיוון שהשארת המצב תגרום עוול למי מהצדדים. וכי נדרשים טעמים כבדי משקל בכדי להצדיק ביטול הסכם, וזאת בין השאר, בשל החשיבות הרבה הקיימת לכך שההסכם היה אמור לסיים את הסכסוך בין הצדדים.
לאחר שבחנתי את טענותיו של הנתבע, קבעתי כי אלה אינן מקימות עילה לביטול הסכם פשרה.
ולעניינו, בסוגיית הדוחות הכספיים, ציינתי כי חוסר רצון מצד התובע לחתום על הדוחות הכספיים לשנים 2018-2019 כבר היה ידוע לנתבע בעת אישור הסכם הפשרה. והמחלוקת ביניהם לגבי הדוחות הכספיים, לא היוותה אבן נגף להסכם הפשרה, על אף שהייתה ידועה לנתבע, וגם לא הייתה אחד מתנאי ההסכם, ומשכך גם כעת אינה מהווה עילה מוצדקת לביטולו של הסכם הפשרה.
כך גם ציינתי שאין עילה לחזרה מהסכם פשרה, בשל אי-מתן אפשרות לתיקון טעויות בהכנתם של הדוחות הכספיים, בענייני ההפרשה בדוחות לצורך סיום יחסי עובד מעביד וגובה החובות האבודים.
והסיבה לכך היא, שהמומחה השיב לטענות הנתבע בעניין החובות האבודים וכן בעניין סיומם של יחסי עובד מעביד. אלא שההליך הדיוני טרם מוצה. המומחה לא נחקר על ידי הצדדים. וכידוע בית משפט אינו חותמת גומי על חוות דעת המומחה, ובפני הנתבע פתוחה הדרך להוכיח את טענותיו במתווה שסוכם עליו.
עיקר טענתו של הנתבע, לביטול הסכם הפשרה, נעוצה בהטלת העיקולים הזמניים על כספי השותפות. כל נושא הטלת העיקולים התברר בפני כבוד הרשמת, אשר בהחלטתה האחרונה מיום 18.2.2022 הורתה כי צו העיקול שהוטל על צדדי ג’ יוותר על כנו אולם יצומצם לסך של 1,700,000 ₪. בהחלטתה המנומקת והמפורטת, התייחסה לטענותיהם ההדדיות של הצדדים, הנוגעות בין השאר להברחת כספים לעסק המתחרה של בניו של הנתבע, ומצאה לנכון כי התנאים על פי התקנות מתקיימים בעניינם של הצדדים ומצדיקים הטלתם של העיקולים.
לעניין זה, ציינתי כי בפני הנתבע הייתה סלולה הדרך לערער על החלטת כבוד הרשמת להטלת העיקולים, אולם, הוא לא פעל כך. וחלף זאת, טען בבקשה זו לביטול ההסכם בשל הנזק שנגרם לו עקב העיקולים.
בהיבט זה קבעתי כי העיקול הזמני לא חל על חשבון העו”ש. העיקול הוטל על ניירות הערך ועל הפיקדונות של השותפות (ראו פרוטוקול מיום 20.1.2022, עמ’ 7 שורה 7). כך שלא ברורה טענתו של הנתבע, כי העיקול פגע בעסק ובפעילותו השוטפת, ונראה כי אלו אמתלות שנועדו אך לצורך ביטול הסכם הפשרה.
למעלה מכך, ציינתי כי בקשה להטלת העיקולים, בטרם שולם לתובע חלקו מהשותפות מובנת, ואינה מסוג הדברים שלא ניתן היה לצפות, אלא מדובר בסיכון רגיל בהסכמים מסוג זה. מאחר ואינטרס התובע לקבל את כספו בשותפות הועמד ”בסכנה” מנקודת מבטו (בשל השלט שנתלה, חשבון העו”ש שהתדלדל עד לסכום של 28,000 ₪ נכון לינואר 2022 וכן הלאה) רשאי היה לקבל מענה לחששותיו אלו (באם נמצאו מוצדקים כאמור ומקשים על יישום ההסכם), ואין לראות בהפעלת זכות זו משום הפרה מצדו.
זאת ועוד, ציינתי כי ההסכם נעשה בנוכחותם של באי כוח הצדדים, אשר ייצגו נאמנה את האינטרס כל אחד מהם ולא נעשה במחטף או בחוסר שיקול דעת. ההסכם מבטא את ויתורו של התובע על חלקו בשותפות ומנגד את רצון הנתבע לקבל לידיו את מלוא העסק תמורת תשלום חלקו של אחיו. לא בנקל הושגה הסכמה זו, ואין בטענות שהועלו על ידי הנתבע בבקשתו להצדיק חזרתו בו מההסכם.
בהחלטתי הפניתי לע”א 11750-05 יעל שמר נ’ בנק הפועלים בע”מ (פורסם בנבו ביום 15.11.07), שם נקבע כך:
”ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה (ראו: ע”א 3156/98 בן ישי נ’ ויינגרטן, פ”ד נה(1) 939, 949 (1999); ע”א 11/84 רבינוביץ נ’ שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע”מ, פ”ד מ(4) 533, 543 (1986); ע”א 627/85 ד. איתן – ע. גושן אדריכלים בע”מ נ’ מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון – מע”צ, פ”ד מג(3) 42, 46 (1989); ע”א 1912/93 שחם נ’ מנס, פ”ד נב(1) 119, 129 (1998)).”
בנוסף לכך, הדגשתי כי מאז כינון ההסכם, כבר חלפה מעל שנה, כך שהסתמכות הצדדים על ההסכם הפכה למבוססת יותר, וציפיות התובע לקיום ההסכם הפכו מוחשיות ככל שחלף הזמן. גם מצב השותפות השתנה במהלך הזמן ונעשו שינויים רבים על ידי הנתבע אשר מונעים מהשבת הגלגל אחורה כעת. ביטולו של הסכם פשרה שכזה יהווה צעד קיצוני ובלתי הגיוני, ומתוך הזהירות המתבקשת אין ספק כי יש להורות על המשך קיומו של הסכם הפשרה.
על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור. והכלל הוא ששופט אינו יכול לשבת כערכאת ערעור על החלטות שהוא עצמו נתן.
ומכאן, אפנה לדון בשווי השותפות.
דיון בהשגות הצדדים על חוות הדעת של המומחה
סלע המחלוקת העיקרי הינו שוויה של השותפות ליום 2.11.20.
המומחה העריך את שווי העסק באמצעות מודל היוון תזרים מזומנים (DCF) המבוססת על ניתוח מצבה התחרותי של הפירמה בענף, ניתוח הענף בעתיד וסיכויי צמיחתו, ניתוח צרכי השקעה ברכוש קבוע ובהון חוזר.
בסיכום של חוות דעתו, קבע כי שווי השותפות ליום 2.11.20 מגיע ל- 5,725,297 ₪. אלא שלאור טענת התובע שהמלאי הוצג בחסר וערכו ל- 2.11.20 צריך להיות 1,099,999 ₪, הרי שככל שטענה זו תתקבל, יגדל שווי השותפות ב- 515,518 ₪ ל- 6,240,814 ₪.
התובע סבור ששווי השותפות ליום 2.11.20 עומד על 10,043,744 ₪, וחלקו מחצית, 5,021,872 ₪.
הנתבע סבור כי חלקו של התובע לאחר ביצוע קיזוזים, הינו בסך של 2,306,747 ₪.
כדי לדייק את שווי השותפות יש לקבל הכרעה ברכיבים שבמחלוקת.
שווי המלאי של העסק לשנת 2020
קיימת מחלוקת בין השותפים לערך המלאי החל משנת 2014 ועד למועד הקובע.
בעטיה של מחלוקת זו, הדוחות הכספיים לשנים 2018 ו- 2019 לא נחתמו ואינם סופיים.
המומחה בחן בחוות דעתו את הפערים בין טענות הצדדים לערך המלאי הקיים בסוף כל שנה לשנים 2014 עד 2020 בטבלה שערך בעמ’ 12 לחוות דעתו.
המומחה מציין כי : “על פי גרסת התובע, שווי המלאי בפועל גבוה מזה שנכלל בדוחות הכספיים ודווח למס הכנסה…התובע לא נקב בשווי המלאי לכל שנה ולא הציג רשימות מלאי התומכות בגרסתו, אלא העלה בעיקר טענות בנוגע לסבירות המלאי והציע לערוך הערכת את הערכת השווי לפי שיעור רווח גולמי סביר”.
התובע קבע את המלאי לשנים 2018-2019 על פי דוחות כספיים ערוכים לשיטתו.
המלאי לשנת 2020, נקבע על ידי התובע לפי הודאת הנתבע, בתצהירו במסגרת תשובה לבקשה לצו מניעה, בה הצהיר כי ערך המלאי של השותפות עומד ע”ס 1,099,999 ₪.
הנתבע הגיש דו”ח כספי לשנת 2020 לפיו ערך המלאי הינו 644,017 ₪ כמחצית ממה שהוצהר על ידו בתחילה. הנתבע הסביר כי ספירה זו נעשתה ביום 17.7.20 והסכום של 1,099,999 ₪ הנו כולל מע”מ, ובהפחתת המע”מ מתקבל סך של 940,170 ₪. עוד טען כי בתקופת הקורונה ושנתיים לאחריה, היה קושי ברכישת מוצרים מספקים, היות והשינוע מחו”ל כמעט לא התבצע, הוא לא יכול היה לרכוש סחורה, ונאלץ להשתמש במלאי הקיים ומכר מתוכו, וכך בספירה של המלאי בסוף שנת 2020 עמד המלאי ע”ס של 644,017 ₪ כפי שצוין בדו”ח.
על פי שיטת התובע, ערך המלאי לשנת 2020 עמד על 1,987,000 ₪.
הנתבע טען כי הוא זה שערך את ספירות המלאי בסוף כל שנה, ומעולם לא נשמעה טענה מצד התובע לרישום כוזב. ורק לאחר שהחליט כי ברצונו לפרק השותפות החלו להשמע טענות אלו, כדי להגיע לרווח גבוה יותר.
במענה לשאלות הבהרה טען המומחה, כי ההפרש בין גרסאות הצדדים הינו כ-76,000 ₪ בפריסה של 6 שנים.
בחקירתו על המלאי של שנת 2020 ע”י ב”כ הנתבע, נשאל האם גרסת התובע לשווי מלאי 2020 לא סבירה והשיב :
“לא מדויק. אני חוזר ולא רוצה שיובן אני לקחתי תוספת מלאי של שנת 2020 כדי לבדוק מה סביר 644 או מיליון 99 לקחתי תופסת מלאי פרסתי על פני 6 שנים כי המלאי הוא הפרש, אם גדל בסוף 20 אז פרשתי ל-6 שנים וחישבתי מחדש את הימי קנייה של המלאי, והגעתי למספרים שהם גבוהים באופן יחסי לסוג העסק, והסברתי את זה בעמוד 13 לחוות הדעת”.
מצאתי לקבל את גרסתו של הנתבע לעניין שווי המלאי עבור השנים 2014-2020, בהיותה מתיישבת עם סבירות המכירות בענף החשמל.
המומחה טען בחוות דעתו כי: “אימוץ גרסת התובע לעניין הערכת שווי המלאי, מגדילה את ימיי הקנייה של המלאי לרמה של 83.11 ימים ב- 2015, 91.95 ימים ב- 2016, 95.71 ב- 2018 ו- 110.69 ב- 2019, לעומת ממוצע מלאי בימי קנייה של 47.48 ימים בנתוני הדוחות שנערכו ע”י הנתבע”. המונח מלאי בימי קנייה משקף את מספר הימים הממוצע בו נמצא מוצר שנקנה במחסן עד מכירתו”.
לאור זאת קובע המומחה באופן חד משמעי כי :”התוצאה המתקבלת מאימוץ טענות התובע (3 חודשים ומעלה) אינה סבירה בענף מכירת מוצרי החשמל”.
המומחה נשאל ע”י ב”כ התובע על בסיס מה קבע שערך המלאי לפי גרסת התובע אינה סבירה, וענה על כך:
“ש. על בסיס מה קבעת את זה?
ת. בסיס מיטב הבנתי החשבונאית והכלכלית, והיכרותי עם דוחות כספיים של עסקים מסוג זה, ועל בסיס התדריך הכלכלי של רשות המיסים”.
(עמ’ 15 ש’ 12-14).
אשר על כן, הנני מקבלת את עמדת המומחה כי הדוחות הכספיים לרבות לשנת 2020, הם המשקפים את הערכת המלאי, ולפיכך שווי השותפות בהתחשב במלאי בשנת 2020 עומד על סך של 5,725,297 ₪.
יתרת המזומנים ושווי המזומנים כנכסים עודפים או תפעוליים
המומחה בחוות דעתו קבע את הערכת השווי של השותפות, גם בהסתמך על נכסיה השוטפים של השותפות, בהיותם נכס תפעולי הנדרש לצורך הפעלתו השוטפת של העסק שמשתמש בו לצרכיו.
מדובר בכ- 3 מיליון ש”ח שהתובע מבקש כי ייקבע שהם נכסים עודפיים ויתווספו לשווי השותפות.
במענה לשאלות הבהרה בעמ’ 6 שאלה 5 נשאל המומחה, כיצד בא לידי ביטוי בחוות דעתך סכום המזומן העודף המצוי בחשבון העסק ולא נדרש לצורך תפעולו השוטף? (לעניין זה צוין כי הסכום העודף הנו סכום שכל אחד מהשותפים שילם את המס בגינו והיה זכאי למשוך אותו בכל עת).
והשיב על כך: “לדעתי, אין “מזומן עודף המצוי בחשבון העסק שאינו נדרש לתפעולו השוטף”, יתרות מזומנים ושווי מזומנים מאפשרים לעסק לקנות במזומן ולהקטין את עלות הקניות ובכך להגדיל את הרווחיות”.
בהמשך בעמ’ 7 שאלה 5.6 נשאל המומחה מדוע לא נוספו לשווי התפעולי שווי נכסים פיננסיים שהן למעשה הנכסים העודפים? והשיב על כך:
“לא מצאתי בדוחות השותפות נכסים עודפים שיש להוסיף”.
גם בחקירתו חזר המומחה על כך, שמדובר בכספים תפעוליים שמשתמשים בהם, ואין זה נכון להסתכל עליהם בסוף שנה, אלא שבמשך השנה הם יורדים ועולים:
“ש. נתחיל לדבר על נכסים עודפים, תאשר לי שהחלטת לא לכלול את ההשקעות וניירות ערך שכירים והפקדונות כנכסים עודפים אלא כנכס תפעולי שמשתף כייצור הכנסה בכל השנים.
ת. התשובה היא לא כללתי את ניירות הערך. כי אלו נכסים עודפים לא חשבתי שנכון לעשות זאת”.
ש. ואת הפיקדונות?
ת. נכס תפעולי”.
(עמ’ 2 ש 2-4).
ובהמשך:
“ש. אני מסכים איתך ברמה תאורטית, אבל הפיקדונות יציבים אז השותפות לא משתמשת במזומן אז למה קבעת את זה?
ת. הפיקדונות השקלים למשל אינם נשארים יציבים כפי שאמרת, בשנת 2015 הפיקדונות השקלים ירדו ל-141000 ₪ לעומת 1.2 מיליון או מיליון 600 בשנים מאוחרות”.
(עמ’ 3 ש’ 22-25).
עוד מוסיף המומחה:
“המזומנים מאפשרים לפירמה לקנות במזומן ולהוזיל את ההוצאות אתה מסתכל על יתרה לסוף שנה והיתרה במהלך השנה עלתה וירידה בהתאם לשימוש במזומנים אין זה נכון להסתכל לנקודה האחת 31.12 לסוף שנה מסוימת בנוסף נראה שהחברה מעבירה פיקדונות שקלים להשקעות בניירות ערך שעה שלא עושה בהם שימוש, כאשר עושה שימוש היא מקטינה את ניירות הערך ומגדילה את הפקודות השקלים”.
(עמ’ 3 ש’ 30-35).
המומחה הביע התנגדות לכל אורך חקירתו לכלול את יתרות המזומנים כנכס עודף.
המומחה הסביר כי הצורך של השותפות להחזיק ביתרות מזומנים ושווה מזומנים בהיקף גדול הוא למטרת עסקיה וייצור הכנסתה :
“כשהוא מסביר למה מחזיק פיקדונות כותב השאר אני משתמש בו כי יש שיקים יוצאים ואני צריך לפרוע אותם. אומר שיש יתרות מספיקות אבל שומר אותן לא משתמש בכולם כדי לתת לשותף את חלקו כי יש שיקים חוזרים וצריך לפרוע אותם זאת אומרת שיש התחייבות שצריך לשלם והמזומן….גם הנתבע אומר שלא השתמש בסכום של 1.7 מיליון שקל אמר שצריך את הכסף הזה לשיקים דחויים. חלק משתמש לקניות. לזה יכול להסכים”.
ש. כמה נכס עודף מהסכום הזה?
ת. זה שהוא משתמש בחלק מהמזומנים הופך את המזומן לנכס תפעולי. עובדה שעשר שנים זה עולה ויורד עולה וירוד”.
(עמ’ 6 ש’ 16-20, 33-35).
המומחה עומת עם העובדה כי 10 שנים השותפים לא משכו את ההון המשותף, ועל כך השיב כי:
“ש. השותפים בחרו שלא למשוך את המזומנים, כדי להגדיל את ההון הפיננסי ועובדה 10 שנים לא משכו אותה.
ש. זה הנחות שלך.
ת. זה המסקנות מהמספרים.
ש. לא משכו כדי לשמור על
ת. כן. היכולות שלהם לנצל. אתה אומר שיכלו למשוך בלי לפגוע . מה שהצגת בחקירה נגדית הוא כתב שלא יכול למשוך את כל המזומן כי יש לו שיקים לשלם”.
(עמ’ 7 ש’ 28-34).
אמנם הצדדים חלוקים באשר לסיבה בגינה לא נמשכו כספי הרווחים של השותפות.
אלא שגם התובע מציין בסעיף 31 לכתב התביעה, כי כאשר ביקש למשוך את כספי הרווחים של השותפות, הנתבע דחה את בקשתו בטענה שלעסקי המכירות קשיים תזרימיים, אשר אינם מאפשרים את משיכות כספי הרווחים מחשבון השותפות.
ואף ציין כי למרות שבאפשרותו היה לפעול בחשבון השותפות באופן חד צדדי, נמנע מלעשות כן, במטרה למנוע גרימת נזק לשותפות.
הואיל ולפי המתווה הדיוני שנקבע ויתרו הצדדים על זכותם לחקור את בעלי הדין, הרי שיש לראות באמור בכתב התביעה שנתמך בתצהיר ראייה לכך שמדובר בהחלטת השותפים, שלכל אחד מהם זכות חתימה, שבחרו לא לחלק את כספי הרווחים אלא להשאירם לצורכי תפעול השותפות.
לאחר עריכת חוות הדעת, הוטל עיקול על סכום של כ- 1,700,000 ₪ מהמזומנים של השותפות. התובע טען כי כאשר נחקר המומחה, הבין לראשונה כי 1,700,000 ₪ מהמזומנים ושוי המזומנים של שותפות עוקלו לאור לאור הצהרת הנתבע כי סכום זה נשמר על ידו בצד לצורך תשלום לתובע ולא נעשה בו כל שימוש בקשר עם העסק (פרוטוקול מיום 20.1.22 עמ’ 6 ש’ 21-25).
המומחה נשאל בעניין זה על ידי ב”כ הנתבע : “…אז הוא ביקש וקיבל 1,700,000 ₪ מהכספים שאתה קבעת אם העיקול היה מוטל במועד שערכת לתאריך קובע זה היה משנה משהו בשווי”
המומחה השיב:
ת. אולי זה מחליש את הטענה שלי שזה לא נכסים עודפים. כי נכס מעוקל לא ניתן לעשות בו שימוש”.
אלא שלא ניתן לפרש את דבריו של המומחה כטענת התובע.
הואיל ובמועד עריכת חוות דעת לא הוטלו עיקולים על הכספים, לגביהם, קבע המומחה כי הינם תפעוליים. העיקול הוטל לאחר המועד הקובע, ולטענת הנתבע הסב נזק לשותפות (עמ’ 28 ש’ 26-30). בפני המומחה לא עמדו נתונים של שנת 2021 והוא התייחס לפיקדונות לזמן קצר שאפשר לעשות בהם שימוש, אשר נכון למועד הקובע לא הוטל עליהם עיקול.
לאור האמור, אני פוסקת כי יתרות המזומנים ושווי המזומנים בסוף שנת 2020 אינם בגדר נכס עודף והם נלקחו בחשבון לצורך הערכת שווי השותפות.
ח. חובות אבודים
לטענת הנתבע, היות והשותפות פנתה לאוכלוסיות חלשות יותר מבחינה כלכלית, שאין בידם שיקים או אשראי, ובכל זאת הן אינן יכולות לשלם את כל הסכום בעת הרכישה, אלא בחלוקה לתשלומים, הרי שהשותפות אפשרה ללקוחותיה, רכישת מוצרים בתשלומים, בתשלום מזומן בכל חודש, כנגד חתימה על שטר חוב המהווה בטוחה לתשלום מלוא החוב.
לגרסתו, התנהלות זו העמידה את השותפות בסיכון כלכלי, שעם השנים התברר לשותפות כי הסיכון של אי גבייה עומד על שיעור של בין 20% ל- 30%.
הנתבע טוען כי התברר שלסוף שנת 2019 עמדו החובות האבודים על סך של 393,864 ₪ ולא על סך של 3844 ₪ כפי שנכתב בדו”ח הכספי לשנת 2019 (שטרם נחתם ולא הוגש למס הכנסה).
ובהתאמה רו”ח של השותפות לפי מכתב מעו”ד ההוצל”פ של השותפות, תיקן את הדוחות הכספיים לשנת 2019 בסכום הנכון, ולפיכך יש להוריד מהשווי של השותפות סך של 390,020 ₪ (ההפרש בין דו”ח כספי לשנת 2019 שהועבר למומחה לבין דו”ח כספי לשנת 2019 מתוקן).
לעניין זה הסביר המומחה בתשובותיו לשאלות הבהרה (שאלה 8) כי החובות האבודים נלקחו בחשבון בחישוב הרווח, יתרת החייבים המסחריים והשטרות לקבל היא אחרי ניכוי החובות האבודים.
המומחה הפנה לחוות דעתו, ללוח 1 “נתוני דוחות כספיים” בעמ’ 26 בשורה “חובות אבודים” מצוין כי החוב האבוד לשנת 2019 הינו 3844 ₪.
בחקירתו הנגדית נשאל המומחה …”הלכתי שוב לבדוק וראיתי שלא העבירו לרואה חשבון מכתב משנת 99 עד שנת 2010. רואה החשבון הוסיף חובות אבודים של 400,000 ₪. איך זה משפיע.
ת. מקטין ב- 400,000 שקל”.
(עמ’ 27 ש’ 22-24).
אינני מקבלת את טענת הנתבע.
הנתבע הגיש דוחות כספיים למומחה, שעל סמכם, בין היתר, נערכה חוות הדעת.
לא מדובר בנתון שלא היה בידיעת רואה החשבון של השותפות, אלא בנתון שצריך לכלול אותו מדי שנה בדו”ח הכספי של השותפות, כפי שנעשה מדי שנה בשנה החל משנת 2011 ועד 2020 כמפורט בלוח 1 בחוות הדעת.
תיקון נתון “חובות אבודים” בדיעבד, לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה, ושעה שלא נטען לטעות בדו”ח הכספי של שנת 2019 גם בשאלות ההבהרה שנשלחו על ידי הנתבע, ועניין זה עלה לראשונה רק בבקשה לביטול הסכם פשרה, ועל דרך זו מבוקשת הגדלת החוב במאות אלפי שקלים, שיקוזזו מהשווי של שותפות, מעורר סימני שאלה רבים, לגבי אמיתות התיקון.
הרי חזקה על רואה החשבון של השותפות שבהכנת דו”ח לשנת 2019 נסמך על נתוני אמת כפי שהינו עושה מדי שנה בשנה במילוי משבצת “החובות האבודים”. העובדה כי דווקא בשנת 2019 לא העבירו לרו”ח של השותפות את המכתב מעו”ד ההוצל”פ של השותפות, לגרסת הנתבע, תמוהה ביותר. מה גם, שלא ניתן כל הסבר כיצד נקבע הממצא של “חובות אבודים” בדו”ח הכספי לשנת 2019 שהוגש על ידי הנתבע למומחה, ואשר עליו סירב לחתום התובע.
לנתבע אין זכות קנויה לשנות דו”ח כספי בנתון ספציפי שעליו נסמך המומחה וזאת ללא קשר לעובדה שהדו”ח לא נחתם על ידי התובע וטרם הוגש למס הכנסה.
קל וחומר, שדרש מהתובע לחתום על הדוחות המקוריים למס הכנסה לשנים 2018-2019 לאחר קבלת חוות דעת המומחה (ראה תכתובת מיילים בין באי כוח שצורפה כנספח 7 לתצהיר הנתבע לתשובתו לבקשה לביטול הסכם הפשרה).
זאת ועוד, עיון בנתונים בלוח 1 מורה כי החל משנת 2011 חלה הפחתה מדי שנה בגובה רכיב “החובות האבודים”, כך למשל בשנת 2015 – 600 ₪, בשנת 2016 – 0, בשנת 2017 – 21,330, בשנת 2018 – 0, באופן שהסכום שדווח בדו”ח הכספי המקורי בסך של 3844 ש”ח תואם מגמה זו.
על כן, אני דוחה את בקשת הנתבע לתקן את רכיב “החובות האבודים”.
קיזוז חובות לסיום יחסי עובד מעביד
לטענת הנתבע, המומחה קיבל לידיו את ההתחייבויות לסיום יחסי עובד מעביד, והתייחס רק להפרשות לקופות ולא לחוב עצמו שקיים לעובדים, ושהשותפות צריכה לשאת בו מכספיה במועד פירעונו. בתשובות לשאלות הבהרה, ענה המומחה כי “אין לשותפות עפ”י דוחותיה הכספיים התחייבות לעובדיה לסוף 2019”. אז הבין הנתבע כי לא נכללה בדוחות הכספיים התחייבות לסיום יחסי עובד מעביד נכון למועד הקובע. רואי החשבון של השותפות הסבירו שעל פי התקינה החשבונאית, לא נכללות התחייבויות עתידיות בדוחות הכספיים, אלא רק במועד פירעונן, אך עדיין קיימת ההתחייבות למועד הקובע.
לאור האמור, תיקנו רואי החשבון את הדוח הכספי לשנת 2020 וכללו סך של 157,486 ₪ עבור התחייבות השותפות לעובדים.
הנתבע עותר לגריעת סכום זה מהערכת השווי.
המומחה ענה בחקירתו הנגדית: “אם יש התחייבות לפיצויים סביר להניח שיש היה צריך לכלול אותם בדוחות כספיים. אם צריך להתעלם מזה כי זה לא נכלל? זאת שאלה משפטית” (עמ’ 26 ש’ 22-23).
למעשה, הסביר המומחה כי על פי ספרי חשבונות העסק, השותפות לא חייבת כספים לעובדיה ביחס לתקופה שעד סוף שנת 2019 הואיל והתחייבות לפיצויי העובדים אינה באה לידי ביטוי בדוחות הכספיים. הנתבע טען כי תחשיבי המומחה התייחסו רק להפרשות שהופקדו לקופות ולא לחוב עצמו שקיים לעובדים, שהחלו לעבוד לפני החובה להפרשת פיצויים שנקבעה בשנת 2008 במסגרת צו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק.
במענה לשאלות הבהרה השיב המומחה לשאלת ב”כ הנתבע:
“ישנה טענה של בניו של הנתבע אשר עובדים בשותפות מספר לא מועט של שנים, במשך שעות רבות ביממה, כי לא קיבלו שכר למרות שהוצאו להם תלושים ושולמו בגינם המיסים. הטענה היא כ- 250,000 ₪, חייבת השותפות לבניו של הנתבע כולל פיצויי פיטורין וזכויות שלא שולמו. בהנחה שנתון זה נכון מה ההשפעה על שווי השותפות ליום 31.10.2020? המומחה השיב כדלקמן: “הטענה לא סבירה. אם הוצאו תלושים ושולמו מיסים, ההוצאה נרשמה בדוחות והשפיעה על הרווח ומכאן השווי. אין לשותפות עפ”י דוחותיה הכספים התחייבות לעובדיה לסוף שנת 2019”.
בעניינו לא בוצע גמר חשבון עם העובדים נכון ליום פירוק השותפות. כך גם לא נטען כי העובדים הוחתמו על מסמך הפוטר את הצדדים מתשלום זכויותיהם לתקופת עבודתם בשותפות וכמתחייב מחוק פיצויי פיטורין. באופן זה, הצדדים אחראים לתשלום זכויות העובדים לכל תקופת העסקתם בשותפות.
מנספח 10 שצורף לחוות דעת המומחה עולה כי קיימת התחייבות לעובדים בגין הכספים שלא הופרשו בסך של 350,979 ₪, ושהשותפות תידרש לשאת בה כאשר יסתיימו יחסי עובד מעביד, ולגביה יהיו השותפים חייבים ביחד עד למועד הקובע.
רו”ח של החברה בדק את התחייבויות השותפות עבור סיום יחסי עובד מעביד לשנת 2020 ומצא כי הינם בסך של 157,486 ₪ (בקיזוז כספים שנצברו בקופות).
אמנם התחייבות לפיצויים לא נכללה בדוחות הכספיים האחרונים, אך כפי תשובת המומחה, השאלה אם צריך להתעלם מזה תוכרע מבחינה משפטית ולא חשבונאית.
הסברו של הנתבע שנסמך על רואי החשבון של השותפות, כי לא נכללה התחייבות לפיצויים לעובדים בדוחות הכספיים הואיל מדובר בהתחייבות עתידית, מקובלת עלי.
הדוחות הכספיים נערכו ללא קשר להליך ומבלי שנלקח בחשבון התחייבות לפיצויים לעובדים למועד הקובע.
הנתונים נבדקו על ידי רואי החשבון של השותפות, שייצגו עד למועד הקובע את שני הצדדים, וההתחייבות אף עולה בקנה אחד עם ההפרש שחסר לסכומים שנצברו בקופות.
בנסיבות אלה, אני מאשרת גריעת סכום של 157,486 משווי השותפות.
גריעת סכומים משווי השותפות
הנתבע מבקש כי יבוצעו קיזוזים מחלקו של התובע בסכום של 282,148 ₪ בגין כספים ששולמו עבורו על ידי כספי השותפות החל מיום 2.11.20 לפי הפירוט הבא: 115,381 ₪ בגין תשלומים עבור מקדמות מס הכנסה, 159,093 ₪ עבור משיכות שביצע התובע לאחר המועד הקובע, 7674 ₪ עבור ביטוח לאומי של התובע (צורפו על ידו שלושה נספחים אשר הוגשו לראשונה בסיכומיו).
אני דוחה את טענות הקיזוז של הנתבע במסגרת הליך זה.
ככל שהנתבע סבור כי התובע חב לו עליו לנקוט בהליך בו ייערך בירור עובדתי.
לא יהא זה למותר לציין, כי הערכת השווי מתייחסת למידע הידוע למועד הקובע ולא לנתונים לאחר ההערכה שלא הוצגו ולא אומתו.
האם נפלה טעות אריתמטית בחוות הדעת
התובע טוען כי המומחה ערך שני תחשיבים, הראשון תחת הנחה כי המלאי ליום 2.11.2020 הינו 644,017 ₪ והשני תחת ההנחה כי המלאי ליום 2.11.2020 הינו 1,099,997 ₪.
לשיטתו, טעה המומחה בהיוון הערך הטרמינלי ל-4 שנים במקום ל-3 שנים.
לגרסתו, לא ניתן להציב באותה נוסחה מתמטית שני ערכים לאותו משתנה.
על כן, התוצאות הנכונות של חישוב השווי הינן 5,986,401 ₪ ו- 6,525,023 ₪ ומשמעות הדבר היא כי יש להוסיף סך של 284,209 ₪ לשווי השותפות.
כך לטענת התובע, ישנה טעות נוספת בחישוב המומחה אשר הפחית ריבית בכפל, פעם אחת מחיר הון משוקלל אחרי מס 11.5% ולאחר מכן גילם מחיר הון זה בשיעור מס 21%. והגיע למחיר הון משוקלל לפני מס 14.11%.
לטענתו, יש לבצע את החישוב לפי ריבית היוון 11.15% ולא 14.11%, ובהתאם יש להוסיף סך 141,230 ₪ לשווי השותפות.
לגרסת התובע, בשותפויות אין מס חברות והשותפים נושאים במלוא נטל המס בעצמם. לכן לשיטתו, יש לבצע את החישוב לפי ריבית היוון 11.15% ולא 14.11%.
היוון תזרימי המזומנים באמצעות מקדם ההיוון מביאנו למעשה לאומדן שווי העסק. שלב זה הוא חישובי, ולכן קל לביצוע. את האומדנים של תזרימי המזומנים מציבים במונה הנוסחה ואת אומדן עלות ההון מציבים במכנה. ככל שמקדם ההיוון נמוך יותר, כך שווי העסק גבוה יותר, ולהיפך.
למרות שהמרשם להערכת שווי פירמה כאמור לעיל הוא פשוט עקרונית, הרי שיישומו במעשה קשה ביותר. הקושי נובע מההכרח לקבל אומדנים, הערכות ותחזיות הנחוצים בביצוע אומדן תזרים המזומנים וקביעת מקדם ההיוון הנכון והמתאים. כפי שמודל היוון תזרים המזומנים הינו תיאורטי בעיקרו, כך גם קביעת מקדם ההיוון אינה מדע מדויק וכמספר המומחים ניתן להצביע גם על מספר המקדמים (דוגמא מאלפת לכך, מצאנו בפרשת ויסות מניות הבנקים ובניתוח מומחי הכלכלה הגדולים ביותר וראה: ת”פ (מחוזי י-ם) 524/90 מדינת ישראל נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ [פורסם בנבו] (11/12/1995)).
המומחה קבע בחוות דעתו, כי מקדם ההיוון הראוי, הוא כזה שמבטא לא רק את הריבית חסרת הסיכון, אלא גם את פרמיית הסיכון של העסק (שער ריבית +פרמיית סיכון).
כאשר הוא ביקש לקבוע את מקדם ההיוון בענייננו, לקח המומחה בחשבון את רמת הסיכון של השותפות אשר עיסוקה הינו מוגבל ואינו רב תחומי כשל חברות בעלות מוניטין ארצי ולא מקומי.
במסגרת החישוב שערך המומחה בחוות הדעת, נכלל מחיר ההון הזר, לפיו טען המומחה כי השותפות קיבלה ב2017 הלוואה ע”ס 400,000 ₪ לפרעון ב-60 תשלומים חודשיים, והלוואה זו מרכיבה את עיקר החוב שלה. שיעור הריבית בהלוואה 2.94% לשנה משקף את שיעור התשואה על החוב של השותפים.
בתשובותיו לשאלות הבהרה, הסביר המומחה כי ניתן ביטוי בחוות הדעת לירידה בריבית המשק בין שנת 2017 לשנת 2020, והדבר השפיע על ההון העצמי ומשם על מחיר ההון המשוקלל ושיעור הריבית לניכיון. כאשר נשאל מדוע שיעור ההיוון במסגרת בחוות הדעת עלה בין השנים 2014-2020 הגם שלא נראה שינוי מהותי בסיכון התפעולי של העסק, השיב בשל השינוי בשיעור ההון הזר.
לעניין היוון הערך הטרמינלי, עמד המומחה בעדותו על עמדתו כי החישוב שבוצע על ידו הינו נכון, למרות שנשאל על כך שוב ושוב בווריאציות שונות:
ש. נפלה טעות חישוב. רשמת ב-N מספר שנים הנראה לעין 4 במקום 3 בחלק השני של הנוסחה.
…
ש. בחלק הזה שאני מסביר לך, יש שם N הצבת שחישבת 4 במקום 3. אני מבקש תבדוק את זה. אולי טעית. וזה משפיע על החישוב של שווי השותפות
ת. לא. כי צריך לעשות 4.
ש. בדקת 3 שנים.
ת. שנייה, אני אסביר, חישוב הדיסיאף נעשה על פי השנים הנראות לעין 2021 עד 2023 זה שלוש שנים נראות לעין לגבי 2024 בסוף 2024 חושב ערך ה-S שהוא למעשה תזרים הצפוי משנת 2024 ואילך הוון כולו לסוף 2024 ומפה הוון 4 שנים אחורה. אז אין טעות בנוסחה שלי ובכל מספרים בתחשיב ההנחה היא הנחת סוף תקופה. לא היה צריך לעשות את זה מתחילת תקופה פתאום במספר הזה.
…
ש. אתה מציב פה N. יש סיגמא אומרת I שווה אחד, אתה שם בn שלוש אז איך בחלק השני אתה מציב 4.
ת. כל הסכומים בנוגע לדיסיאף הם בסוף תקופה. מה שאתה טוען שהייתי צריך את התקופות הנראות לעין להוון פעם אחת לשנה ופעם אחת לשנתיים ופעם אחת לשלוש ואת ערך הגרד שהוא התקבולים משנת 2024 ואילך להוון כאילו ה תקבלו ביום 1.1.24 משמע כמו שנת 2023. זו טעות לא ככה עושים. יש להוון את התקבולים אם בחרת בשיטת סוף שנה, אז כל התקבולים לסוף שנה ואי אפשר לבוא תקבול אחד פתאום לשנות לגביו את הגישה ולעשות לתחילת תקופה. ובנוסף ערך הגרד המינימאלי לפני היוונו הושב לסוף שנת 2024.
בנוסף ראה בהמשך:
“ש. אני מפנה לעמוד זה סיגמא זה סיכום נכון, סיכמת 3 פעמים X. אז בנוסחה אומרת S אתה צריך להוות שלוש שנים אחורה כי את ההיוון בטווח הארוך אתה מהוון לתחילת השנה כי התשלום הראשון לאחר שנה.
ת. אתה טועה.
ש. אתה מציב פה N. יש סיגמא אומרת I שווה אחד, אתה שם בn שלוש אז איך בחלק השני אתה מציב 4.
ת. כל הסכומים בנוגע לדיסיאף הם בסוף תקופה. מה שאתה טוען שהייתי צריך את התקופות הנראות לעין להוון פעם אחת לשנה ופעם אחת לשנתיים ופעם אחת לשלוש ואת ערך הגרד שהוא התקבולים משנת 2024 ואילך להוון כאילו התקבלו ביום 1.1.24 משמע כמו שנת 2023. זו טעות לא ככה עושים. יש להוון את התקבולים אם בחרת בשיטת סוף שנה, אז כל התקבולים לסוף שנה ואי אפשר לבוא תקבול אחד פתאום לשנות לגביו את הגישה ולעשות לתחילת תקופה. ובנוסף ערך הגרד המינימאלי לפני היוונו הושב לסוף שנת 2024”.
(עמ’ 14).
לעניין הטענה להפחתת ריבית פעמיים, שכן ביצע גילום מס בחישוב מחיר ההון המשוקלל (שיעור הריבית להיוון) עמד המומחה בעדותו על עמדתו, כי חישוביו לעניין מחיר ההון המשוקלל, הינם נכונים :
“ש. אני מפנה לעמוד 20 לחוות דעתך, אנו מדברים על שיעור הריבית. האמת שאני רואה שכתבת בטבלה שערכת מחיר ההון המשוקלל אחרי מס ולפני מס עשית טעות?
ת. לא. לא החלפתי ביניהם
ש. מה זה מחיר הון משוקלל אחרי מס.
ת. מחיר הון שאיתו משקללים רווח נקי אחרי מס. תחת הנחה של שיעור מס 21 אחוז מקבלים אותו שווי פירמה יורדים עם הרווח הנקי אחרי מס. אני בחרתי לעבוד לפי מחיר הון משוקלל לפני מס.
ש. לפי מס יותר גבוה. יוצא שווי יותר נמוך
ת. מחיר הון משוקלל לפני מס אותו מקדם שאיתו מהוונים את הרווח לפני מס של השותפות. מחיר ההון המשוקלל אחרי מס אותו מחיר הון שאיתו משקללים את הרווח הנקי אחרי המס של השותפים תחת ההנחה שהמס הוא 21 אחוזים כדי לדייק והואיל והיה לפני הרווח לפני מס היוונתי אותו ושיקללתי אותו ב-14.11 אחוזים. אין פה טעות או אי הבנה.
ש. זה לא יוצר כפילות מס על המוכר?
ת. לא.
ש. תסביר.
ת. לא לקחתי את המס בתזרים.
ש. בטבלה לקחת.
ת. לא.
(עמ’ 17 ש’ 9-26).
וכן ראה דבריו כי גם אם שיעור ההלוואות והמינוף הפיננסי של השותפות אינם מתיישבים עם מקדם היוון גבוה, הסיכון הנשקף לעסק מחייב שקלול של מקדם ההיוון כלפי מעלה:
“ש. זה משפיע על החישוב. חישבת 14.1 אחוז. לקחת 11 אחוז וחישבת לפי המשקולות של ההון, שזה לפני מס וחילקת ב-1 מינוס 21 אחוז. אז 21 אחוז השפיע על תוצאה סופית.
ת. המקדם והתזרים שניהם צריכים לעלות. המקדם והרווח.
ש. מה הכוונה מקדם
ת. מקדם מחיר הון משוקלל והרווח לפני מס צריך להיות מחיר הון משוקלל יותר גבוהה מאשר המחושב על בסיס הרווח הנקי אחרי מס. אתה מבקש ממני לעשות מניפולציה
(עמ’ 18 ש’ 22-27).
“ש. אז אותו דבר בשותפות אין מס חברות יש מס של דיבידנד שהוא מס אישי אז לוקחים מס בחישוב שווי שותפות או משולם במישור אישי
ת. לא לקחתי בתזרים מזומנים את המס.
ש. לקחת אותו בחישוב שווי
ת. לא נכון”.
(עמ’ 18 ש’ 32-36).
מעבר לאמור, אציין כי לא מצאתי כל פגם בתחשיביו של המומחה אשר פעל באופן מקצועי וללא חריגה מסמכותו. המומחה השיב לכל שאלות ההבהרה שהפנו לו הצדדים ומתשובותיו ניכר, כי לא נעשו טעויות במסגרת חוות הדעת.
ראוי להזכיר את ההלכה לפיה, ככלל יאמץ בית המשפט את ממצאי המומחה שמונה על ידו, וזאת כל עוד לא הוטל בהם ספק, הואיל והמומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין מומחיות והידע המקצועי לגביהם:
“יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן”.
(ע”א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל חנן ו-32 אח’, פ”ד נב(4), 563 ,עמ’ 569-570).
לאור כל האמור, אני דוחה את טענות התובע כי נפלה טעות אריתמטית בחוות הדעת של המומחה בחישוב השווי.
אחרית דבר
אשר על כן, אני קובעת כי שווי השותפות עומד על סך של 5,725,297 ₪.
מהערכת השווי יגרע סכום של 157,486 ₪ עבור התחייבות השותפות לעובדים.
לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 2,783,905 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ה- 2.11.20 ועד למועד התשלום בפועל.
בנסיבות, אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות משפט תוך מתן הדעת לכך שהתקבלו חלק מטענות הנתבע שהפחיתו את שווי השותפות ונדחו בקשותיו בהליך, בסך של 20,000 ש”ח שישולמו תוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ד’ טבת תשפ”ד, 16 דצמבר 2023, מוצ”ש, בהעדר הצדדים.
