ברוך נגד ישראל

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
בפני
כב’ השופט אילן סלע
1. עזריה ברוך 2. א’ י’ ג’ 3. ד’ פי שי ע”י ב”כ עו”ד יוסי נדב
התובעים
התובעים
נגד
נגד
מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), ע”י עו”ד נטע גורביץ
הנתבעת
פסק דין
3 4

הרקע לתביעה וטענות הצדדים 1. ביום 24 . 04 . 17 , שהיה יום השואה והגבורה, אסרה משטרת ישראל על עליית יהודים להר הבית נוכח חג מוסלמי שחל באותו יום. ההחלטה לא מצאה חן בעיני התובעים, והם החליטו למחות כנגדה. המחאה כללה הצגת שלט בריסטול (להלן: “השלט”), בשער המוביל לעלייה לשער המוגרבים. פסק דין זה עוסק בתוצאות מחאתם. זה נוסח השלט בגינו נעצרו התובעים: היום יום שני כ”ח ניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה הר הבית סגור ליהודים (בדומה לעשרות מקומות שנסגרו לכניסת יהודים בגלל עצם היותם יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה) בגלל חג מוסלמי עד מתי יהודים?
14

2. התובעים, בני 19 (תובע 1), 16 (תובע 2) ו-15 (תובע 3) הגיעו ביום 24 . 04 . 17 בשעה 12 : 00 בצהריים לשער המוביל לעלייה לשער המוגרבים, המשמש כשער לכניסת יהודים להר
15 16
1 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
לכל היותר עוברים שם מדי פעם אזרחים החולפים באזור בדרכם לעיסוקיהם השונים, ובנסיבות אלו גם, אם למי מהם היה מפריע שלט המחאה על תוכנו המוחה על סגירת הר הבית ליהודים, והוא היה מגיב על כך, אין מדובר בהפרת הסדר הציבורי ובסיכון שלום הציבור. ובוודאי שככל שקיים חשש כלשהו לתגובה כלשהי מצד מי מעוברי האורח, אין בה כדי לאיין את זכות המחאה של התובעים. ומעל הכול, בוודאי שלא היה בה כדי להביא למעצרם. ויובהר.
1 2 3 4
7 8 9 10
46. גם אם היה מקום לסבור כי תוכן השלט עלול להפר את הסדר, וכאמור, לא ניתן היה לסבור כן, נהיר לחלוטין כי לא היה מקום לחרוג מהוראות הדין בכל הנוגע לדרך המעצר. לו היה פועל השוטר כפי שדורש הדין, היה עליו להגיע לתובעים, להזדהות בהתאם להוראות הדין, לבקש מהם להסיר את השלט, או אולי גם לעזוב את המקום. אפשר שבכך היה מסתיים האירוע. אם היה סובר השוטר כי התובעים עברו עבירה, יכול היה לזמנם לחקירה. לו היה השוטר פועל כך, והתובעים היו מסרבים להסיר את השלט, הוא יכול היה לפעול אז בהתאם להוראות הדין ולעכבם, ובמידת הצורך לעצרם. גם אם היו נעשות כל פעולות אלו, הנדרשות לפי הדין, ובסופו של דבר לא היה נותרת ברירה בפני השוטר כי אם לעצום, לא היה מופר הסדר הציבורי ולא היה כל חשש לביטחונו של הציבור בשניות בודדות אלו בהן השלט היה עומד על תלו, אם היה עומד.
12
17 18
47. גם אם אקבל את הטענה כי השוטר אמר “משטרה, משטרה” בתחילת האירוע, שכן בסרטון לא ניתן לשמוע זאת, סעיף 24(א) לחוק המעצרים הקובע את דרכי הזיהוי בטרם המעצר מציין כי העוצר יזהה את עצמו תחילה בפני החשוד, בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר או עובד ציבור, ודבר זה לא נעשה במקרה זה. כאמור, לא הייתה כל הצדקה לכך. טענת השוטר בדבר חשש לסיכול המעצר או העלמת ראיה, משוללת כל יסוד, וודאי שלא הוצגה לה תשתית ראייתית כלשהי. ההתרשמות הייתה כי מדובר בטענה שנטענה עלמא, אך כדי להצדיק את המעשים בדיעבד. בדומה, נטען על ידי השוטר כי חשש שמא התובעים מצוידים בגז מדמיע וינסו לרסס לכיוונו. גם חשש זה נטען בעלמא, ללא כל תשתית ראייתית. לא למותר לציין כי מהרישום הפלילי של התובעים שהוגש עולה כי אין למי מהם רישום פלילי כלשהו. כך, למשל רפ”ק סגל טען בעדותו כי פעולת השוטר כוונה אך לנטילת השלט מידי התובעים ולא למעצרם, ברם מדובר בסברה הנסתרת, הן מהנצפה בסרטון והן מהדברים שכתב השוטר עצמו בדו”ח הפעולה שרשם סמוך לאירוע. בדו”ח נכתב כי לאחר שהתובעים 2 ו-3 פתחו פלקט ועליו נכתב “הר הבית סגור ליהודים”, “מיד נגשתי לשני החשודים הזדהיתי בפניהם כשוטר בעל פה והודעתי… על מעצרם
22 23
25 26 27 28 29
11 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
היה תיעוד מעצר חבריו, ובשל כך הוא עוכב. יצוין, כי גם מפיה של ב”כ הנתבעת ניתן היה לשמוע אודות חומרת תיעוד מעצר תובעים 2 ו-3 והעלאת תיעוד זה מאוחר יותר למרשתת, דבר שהיא ראתה בו פרובוקציה, ויש אך להצטער על כך. הרצון למנוע את תיעוד המעצר, שנעשה כאמור, ללא סיבה ובניגוד לדין, והרצון למנוע את פרסומו של הסרטון, מחזק את המסקנה העולה מהאירוע כולו, בדבר הרצון למנוע את מחאת התובעים. אין כל סיבה הנראית לעין במהלך האירוע שהיה בה כדי להצדיק את עיכובו, וודאי לא את מעצרו. גם הטענה כי תובע 1 בעט בשוטר במהלך האירוע וזו הייתה ההצדקה למעצרו, נולדה רק לאחר מעשה, שכן לא בחקירתו של הנאשם, ולא בהליך המעצר בעניינו, לא נטען כלפיו כי הוא חשוד בתקיפת השוטר. עדותו של תובע 1 בעניין זה מהימנה עלי ואני מבכרה על עדותו של השוטר, אשר כאמור, העמיס על התובעים חשדות נוספים בלתי מבוססים.
1 2 3 4 5 6 7 8 9
50. פשיטא, כי לא הייתה הצדקה להפעלת כוח כנגד התובעים מיד עם הגעתו של השוטר אליהם. לא היה קורה דבר, אם השוטר היה פועל בדרך שהתווה המחוקק בטרם הטיח אותם אל עבר שער הברזל, גם אם לא בחזקה מרובה. למעשה, גם אם היו התובעים נמלטים, החשש מפני הפרת הסדר הציבורי היה מוסר, וזהותם של התובעים הרי הייתה ידועה למשטרה.
17 18
51. אין מנוס מהמסקנה, המטרידה, לפיה ההתייחסות לתובעים הייתה רק בשל תוכן מחאתם. מסקנה זו קיבלה ביטוי גם מתוכן חקירתם של התובעים במשטרה, ואף מתוכן השאלות שהפנתה אליהם ב”כ הנתבעת במהלך הדיון. שוב ושוב נשאלו התובעים אודות השתייכותם לארגון “עולים להו”. עניין זה תפס חלק מרכזי בחקירות התובעים. לא הוצג לבית המשפט דבר אודות ארגון זה, ולא אודות איסור כלשהו להשתייך אליו. כל שהוזכר היה רק כי התובעים הם בעלי “אותה אג’נדה” של ארגון זה. מהי אותה אג’נדה גם לא הוברר. וודאי שלא הוברר מה האיסור להחזיק באותה אג’נדה. כאמור, מדובר היה במחאה לגיטימית, והניסיון של המשטרה למנוע מחאה לגיטימית כנגד החלטותיה, הוא שימוש לרעה בכוח המסור לה, במקרה זה, כוח שיש בו כדי לפגוע בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים.
23
27
52. ומעל כלל הפרות הוראות הדין, חופפת העובדה כי שניים מהתובעים היו קטינים במועד האירוע, בני 15 ו-16, (דבר שהיה ידוע למשטרה, בשים לב לטענה כי היה בפניה מידע מודיעיני אודות פעולתם המתוכננת) כשהחובה להיזהר בפגיעה בחירותם מקבלת משנה תוקף.
13 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
1
אזוק. מדובר בפגיעה בכבודם של התובעים, פגיעה המתעצמת נוכח העובדה כי המעצר עצמו נעשה שלא כדין.
4 5
56. בהמשך, התובעים נותרו אזוקים גם בתחנת המשטרה, כאשר בהתאם לנוהל, מתקן משטרתי בא בגדרי מקום ציבורי כמודגש בסעיף 3י”א לנוהל. לכן, גם ההצדקה שמצא השוטר לאיזוק התובעים ברחבת הכותל, לא היה בה כדי להצדיק את המשך איזוקם בתחנת המשטרה. אדרבה, העובדה כי הם נותרו אזוקים גם לאחר שהגיעו לתחנת המשטרה ללא הצדקה, מלמדת כי גם תחילה לא הייתה לכך הצדקה, ואין ממש בטענה כי הדבר נעשה נוכח אילוץ מקומי.
8
11 12
13
איזוק התובעים במהלך חקירתם 57. פשיטא כי לא הייתה הצדקה להמשך איזוקם במהלך חקירתם. וודאי לא באזיקי רגליים, כפי שעלה מעדות התובעים שלא נסתרה, שעה שבהתאם לסעיף 5 לנוהל כבילת עצורים “ככלל, אין לכבול עצור בעת חקירתו, בחדר שבו מתנהלת החקירה”. במקרים בהם ניתן לכבול את החשוד, המפורטים בסעיף קטן ב’ של אותו סעיף (“התפרע העצור או התנהג בדרך אחרת, אשר מסכנת אותו, את החוקר או אדם אחר, או שקיים חשש להימלטות הנחקר, ולא ניתן לנקוט אמצעים אחרים או להורות על דחיית החקירה”), יש חובה לרשום את ההחלטה בדבר הכבילה, לנמק אותה ולתיק אותה בתיק החקירה, בנוסף לציון עובדת הכבילה בגוף הודעת הנחקר.
14
15 16
21 22
58. במהלך עדותו של השוטר שיראז, שחקר את התובעים, הוצג בפניו הנוהל, ומעדותו עלה כי נוהל לחוד ונוהג לחוד. הוא הדגיש, גם לאחר שהופנה להוראות הנוהל, “אחרי שקראתי את הנוהל אני לא הולך לשנות שום דבר. הסברתי גם בהתחלה”. כוונתו לכך, שהוא נוהג כי מי שנכנס אליו אזוק, נותר אזוק גם בחקירה. זאת ועוד. הנוהל קובע כי במקרה של החלטה בדבר כבילת חשוד במהלך חקירתו, יש לערוך רישום על כך, לנמקה, ולציינה גם על גבי ההודעה שנגבתה ממנו. רישום שכזה אינו בנמצא, שכן לפי עדותו של השוטר שיראז, לפי הנוהג, למצער שלו, לא נערך רישום. לא ניתן להשלים עם התנהלות שכזו. מדובר בתופעה חמורה של התעלמות מהוראות בעניינים הנוגעים לזכויות יסוד ולכבודו של אדם, מצד מי שאמור להקפיד יותר מכל גוף אחר על כיבוד הוראות החוק. גם אסמכתא לנטען אודות התנהגותו של תובע 3, אשר הביאה לאיזוקו, הן בידיו והן ברגליו, לא זכתה לאישוש כלשהו, ולא תועדה, לא בתיעוד הודעתו, ולא בשם מקום אחר, חרף האמור בעניין זה בנוהל במפורש. חומרה יתרה קיימת נוכח כבילתם של התובעים
24 25 26 27 28 29
15 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
שקצין שירות בתי הסוהר אישר את הבדיקה בכתב ולאחר שערך לאסיר שימוע. השימוע יתועד על גבי טופס ייעודי, אם שוכנע הקצין בצורך בחיפוש והוא סבור שיש לערכו גם לאחר שמיעת נימוקי העצור, הוא יסביר לעצור את הזכות לשימוש בכוח סביר וינמק את החלטתו. לצד הוראות אלו נקבע, בסעיף 95א לפקודה, כי הוראות חוק החיפוש יחולו על חיפוש לפי סימן זה, אלא אם כן נקבע הסדר אחר, אף אם החיפוש הוא בגופו של מי שאינו חשוד, בשינויים המחוייבים.
1 2 3 4
7

63. ברם, גם סעיף 95ד’ לפקודת בתי הסוהר אינו קובע חובת עריכת חיפוש חזותי לכל אסיר, ללא הבחנה. בסעיף נאמר במפורש כי הסוהר “רשאי” לערוך בחינה חזותית של גופו העירום של עצור בעת קבלתו למשמורת, זאת על מנת למנוע הכנסת חפץ אסור לבית הסוהר. מדובר אפוא, בסמכות שבשיקול דעת, כשתכלית החיפוש, ואליה אמור להיות מכוון שיקול הדעת, הוא מניעת הכנסת חפץ אסור לבית הסוהר. מכאן, כי עריכת חיפוש מקום בו אין יסוד סביר לחשד שבגופו של העצור הנכנס למשמורת מצוי חפץ אסור, ובוודאי שעריכת חיפוש ללא הפעלת שיקול דעת, היא בדיקה שאינה מוצדקת, הפוגעת בזכות העצור לצנעת הפרט שלו (ראו בהרחבה: ת”א (י-ם) 35744 – 12 – 12 דורפמן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22 . 02 . 15 )).
9 10 11 12 13
64. במקרה זה, התובעים הביעו את התנגדותם לחיפוש, כך לפי עדותם שלא נסתרה, אך למרות זאת לא נערך להם שימוע כפי שמתחייב מהוראת סעיף 95ו’ לפקודת בתי הסוהר. בהמשך לכך, לא מולא כל טופס בעניין, גם זאת בניגוד להוראות פקודת בתי הסוהר. בנסיבות אלו, משלא נערכה כל תרשומת, מלבד הפרת הוראות החוק שיש בכך, גם לא ניתן לבחון את שיקול הדעת של הקצין שהורה על החיפוש חרף העדר הסכמה של התובעים, ובנסיבות אלו יש לקבוע כי החיפוש נערך ללא שהיה יסוד סביר לחשד שבגופם של מי מהתובעים היה מצוי חפץ אסור.
16 17 18 19
65. נוכח העובדה כי שניים מהתובעים היו קטינים, הרי שבהתאם להוראות סעיפים 14ב’ ו- 14ג’ לחוק החיפוש, נדרשה הסכמתם לחיפוש. הוראות אלו חלות גם ביחס לחיפוש לפי סעיף 95ד’ לפקודת בתי הסוהר, הן נוכח הוראת סעיף 95א לפקודת בתי הסוהר, המחילה כאמור, את הוראות חוק החיפוש על חיפוש לפי סעיף 95ד’ לפקודת בתי הסוהר, והן לפי הוראות סעיף 2(ב) לחוק החיפוש. פגיעה בזכויות של קטינים חמורה הרבה יותר, שכן הרשויות מחויבות בהגנה מיוחדת על זכויותיהם של אלו, ולהישמר מפני פגיעה בהם.
23 24 25 26 27
17 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
התובעים זכאים אפוא, לפיצוי בגין התנהלות זו של השוטרים.
5 6
גובה הפיצוי 69. באשר לגובה הפיצוי, ב”כ התובעים הציג פסיקה המתייחסת להפרת זכויות שונות של חשודים, אם במעצרם שלא כדין, אם בחיפוש שבוצע שלא כדין, ואם באיזוקם שלא כדין. ברם, איני סבור כי נכון יהיה לבחון במקרה זה כל הפרה והפרה ולקבוע לה פיצוי בנפרד. אין מדובר בטעות אחת כי אם ברצף אירועים המלמד על התנהגות שיש בה התעלמות מודעת ושיטתית מהוראות הדין בכל הנוגע לעיכוב, למעצר, לאיזוק, לחיפוש, ולחקירה הוגנת, ועל כן יש לבחון את מכלול האירוע כמקשה אחת, שכן מכאן חומרתו הרבה. צירוף ההפרות יש בו כדי להשפיע על חומרת הפגיעה בתובעים. יש גם לתת את הדעת על כך, שהתנהלות השוטרים במקרה זה פגעה פגיעה ממשית בזכויות יסוד לא מעטות של התובעים. החל מהפגיעה בחופש הביטוי שלהם, דרך הפגיעה בחירותם, ולמעשה גם בגופם, ובהמשך פגיעה בפרטיותם ובכבודם.
8 9 10
15 16 17 18

70. אכן, חוקי היסוד אינם מהווים חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינו בעוולה של “הפרת הוראה חקוקה” (ע”א 10508 / 08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע”מ נ’ הועדה המקומית לתכנות ובניה הרצליה (פורסם בנבו, 4 . 02 . 10 )), והמשפט הנוהג טרם הכיר ב”עוולה חוקתית” (ע”א 8489 / 12 פלוני נ’ פלוני (פורסם בנבו, 29 . 10 . 13 )). אך ראו: ע”א (מחוזי-י-ם) 2127 – 07 – 16 מדינת ישראל נ’ אלישיב (פורסם בנבו, 15 . 02 . 18 )). ברם, כשנבחנת תביעה נזיקית שעילתה עוולת הרשלנות, יש לתת את הדעת, במסגרת בחינת חומרת הפרת החובה, לעובדה כי מדובר בהפרות שעניינן פגיעה בזכויות יסוד. ובמקום בו הופרו זכויות יסוד רבות, יש בדבר כדי להשפיע על גובה הפיצוי.
25 26
71. התובעים, שניים מהם קטינים, היו עצורים למעלה מ-15 שעות, כשכל חטאם היה החזקת שלט שעליו נכתב: “היום יום שני כ”ח ניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הר הבית סגור ליהודים (בדומה לעשרות מקומות שנסגרו לכניסת יהודים בגלל עצם היותם יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה) בגלל חג מוסלמי. עד מתי יהודים ?”. בשל החזקת שלט זה, ושמא ניסיון להדביקו בדבק סלוטייפ לשער הסגור שבתחילת המעלה לשער המוגרבים, הם נעצרו בכוח, מבלי שנתבקשו קודם לכן להסיר את השלט, מבלי שנעשה ניסיון לעכבם ולהרחיקם מהמקום. בשל שלט זה, הם
28 29
19 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל

שביקשו להתפנות. בשים לב, להיותם של תובעים 2 ו-3 קטינים ולכך שתובע 1 נעצר רק בשל כך שתיעד את האירוע – אני סבור כי הפיצוי ההולם מגיע לסך של 20 , 000 ₪ לכל אחד מהתובעים.
1 2
₪. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים

הנתבעת תשלם אפוא, לכל אחד מהתובעים סך של 20 , 000 הוצאות ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 15 , 000 ₪.
ניתן היום, כ”ד תשרי תש”פ, 23 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.
i( 6G
אילן סלע, שופט
21 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
יותר, בשעה 04 : 00 לפנות בוקר. תובע 1 סרב לחתום על תנאי השחרור, בין היתר בשל השעה המאוחרת והעדר יכולת להגיע לביתו בשעה שכזו, והוא נותר במעצר עד הדיון בבית המשפט.
1 2
4 5

9. בדיון שהתקיים ביום 25 . 04 . 17 (מ”י 39289 – 04 – 17 ומ”י 39463 – 04 – 17 ), הורה בית המשפט (כב’ השופטת קרן מילר) על שחרורם של התובעים בכפוף לחתימה על התחייבות עצמית בלבד, תוך שהוא מציין כי “על פניו מדובר במחאה לגיטימית ויש לאפשר מידה של חופש ביטוי על אף שמדובר באזור רגיש”.
10.

נטען, כי חרף העובדה שבית המשפט הורה על שחרורו של תובע 1 בשעה 12 : 30 , בפועל

הוא שוחרר רק בשעה 16 : 00 .
12

11. בהמשך, שני הצדדים הגישו ערר לבית המשפט המחוזי (עמ”י 41529 – 04 – 17 , עמ”י 41424 – 04 – 17 ועמ”י 42382 – 04 – 17 ), אשר הורה על שחרור התובעים ללא תנאי כלשהו, בקובעו כי “מעשי החשודים נעשו במסגרת פעולת מחאה לגיטימית, ובהעדר תשתית של עבירה פלילית”.
13
14
16
12. לטענת התובעים, השוטרים פגעו בזכויותיהם לחופש ביטוי, עצרו אותם שלא כדין, תקפו אותם באלימות שאינה מוצדקת, פגעו בכבודם, בפרטיותם ובחירותם.

13. בשל מעשים אלו של המשטרה, הם תבעו פיצוי בסך של 35 , 000 ₪ עבור כל אחד מהם, ובסך הכול העמידו את תביעתם על סך של 105 , 000 ₪.
14. הנתבעת כפרה במיוחס לה. לדבריה, לא הופעל כלפי התובעים כוח בלתי מידתי או בלתי סביר, וכי כלל פעולות השוטרים נעשו במסגרת סמכותם ועל פי הדין.
15. הנתבעת טענה, כי התובעים משתייכים לארגון “עולים להר”, וכי לתובע 1 רקע בפעילות לאומנית סביב הר הבית כשהוא מבצע פרובוקציות באזור הר הבית המסכנות את שלום הציבור.
26
16. עוד נטען, כי השוטר הזדהה בפני תובעים 2 ו-3 כשוטר והודיע להם על מעצרם בחשד להפרת הסדר הציבורי. תובעים 1 ו-2 (כך נכתב בכתב ההגנה, אך כנראה הכוונה לתובעים 2 ו-3)
28 29
3 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
השימוש באלימות, וקוראים לעברו “אתה שוטר בכלל?”, “אתם לא משטרה”, “יש לכם תעודת
1
שוטר ?”
23. בשלב מסוים, נתן השוטר דעתו לתובע 1 שעמד מנגד וצילם את האירוע. או אז, הוא פנה אליו, ושאל אותו מספר פעמים אם הוא קשור לשני התובעים אותם עצר. משלא קיבל תשובה לשאלתו, הוא ניגש אל תובע 1. בשלב זה, נוכח המגע בין השוטר לתובע 1, התיעוד נפסק.
4 5
8
24. העידו גם שלושת התובעים אשר תארו את תחילת האירוע בדיוק כפי שהוא מתועד בסרטון, למעט טענת תובע 1 כי לא היה בכוונתם להדביק את השלט על גבי שער הברזל, כשמהסרטון עולה, כאמור, אחרת.
15 16
25. בנוסף, תובע 1 העיד על כוונתו וכוונת חבריו למחות כנגד החלטת המשטרה לסגור את הכניסה להר הבית בפני יהודים, דווקא ביום השואה והגבורה. הוא ציין, כי השוטר כלל לא הזדהה בפניהם, וכי לאחר שהוא וחבריו נעצרו, השוטרים הריצו אותם אזוקים לעיני אנשים רבים שעברו במקום. הם היו אזוקים בידיהם וברגליהם, וגם בתחנת המשטרה לא הורידו מהם את האזיקים. בהמשך, לא נתנו להם לעשות את צרכיהם בפרטיות, ואף ערכו עליהם חיפוש כאשר רק תחתוני בוקסר לגופם, למרות שהוא הביע את התנגדותו לכך. בשלב מסוים, הוצע לו להשתחרר בתנאי שיסכים להרחקה למשך 48 שעות מהר הבית ומהמבואות אליו, אך הוא סרב, ונותר במעצר. רק בשעה 01 : 00 הוסכם לשחררו, אך בשעה זו כבר לא היה לו להיכן ללכת עד הדיון שנקבע למחרת בבוקר ולכן הוא נותר במעצר עד הבוקר. בסופו של דבר, חלפו גם מספר שעות מאז שהשופטת הורתה על שחרורו ועד השחרור בפועל.
18 19

26. עדויות דומות נשמעו מפיהם של תובעים 2 ו-3, אלא שתובע 2 אישר כי הם הגיעו עם דבק כדי לתלות באמצעותו את השלט לשער. תובעים 2 ו-3, העידו כי בניגוד לחברם תובע 1, הם הסכימו להשתחרר בשעת לילה מאוחרת, ואולם בסופו של דבר השחרור נעשה בשעה 04 : 00 לפנות בוקר.
24 25
27. כל התובעים נדרשו בחקירותיהם הנגדיות להשיב אודות זהות מכין השלט, אודות תדירות הגעתם להר הבית, ובעיקר לקשריהם לתנועות שונות הקשורות להר הבית, כתנועת
28 29
5 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
דיון והכרעה 32. אין צורך להכביר מילים על הערך החשוב של חירות האדם. ערך זה נקבע כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כשבסעיף 5 נקבע, כי “אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת”. פגיעה בזכות זו תתכן רק על פי חוק. ואכן, דרכי המעצר והעיכוב נקבעו בחוק המעצרים, כשבסעיף 1 שבו נקבע כי “אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו”, וכי “מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו”.
3 4 5
10
33. מושכלות יסוד הן אפוא, כי מעצרו של אדם חייב להיעשות בדרך הקבועה בחוק המעצרים. עיון בהוראות החוק מלמד, למרבה הצער, כי במקרה זה, התעלמה המשטרה מהוראות החוק, אחת אחר אחת, כמו גם מנהלים שנקבעו לאורו על ידי המשטרה. הסטייה מהוראות הדין נעשתה, הן בעצם המעצר, הן בדרך המעצר, הן בדרך הובלת התובעים לתחנת המשטרה, הן במהלך שהותם במשטרה והן במהלך חקירתם.
12 13
במה דברים אמורים ?
מעצרם של התובעים 34. באשר לעילת המעצר, סעיף 23 לחוק המעצרים קובע, כי אם היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, או אם יש לו חשד סביר שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה או יפגע בראיות, רשאי הוא לעצרו. בהמשך של אותו סעיף נקבע כי אין לעצור אדם אם ניתן להסתפק בעיכובו.
35. בעניין סמכות העיכוב נקבע בסעיף 67 לחוק המעצרים, כי אם היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו. שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה: יש
26 27 28
7 מתוך 21
בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11802 – 05 – 18 ברוך נ’ ישראל
39. הנה כי כן, תוכן המחאה ידוע, ואין בינה לבין הפרת הסדר הציבורי מאומה. אכן, ייתכן כפי שציין השוטר בעדותו, שהדבר היה מעורר ויכוחים בין יהודים, עוברי אורח, בעלי דעות שונות באשר לעלייה להר הבית, כמו גם בין יהודים לערבים, עוברי אורח, ביחס לזכות זו. ברם, ויכוחים אינם הפרת הסדר הציבורי. אדרבה, זו בדיוק תוכנה של זכות המחאה וחופש הביטוי, לעורר מחשבות ודיונים אודות מעשה שהמוחה סובר שיש בו כדי לפגוע בזכויות כלשהן.
1 2 3
7 8 9 10 11 12

40. אין צורך להכביר מילים על הזכות העומדת לכל יהודי לעלות להר הבית ולהתפלל בו. מדובר בחלק מחופש הדת והביטוי (בג”ץ 2697 / 04 סלומון נ’ ניצב מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים, פ”ד נח(4) 572 (2004); בג”ץ 8871 / 17 פואה ני ניצב יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים (פורסם בנבו, 14 . 12 . 17 )). לצד זאת, אין מחלוקת כי משטרת ישראל מופקדת על קיום הסדר הציבורי ועל ביטחון הנפש והרכוש בתחומי המדינה מתוקף הסמכויות שהוקנו לה בפקודת המשטרה. מכוח סמכויות אלו היא רשאית להטיל מגבלות על זכות הגישה להר הבית (ראו למשל: בג”ץ 8871 / 17 בעניין פואה). ההנחה היא, כי החלטת המשטרה לסגור את הר הבית בפני יהודים באותו יום, הייתה סבירה ונכונה. הדבר לא נדון במסגרת זו, והיא גם אינה רלוונטית. זכותם של התובעים למחות כנגד החלטה זו, מונחת בלב לבו של חופש הביטוי, ופשיטא כי הטענה כי הדבר היה עלול לעורר ויכוחים אין בה כדי להצדיק את המעצר. אין לי אלא להצטרף למובן מאליו, כפי שגם ציינו בתי המשפט במסגרת הליכי המעצר, שפורטו לעיל, כי מדובר במחאה לגיטימית.
13
15 16 17
20
41. ככל שהופעל שיקול דעת בכל הנוגע לחשש כי מעשי התובעים יביאו להפרת הסדר הציבורי, מדובר בשיקול דעת בלתי סביר. דא עקא, שהסרטון מלמד כי לא הופעל כל שיקול דעת. השוטר אף לא עצר לשנייה אחת להעיף מבט אל תוכן השלט, וממילא לא יכול היה להפעיל שיקול דעת בשאלה האם תוכנו עלול להפר את הסדר הציבורי. הסרטון מלמד כי תוכן השלט כלל לא עניין את השוטר שהגיע, כאמור, כך עולה בבירור מהסרטון, בכוונה לעצור את התובעים ויהי מה, יהא תוכנו של השלט אשר יהא.
22 23 24
42. גם לפי האמור בדו”ח הפעולה של השוטר, כי הוא פעל רק לאחר שהבחין בתובעים 2 ו 3 כשהם “פתחו פלקט ועליו רשום בכתב בצבע אדום וגדול “הר הבית סגור ליהודים” – דבר שאינו תואם את הנצפה בסרטון – לא ניתן לקבל מצב שבו מחאה שתוכנה “הר הבית סגור
29
9 מתוך 21