דיאליט בעמ ואח’ נגד הרר ואח’

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
בפני כבוד השופט בנימין ארנון
התובעת:

דיאליט בע”מ מרח’ החורטים 6, א.ת חולון 5881003 על ידי צבי פורת, מנהל כללי טל’: 03 – 5595191 ; פקס: 03 – 5595139
נגד
הנתבעים:

1. אברהם משה הרר 2. נעמי הרר ע”י ב”כ עוהייד עלא דיאב ו/או אורטל פאר ממשרד חג’ג’, בוכניק, ויינשטיין ושות’, משרד עורכי דין מרח’ הארבעה 30, מגדלי הארבעה – המגדל הדרומי, קומה 33, תל אביב טל’: 03 – 6081733 ; פקס: 03 – 6081732
פסק דין משלים

א. מבוא 1. ביום 31 . 7 . 2016 ניתן פסק דין על ידי מותב זה בשלוש תביעות עיקריות שהגישה התובעת, דיאליט בע”מ (להלן: יידיאליט” ו/או “התובעת”) כנגד הנתבע, מר אברהם הרר (להלן : ייהררי ו/או ייהנתבעי) וכנגד נתבעים אחרים, וכן בשלוש תביעות-שכנגד שהגיש הרר כנגד דיאליט (תייא 4951 – 08 – 07 – להלן: “התביעה הראשונהיי; ת”א 2081 – 08 – 07 – להלן: התביעה השניהיי ; וכן ת”א 32621 – 11 – 11 – להלן: “התביעה השלישיתיי) (להלן: ייפסק הדין הראשוןיי).
4
9 10

2. במסגרת פסק הדין הראשון נדחו התביעה הראשונה ועיקרה של התביעה השנייה, למעט טענת התובעת ביחס ליימכונות הישנותיי, כהגדרתן בפסק הדין הראשון, אשר בקשר אליהן נקבע כי על הרר להמציא לדיאליט חשבונות. כן נדחתה במלואה התביעה השלישית שהגישה דיאליט. נוסף על כך, בית המשפט דחה את כל התביעות שכנגד שהוגשו על ידי הרר, כל זאת – מנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק הדין הראשון. על פסק הדין הראשון שניתן בשלוש
לורן
11
12 13
1 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
1 2

32. עיון בסעיפים אלו שבפקודת הנזיקין מלמד כי במסגרת תביעה לפיצויים בגין ביצוע עוולה של ייגרם הפרת חוזהיי נדרש הניזוק להוכיח כי נגרם לו נזק ממון כתוצאה מביצוע העוולה כלפיו. ודוק: הדרישה להוכחת קיומו של נזק ממון הינה מהותית להוכחת תביעה לקבלת פיצויים בגין ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה.

33. סעד אפשרי נוסף שניתן להעניקו במסגרת עוולה של גרם הפרת חוזה הינו סעד של ציווי דהיינו – צו עשה או צו מניעה. באמצעות צו ציווי מורה בית המשפט לנתבע להימנע מלבצע, או להימנע מלהמשיך ולבצע, עוולה של גרם הפרת חוזה. תכליתו של הצו היא לשלול את התערבותו של צד ג’, קרי: המעוול, בהסכמה החוזית שהושגה בין הצדדים לחוזה ובאופן כזה להגן על הזכות החוזית ולמנוע גרימת הפרתה. לשם קבלת צו ציווי אין הכרח כי הנפגע יוכיח שאכן נגרם לו נזק ממון (עייא 123 / 50 א.ל. באורנפרוינד נ’ נ. דרונר ואח’, פדייר ה’ 1559, 1579 (1951); נילי כהן, גרם הפרה חוזה 274 – 275 , 288 (דיני הנזיקין העוולות השונות, ג’ טדסקי, עורך, 1986) (להלן: “פרופ’ כהו”י).
6 7 8 9 10 11 12
15
16
17
18
19

34. במקרה הנוכחי, דיאליט עותרת ייהן להפעיל תרופת פיצוי והן תרופת ציווי המתבטאת בצו למתן חשבונות ובצו להגשת חוות דעת מומחה…” (ס’ 1 לסיכומי התשובה המשלימים מטעם דיאליט). עם זאת, דיאליט מוסיפה וטוענת בסיכומיה כי באמצעות הצו למתן חשבונות היא “…תוכל להעריך ולשערך את הפיצויים המגיעים לה בעטיין של עוולות הרר בשנים אלהיי (ס’ 29 בסיכומים המשלימים מטעם דיאליט). יוצא איפוא כי הצו למתן חשבונות המתבקש על ידי דיאליט נועד לשרת את הסעד הכספי, דהיינו – את הסעד לקבלת פיצויים. לפיכך, נסיונה של דיאליט להגדיר בקשתה לקבלת צו למתן חשבונות כעתירה לקבלת צו ציווי מכות זכאות נטענת לכך עקב ביצוע עוולת גרם הפרת חוזה כלפיה הינה שגויה, שכן הצו למתן חשבונות נועד לשרת את סעד הפיצויים – שהוא הסעד אותו תובעת דיאליט במסגרת התביעה דנן. יתרה מזו: מאחר שדיאליט אינה עותרת לקבלת סעד שעניינו הפסקת ההפרה, הרי שממילא הסעד של ציווי אינו רלוונטי להליך דנן.
22

35. יוצא איפוא כי על מנת שדיאליט תהיה זכאית לקבל סעד של פיצויים עליה להוכיח כי נגרם לה נזק ממון כתוצאה מביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה על ידי הרר.

36. אקדים ואציין כי בהתייחס לסעד המבוקש על ידי דיאליט שעניינו צו למתן חשבונות – אינני מוצא ממש בדרישתה זו של דיאליט. אפרט להלן טעמיי לקביעתי זו :
11 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’

41. אני מוצא לנכון להזכיר כי פסק דין משלים זה עוסק בחישוב וכימות הפיצויים הנטענים על ידי דיאליט עקב נזקיה הנטענים כתוצאה מביצוע עוולה נזיקית כלפיה בעילה של גרם הפרת חוזה. בנוסף לכך, ראוי להדגיש כי תביעותיה של דיאליט בגין הפרות נטענות של זכויותיה בקניין הרוחני במכונות נושא התביעות דנן כבר נדחו בפסק הדין הראשון, וכי תביעותיה אלה נדחו פה אחד גם במסגרת הערעור בבית המשפט העליון. במובן זה, לא הוכח כי הופרה כל זכות קניינית של דיאליט המקימה לה זכאות לקבלת סעד של מתן חשבונות. יתרה מזו: אין פסק דין משלים זה עוסק בתביעת דיאליט לעשיית עושר ולא במשפט בגין פגיעה על ידי הרר בקניין הרוחני שיש לה במכונות מתוצרתה. לפיכך, גם מסיבה זו דיאליט לא הוכיחה כי במסגרת תביעתה לקבלת פיצוי כספי בגין ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה היא זכאית לקבל צו למתן חשבונות כנגד הרר.
1 2 3 4 5 6
8 9
11
12 13 14
15
16 17

42. שלישית, ובהמשך לאמור לעיל: דיאליט מציינת בסיכומיה כי ביחס לאירועים הבלתי מכומתים הנטענים על ידה אין היא יודעת בשלב זה את סכומם, מועדם והיקפם, וכי פרטים אלו יתגלו כאשר בית המשפט יעתר לדרישתה ליתן צו למתן חשבונות כנגד הרר (ס’ 5 לסיכומים המשלימים מטעם דיאליט). אולם, וכפי שיפורט להלן, דיאליט לא ביססה תשתית עובדתית – ראייתית ראשונית לטענתה בדבר קיומם של אירועי גרם הפרת חוזה נוספים – ולא עלה בידה להוכיח קיומן של מכירות של מכונות FP נוספות שביצע הרר לסהג’ננד בשנים 2000 – 2001 בנוסף לאירועי המכירות הראשון, השני והשלישי שפורטו לעיל. במובן זה, בקשתה של דיאליט להעניק לה סעד של מתן חשבונות כלפי הרר הינה בגדר יימסע דיגיי שאין להתירו שכן מטרתה הינה לנסות לאתר מכירות נוספות של מכונות FP ככל שכאלה בוצעו על ידי הרר, על אף שאין בידה שום מידע לגביהן, והן אף לא הוכחו על ידה במהלך בירור תביעותיה כנגד הרר. יוצא איפוא כי האירועים הבלתי מכומתים, כהגדרתם על ידי דיאליט, הינם למעשה אירועים אשר דיאליט כשלה מלהוכיחם, ואשר עצם עובדת התרחשותם לא הוכחה כלל על ידי דיאליט.
20
22
27

43. בהקשר זה מוצא אני לנכון להדגיש כי הן בפסיקת בתי המשפט, והן בספרות המשפטית, הובעה הדעה לפיה על מנת שניזוק יקיים חובתו להוכיח כי אכן נגרם לו נזק ממון במסגרת תביעתו לקבלת פיצויים בגין גרם הפרת חוזה, די בכך כי יובאו בפני בית המשפט נתונים שמהם ניתן להסיק כי אכן נגרם לו נזק רכושי, ואשר באמצעותם ניתן להגיע להערכתו של הנזק (ר’ ע”א 255 / 59 תעשיית שעם “דוד” ושות’ נ’ יהונתן אלרועי ואח’, פדיים יד 177, 186 (1960) (להלן: “עניין תעשיית שעס”י); פרופ’ כהן, בעמ’ 275). בפסיקת בית המשפט העליון נקבע בהקשר זה כי: “…אם מוכיחים שהעוולה [גרם הפרת חוזה – ב.א.] גרמה להפסד ממש
29
30
31
32
13 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
מהאירועים הבלתי מכומתים הנטענים על ידה מבלי שהוכיחה את עצם קיומם, וכל זאת – בהתחשב בכך שכבר נקבע בפסק הדין בערעור כי דיאליט כשלה מלהוכיח שהמלאי שהוכן עבור הרר על ידי פרוטק (מר מסילתי) בקיץ 1999 אכן שימש בפועל למכירות של מכונות ה- FP על ידי מר הרב לסהג’ננד.
1 2 3
8 9 10 11 12

46. לא למותר לציין כי שופטי דעת הרוב בפסק הדין בערעור לא חלקו על קביעה זו. עיון בפסק הדין בערעור מוכיח כי דעת הרוב קבעה כי דיאליט הוכיחה כי הרר עוול כלפיה בעוולה של גרם הפרת חוזה ביחס למכירות של מכונות FP שבוצעו על ידי הרר לסהג’ננד אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, וכל זאת – כאשר המכירה הראשונה של מכונות ה-FP לסהג’ננד על ידי הרר נעשתה בחודש מאי בשנת 2000. בעניין זה ציין כב’ המשנה לנשיאה השופט ח’ מלצר בסעיף 9 בפסק דינו כי: “אני סבור כי דיאליט הצליחה להראות כי סהג’ננד הפרה את תניית אי-התחרות כאשר רכשה מהרר מכונות וחלקי חילוף בין השנים: 2000 – 2001 . רכישות אלה, שדומה כי קיומן איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים, מהוות פעילות המתחרה בעסקיה של דיאליט בתוך התקופה שננקבה בסעיף 26 להסכם ההפצה, ומשכך – הן מהוות הפרה של תניית אי התחרות…” (ההדגשות אינן במקור – ב.א.). גם כב’ השופט נ’ סולברג ציין בסעיף 1 בפסק דינו כי: יילעמדתי, העסקאות שנרקמו בין אברהם הרר, לבין חברת Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג’ננד), החל מחודש מאי 2000, מגבשות עוולה של גרם הפרת חוזה שלא כדין, לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]…” (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
13
14 15 16 17 18
22 23

47. במהלך חקירתו הנגדית טען הרר כי המכירה הראשונה לסהגיננד של מכונות ה-FP נעשתה על ידו בחודש מאי בשנת 2000 (יאני רק ביוני 2000 כמו שיש בחשבונית מס’ 148 ממאי 2000 התחלתי מכירה לסהגאנד ולא מינואר כמו שהם טוענים…” (עמ’ 1123, ש’ 26 – 27 לפרו’). מכאן נובע כי האירועים היחידים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים הינם האירוע הראשון, האירוע השני והאירוע השלישי, אשר בגינם הוצגו בבית המשפט חשבוניות מס. ברי, אפוא, כי גם על פי דעת הרוב בפסק הדין שבערעור יש לבחון זכאותה של דיאליט לפיצויים בגין מכירות של מכונות ה-FP שבוצעו בשנים 2000 – 2001 כאשר אין מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומן, דהיינו ביחס לאירוע הראשון, השני והשלישי, ולא ביחס לאירועים נטענים בלתי ידועים, אשר לא הוכחו כלל על ידי דיאליט, וכאשר הרר מכחיש נמרצות את עצם קיומם.
25
27
29
0
31

48. לא למותר לציין בהקשר זה כי מר הרר העיד בחקירתו הנגדית כי המכירה הראשונה של מכונות FP מתוצרתו לסהג’ננד התבצעה על ידו רק בחודש מאי בשנת 2000 (עמ’ 1122, שי -11 19 לפרו’). דברים אלו נתמכו בחוות הדעת של רויים שרון חייט מיום 11 . 12 . 2008 אשר הוגשה
32 33
15 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
3
ת. המכונות הראשונות יצאו באמצע ינואר 2000. גם רואי החשבון אישרו זאת במסמכים ועדיין אני נשאל בפעם העשירית את אותה השאלה. ש. אני גם שאלתי אותך על המכירה. האם בשנת 99 כבר ביצעת מכירה של מכונות ליטוש מתוצרתך לשוק ההודי בכלל ולסהג’נאנד בפרט? ת. עד שלא הכנתי את המלאי פיזית לא הצעתי לאף אחד שום מכונה וזה קרה באמצע ינואר 2000.” (עמ’ 1142, ש’ 19 – 26 לפרו’) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
9
11

עוד מפנה דיאליט לחלק נוסף בחקירתו הנגדית של מר הרר: ייש. ולא זו בלבד שאתה מתקשר עם מנהל היצור לשעבר של דיאליט, אתה גם באותה שנה, לקראת סוף השנה, פונה אל הסוכן של דיאליט בהודו ומשווק לו את המוצרים האלה בתקופה יותר מאוחרת. זה נכון שאתה יוצר קשר עם הסוכן לשעבר של דיאליט ומשווק לו את הסחורות והמוצרים האלה שאתה מייצר? הכוונה לסהג’ננד. ת. כמו שאמרתי, מעולם לא פניתי לסהג’ננד והמכונות הראשונות למכירה היו רק בינואר 2000 והיוזמה של סהג’ננד לפנות אלי, הייתה שלו ולא שלי אליו. הוא פנה אלי בעקבות הפרסומים שעשיתי לקראת המכירה. מכרתי לו כלקוח ולא כמשווקיי (עמי 1205, ש’ 1 – 7 לפרו’).
12
13 14
19 20
22 23

51. לא מצאתי כי יש בעדויות אלו של מר הרר כדי לבסס טענת דיאליט בדבר קיומן של מכירות של מכונות ה-FP על ידי הרר לסהג’ננד כבר החל מחודש ינואר 2000. השאלות שמר הרר נדרש להשיב עליהן במסגרת חקירתו הנגדית נוסחו באופן כללי. לא ברור מתשובותיו של הרר לשאלות אלו האם הושלם יצורן של המכונות באופן שהן היו מוכנות למכירה לשוק, באמצע חודש ינואר 2000, או שמא המכונות נמכרו על ידי הרר בפועל במועד זה. במובן זה, לא ניתן ללמוד מעדות זו, כטענתה של דיאליט, על קיומן כביכול של מכירות נוספות של הרב לסהג’ננד, זולת שלוש המכירות נושא האירוע הראשון והאירוע השני, וכן משלוח חלקי חילוף במסגרת האירוע השלישי. לשון אחרת: כשם שדיאליט כשלה מלהוכיח כי מלאי המכונות ה- FP שהוכן בשנת 1999 יועד בהכרם לצורך מכירתו על ידי הרר לסהג’ננד, גם העדויות עליהן נסמכת דיאליט במקרה דנן אינן מלמדות כי הרר אכן מכר בפועל לסהג’ננד כבר החל מחודש ינואר 2000 מכונות FP וחלקי חילוף בנוסף לאלה הנמנים על האירועים הראשון, השני והשלישי אשר אין מחלוקת בין הצדדים לגבי התרחשותם. יתרה מזו: מעדותו זו של הרר כלל לא ברור מהו המועד המדויק שבו החל למכור מכונות ה-FP לשוק ההודי בכלל, ולסהג’ננד בפרט.
27 28 29
17 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
1
ייחודית לשיווק מוצריו של ב, א זכה בפיצוי המשקף את הרווחים שהיה מפיק מהמשך הקשרים העסקיים עם ב, אלמלא התערבותו של גיי (פרופ’ כהן, בעמ’ 276).
4

55. יוצא איפוא כי על מנת שדיאליט תוכיח תביעתה לקבלת פיצוי כספי בגין ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה על ידי הרר היה עליה להוכיח כי כתוצאה מגרם הפרת תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה נגרם לה אובדן של רווחים אשר היו מגיעים לידיה. דיאליט התקשתה להוכיח זאת ואפרט להלן נימוקי לקביעתי זו:
6
11 12 13 14 15

56. ראשית, בתצהירו, ציין מר פורת כי: “לפני ואחרי ההסכם עם סהג’ננד נמכרו מכונותינו בהודו ללא כל קושי, כאשר לאחר הפסקת הקשרים עם סהג’ננד מכרה דיאליט בהודו מכונות במיליוני דולרים…” (ס’ 83 בתצהיר מר פורת). מר פורת אף אישר דברים אלה במהלך עדותו: “יש. מסעיף 83 בתצהירך אני מבין שאחרי שהפסקת את הקשר עם סהג’ננד המכירות שלכם בהודו נסקו ומכרתם מכונות במיליוני דולרים. ת. נכון.” (עמ’ 232, שי 3 – 5 לפרו’). למקרא דברים אלה מתעורר ספק האם הפרת תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה, וגרימת ההפרה הזו על ידי מר הרר, אכן הייתה בעלת השפעה ממשית על עסקי דיאליט, ובכלל זה על מכירותיה ורווחיה של דיאליט ממכירת מכונות ליטוש יהלומים מסוג 7000-GS. יתרה מזו: מן האמור לעיל אף עולה כי היקף מכירותיה של דיאליט לאחר הפרת תניית אסור התחרות שבהסכם ההפצה אף גדל. כאמור, אין די בהוכחת גרימת הפרה על מנת שהניזוק יזכה לפיצויים. על דיאליט היה מוטל להראות כי היא אכן ניזוקה מגרימת הפרת תניית אי התחרות שבהסכם ההפצה, ומן האמור לעיל מצטיירת תמונה שאינה תומכת בטענה זו, ומכל מקום – איננה מוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין גרימת הפרת תניית איסור התחרות לבין נזקים ממוניים נטענים שלא הוכחו על ידי דיאליט.
16 17
18 19
27

57. שנית, ובהמשך לכך: ראוי לזכור כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שדיאליט וסהג’ננד סיימו את התקשרותם בהסכם ההפצה לכל המאוחר בחודש מרץ 2000 (ר’ ס’ 9 לפסק דינו של כב’ המשנה לנשיאה השופט ח’ מלצר). משכך, בחינת השאלה מהו ייאובדן הרווחי של דיאליט בגין הפרתה של תניית אסור התחרות הנכללת בהסכם ההפצה מחייבת להביא בחשבון, בין היתר, את העובדה שבמועד ביצועו של המעשה הראשון שגרם לסהג’ננד להפר את חוזה ההפצה, דהיינו בחודש מאי בשנת 2000, הסתיימה זה מכבר ההתקשרות שבין דיאליט לבין סהג’ננד (זולת, כאמור, תניית איסור התחרות שנותרה לעמוד בעינה) (ר’ ס’ 9 לפסק דינו של כב’ השופט נ’ סולברג). בהקשר זה יש להתחשב גם במכתבה של סהג’ננד מיום 7 . 12 . 1999 לדיאליט בגדרו צוין, בין היתר, כי במשך כשנתיים שקדמו למועד המשלוח של מכתב זה לדיאליט סהג’ננד לא הצליחה למכור את מוצריה של דיאליט (נספח כ”א לתצהיר מר הרר).
29 30
31
32 33
19 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’

מתוצרתו לסהג’ננד על מנת להוכיח את נזקיה. דיאליט אמנם התייחסה בסיכומיה המשלימים למחיר המכירה של מכונת ליטוש יהלומים 7000-GS מתוצרתה בהתאם לקבוע בהסכם ההפצה שבין דיאליט לבין סהג’ננד ( 5 , 000 $ דולר) (ר’ ס’ 7 לסיכומי התשובה המשלימים; נספח 1 לסיכומי התשובה המשלימים), אך על דיאליט היה מוטל הנטל להוכיח גם את הרווח שהפיקה ממכירתה של כל מכונה כזו בשוק ההודי, ובכלל זה את סכום הוצאותיה השונות הקשורות בביצוע מכירה כזו. דא עקא, דיאליט לא הפנתה בסיכומיה המשלימים לנתונים כלשהם אשר מהם ניתן היה ללמוד על הרווחים שדיאליט הייתה מפיקה לולא ביצע הרר מכירות של מכונות ליטוש יהלומים וחלפים מתוצרתו לסהג’ננד.
1 2 3 4 5 6 7
10 11

61. שנית, דיאליט איננה זכאית למלוא ההכנסות הנובעות ממכירת המכונות אלא לרווחים הנובעים ממכירות אלה. בחישוב הרווח יש לנכות מהכנסות המכירה הוצאות שונות הקשורות במכירה, לרבות הוצאות ייצור, שיווק, הובלה, ביטוח, וכדומה. במובן זה, ברי כי רווחיו של הרר בגין מכירת המכונות לסהג’ננד היו קטנים מסכום הכנסותיו שצוין בחשבוניות הנייל, וכי מסכומים אלו יש לנכות את ההוצאות השונות שהוציא הרר לצורך מכירת המכונות לסהג’ננד שאם לא כן דיאליט תקבל סכום גבוה יותר ממה שהרר הרוויח בפועל ממכירות אלו.
14

62. כפי שצוין לעיל, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי אין הניזוק צריך להוכיח במדויק את נזקי הממון שנגרמו לו, ודי כי יוצגו על ידו בפני בית המשפט נתונים המאפשרים להעריך את הנזק הממוני שנגרם לו. יתרה מזו: בית המשפט העליון הכיר לא פעם באפשרות לערוך אומדנה, לשם קביעת שיעור הנזק הכספי או ההפסד הכספי, וזאת – כאשר קיים קושי ממשי בכימות הנזק. עם זאת, הודגש כי ניתן לערוך אומדנה כאשר הוכחו היסודות העובדתיים של הנזק בינתונים סבירים” (ר’ רע”א 3641 / 12 כהן עופר תשתיות איזידור נ’ צוות קרקע בע”מ (פורסם בנבו, 14 . 6 . 2012 ) (להלן: “עניין איזידוריי) בפס’ טייו; תייא (מחוזי מרכז) 1537 – 09 – 08 ע.ל.ת. חברה לעבודות חפר בע”מ נ’ דניה סיבוס בע”מ (פורסם בנבו, 29 . 9 . 2010 ) בפס’ 90). בית המשפט העליון הדגיש בהקשר זה כי ההיזקקות לעריכת אומדנה עשויה להועיל כאשר הוצגה תשתית עובדתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק אך קיים קושי ניכר לכמת במדויק את הנזק (עייא 1203 / 13 שמואל טומשובר נ’ ארט אופיק בע”מ (פורסם בנבו, 6 . 5 . 2015 ) בפס’ 3 בפסק דינו של כב’ הש’ ני הנדל).
18 19 20 21 22 23
27
30

63. משכך, אפרט, להלן עיקר השיקולים השונים שמצאתי לנכון להתחשב בהם לשם קביעה, בדרך של אומדנה, של שיעור והיקף נזקיה של דיאליט כתוצאה מביצוע עוולה של גרם עוולת הפרת חוזה כלפיה על ידי הרר.
21 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’

הפירעון תוסיף ותחייב גם לאחר מועד זה, יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ”א-1961. עם זאת, נקבע כי שיטת ההצמדה המוסכמת בין הצדדים יכולה להמשיך ולחייבם גם לאחר חלוף מועד הפירעון המוסכם, אם אכן ניתן להסיק כוונה כזו יימאורחת הצדדים ומהתנהגותסיי (עייא 3021 / 11 הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות’ נ’ הפרטריארכיה היוונית האורדותוכסית של ירושלים (פורסם בנבו, 19 . 12 . 2012 ) בפס’ 11 בפסק דינו של כב’ הש’ צ’ זילברטל).
1 2 3 4 5
8 9 10
י 11

69. בהתייחס לחוב הנקוב במטייח קבע בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין כי כאשר מדובר בחוב הנקוב במטבע חוץ, אזי מועד ההמרה הרלוונטי של חוב המט”ח לשקלים יהיה יום פסק הדין (עייא 107 / 86 חסין נ’ בלס, מב(1) 517, 523 (1988) (להלן: “עניין חסיויי); עייא 8250 / 11 קרד-גרד הישרדות מדעית בע”מ נ’ פרמה לייף בע”מ (פורסם בנבו, 22 . 6 . 2015 ) בפס’ 28 לפסק דינו של כב’ הש’ ס’ גובראן). במובן זה, ברי כי כאשר מדובר בחוב דולרי אזי המרת שער הדולר לשים במועד מתן פסק הדין מבטיחה כי הפיצוי שישולם לניזוק ישקף את הפרשי השער בשיח של החוב הנקוב במט”ח, ככל שקיימים כאלה, מיום קרות העוולה ועד למועד פסק הדין.
17
אן
19
22

70. ודוק: פסיקת נזק בערך דולרי כוללת באופן אינהרטי מנגנון הצמדה. עמד על כך כב’ הש’ (כתוארו דאז) א’ ריבלין: “עם זאת ברור כי מבחינה כלכלית אין הצדקה להשוואה בין סכום פסוק בשקלים לסכום פסוק במטבע חוץ, שכן פסיקתו של חוב במטבע חוץ כוללת בגדרה גם יסוד של הצמדה, אותו יסוד ששיעור הריבית הנומינלית הקבוע בסעיף 4 מגלם (ואכן, הוא היה גבוה מהשיעור הקבוע בסעיף 1 לפסק-דין שנוקב בערכים צמודים). למעשה, פסקי דין הניתן במטבע חוץ כמוהו כסכום פסוק בשקלים שנפסקה בגינו הצמדה. הסכום הפסוק במטבע חוץ מגלם הצמדה לשער השקל בהשוואה למטבעות חוץ, ומשום כך פסיקתה, בגין סכום המשתלם במטבע חוץ, של ריבית בשיעור המשתלם בגין סכום לא צמוד, כמוה כמתן כפל פיצוי לזוכה. אין היא משרתת עוד את המטרה שלשמה נועדו תשלומי ההצמדה והריבית, לאמור שמירת ערך הכסף ופיצוי בגין מניעת השימוש בו, בהתאמה, ובמובן מסוים היא הופכת לפיצויים עונשיים…” (עייא 6260 / 97 מורסקה נ’ בנק נשיונאל דה- פריס – ניו יורק, פייד נז (5) 193, 233 (2003) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
23
30

71. במקרה הנוכחי, מדובר בהתקשרות חוזית דולרית שנעשתה בין חברה ישראלית (דיאליט) לבין חברה הודית (סהג’ננד), ולא הוצגה בפני בית המשפט שום ראיה להסכמה חוזית בדבר התקשרות שקלית צמודת דולר. כך לדוגמה, בסעיף 3 בהסכם מיום 15 . 10 . 1997 בין דיאליט לבין סהג’ננד צוין כי התמורה תשולם בדולרים (נספח ג’ לתצהיר מר צבי פורת). יוצא איפוא
32 33
23 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
1 2
דין זה תוך שבית המשפט מצא לנכון, בנסיבות אלו, להעריך בדרך של אומדנה את נזקיה בהתבסס על הנתונים החלקיים והראשוניים שהוצגו בפניו. כמו כן, לא למותר להדגיש כי במקרה הנוכחי, במובחן ממקרה של אי-פירעון חוב כספי מוגדר שמקורו בהתחייבות כספית שהופרה – מדובר בהערכת נזק בדרך של אומדנה כתוצאה מביצוע עוולה נזיקית.
6

75. יתרה מזו: דיאליט לא פירטה, ואף לא הוכיחה, גירסתה ביחס לאופן בו יש לשערך את נזקיה, ובכלל זה לא המציאה שום נתונים ביחס לשיעור ריבית המטיים. טיעוניה בהקשר זה בסיכומיה המשלימים היו כוללניים וסתמיים (ר’ ס’ 3 בסיכומים המשלימים מטעם דיאליט) (ר’ עניין חסין, בפס’ 7). בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי עיון בהסכם ההפצה עצמו מוכיח כי לא הייתה שום הסכמה חוזית כלשהי בין דיאליט לסהג’ננד לגבי שיעור הריבית בגין פיגורים בפירעון תשלומים לידי דיאליט במועדי התשלום עליהם הוסכם בינה לבין סהג’ננד.
9
10
11
14
15
16
17
18

76. רביעית, ובהמשך לשיקולי בית המשפט שפורטו לעיל: מן הראוי לציין כי שלוש התביעות שהוגשו על ידי דיאליט, נושא פסק הדין הראשון, הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב עוד בתחילת שנות ה-2000 ובירורן החל בבית משפט זה לאחר הקמתו בשנת 2007. בהקשר זה ראוי גם להדגיש כי בירור כל התובענות בהליך זה הצריך כ-50 ישיבות הוכחות אשר במהלכן נחקרו עדים ומומחים רבים. כזכור, במסגרת פסק הדין הראשון, האוחז למעלה מ-200 עמודים, נדחו כל טענות דיאליט. לאחר שנקבעו שני דיונים בבית המשפט העליון, ניתן פסק הדין בערעור במסגרתו נדחו פה אחד טענות דיאליט ביחס לתביעה השנייה ולתביעה השלישית, וכן נדחו כל טענות דיאליט לגבי התביעה הראשונה בכל הקשור להסכם המכונות. אני סבור כי התנהלותה של דיאליט במהלך בירורן של התביעות נושא פסק הדין הראשון תרמה באופן משמעותי להתמשכותם. לכן, בבחינת השיקולים לגבי פסיקת ריבית הנני מוצא לנכון לייחס חשיבות גם לעובדה זו שכן לא יהא זה צודק לחייב את הרר לשלם לדיאליט ריבית בגין תקופה כה ארוכה שנדרשה לצורך בירור שלוש התביעות שהוגשו כנגדו על ידי דיאליט כאשר עיקרן, כאמור, נדחה הן על ידי מותב זה והן על ידי בית המשפט העליון.
27 28 29

77. לסיכום סוגיה זו: מכות שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בקביעת אופן השיערוך של הנזק ועל מנת לבסס תוצאה צודקת בהכרעה במחלוקת שבין הצדדים, בהתחשב בכל הטעמים שפורטו לעיל, לרבות בעובדה ששיעור הנזק שנגרם לדיאליט בגין עוולת גרם הפרת חוזה נקבע על ידי בית המשפט בדרך של אומדנה, וכן בהתחשב בשיקולי הצדק וביתר הנסיבות הפרטניות של ההליך דנן, לרבות לגבי אופן שיערוך הנזק שנגרם לדיאליט – הגעתי לכלל מסקנה כי הנזקים שנגרמו לדיאליט עקב גרם הפרת תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה על ידי מר הרר מסתכמים בסכום של 1 , 700 $ דולר לכל מכונת FP שנמכרה על ידי הרר
30
33
25 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
בערעור). מכל האמור לעיל נובע כי חוות דעתו של רו”ח חייט תומכת במסקנה לפיה במסגרת שלושת האירועים הנייל נמכרו על ידי הרר לסהג’ננד בסך הכל 14 מכונות FP מתוצרתו (12 באירוע הראשון; ו-2 באירוע השני).
1 2
6 7

82. בהתחשב בכל האמור לעיל הנני קובע בזאת כי דיאליט זכאית לקבל מהרר פיצוי בראש הנזק של ייאובדן רווחים” בגין מכירת 14 מכונות FP מתוצרתו שנמכרו על ידי הרר לסהג’ננד במסגרת האירוע הראשון והשני. אבהיר בהקשר זה כי אני דוחה טענת דיאליט כי אין לקבל טענת הרר לפיה במסגרת האירוע השלישי לא נמכרו על ידו מכונות FP, ולא שולמה לו תמורה כלשהי על ידי סהגיננד, שכן היה מדובר בהחלפתם של חלקי מכונות פגומים. טענתה זו של דיאליט לא נתמכה בראיות, ולא הוצג שום נימוק מדוע לא ניתן להסתמך על הכתוב בחשבונית מיום 13 . 4 . 2001 נושא האירוע השלישי. יתרה מזו: קיימת אי עקביות בטענת דיאליט אשר מחד גיסא מבקשת להיבנות בביסוס תביעת הפיצויים שלה על החשבוניות שהוצגו על ידי הרר, ומאידך גיסא מבקשת להטיל דופי בנכונות הכתוב באחת מהן.
9 10 11 12
14
15
16
17

83. לא למותר לציין כי בפסק דינו קבע כב’ המשנה לנשיאה ח’ מלצר כי הפרת תניית איסור התחרות בשנים 2000 – 2001 על ידי סהג’ננד מתייחסת הן לרכישת מכונות ה-FP מהרר והן לרכישה של חלקי חילוף למכונות אלה (ס’ 9 בפסק הדין בערעור). בחשבונית מיום 12 . 5 . 2000 , נושא האירוע הראשון, פורט חיוב עבור חלקי חילוף בסך של 520 $ דולר (נספח 1 לסיכומים המשלימים מטעם דיאליט). בחשבונית מיום 13 . 8 . 2000 , נושא האירוע השני, פורט חיוב עבור חלקי חילוף בסך של 1 , 080 $ דולר. דהיינו, הכנסותיו של הרר ממכירת חלקי חילוף לסהגיננד בשנים 2000 – 2001 הסתכמו בסך של 1 , 600 $ דולר. בהתחשב ביחס שנקבע לעיל לגבי שיעור הרווח שהפיק הרר ממכירת מכונות ה-FP ( 3 , 500 $ : 1 , 700 $ = 48 . 57 % ), הרי שאני קובע בזאת, בדרך של אומדנה, כי נזקיה של דיאליט בגין הפרת תניית אי התחרות בכל הקשור למכירת חלקי החילוף על ידי הרר לסהג’ננד מסתכמים בסך של 777 $ דולר ( 48 . 57 % * 1 , 600 $ = 777 $ דולר).
18 19 20
22 23
28

84. מאחר שהגעתי לכלל החלטה כי סכום הנזק שנגרם לדיאליט בגין ביצוע העוולה של גרם הפרה תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה על ידי הרר עמד על סך של כ- 1 , 700 $ דולר לכל מכונת FP, ומאחר שנמכרו על ידי מר הרר לסהג’ננד 14 מכונות FP בשנים 2000 עד ל 2001, וכן בהתחשב בכך שקבעתי כי סכום הנזק שנגרם לדיאליט בגין ביצוע עולה של גרם הפרה של תניית איסור התחרות על ידי הרר בגין מכירת חלקי החילוף בשנים 2000 עד ל 2001 עמד על סך של 777 $ דולר, הרי שבהתבסס על כל הנתונים האלה אני קובע בזאת כי דיאליט זכאית לקבל מהרר פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לה עקב ביצוע העוולה של גרם
30
31
33
27 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
בנימין ארנון, שופט
29 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
1
יפצה
2

8. ההסכם הראשון שנחתם ביום 15 . 10 . 1997 בין דיאליט לסהג’ננד היה הסכם הפצה (לעיל, ולהלן: “הסכם ההפצהיי) והוא הרלוונטי להליך משלים זה. בסעיף 23 בהסכם ההפצה התחייבה סהג’ננד להימנע מעיסוק או מעורבות, במישרין או בעקיפין, בהודו או מחוצה לה, במכירה, שיווק או פעילות שיש בה משום תחרות עם מוצריה של דיאליט או בדיאליט עצמה, למשך תקופת החוזה ולמשך שלוש השנים שלאחריה (להלן: ייתניית איסור התחרותיי).
3 4
7 8
10

9. דיאליט טענה במסגרת התביעה הראשונה כי החל משנת 1999 נקשרו עסקאות בין הרר לבין סהגיננד למכירת מכונות ליטוש יהלומים אוטומטיות ולמכירת חלקי חילוף למכונות אלה. לגירסת דיאליט עסקאות אלה מהוות הפרה של תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה. בטיעוניה ציינה דיאליט את העובדה שבקיץ 1999 הרר הזמין מחברת פרוטק עיבוד שבבי בע”מ (להלן: “פרוטקיי) חלפים ומכלולים עבור 200 מכונות אותן הוא כינה Final “Polishing (להלן: יימכונות ה-FPי). יצוין כי פרוטק נמצאה אז בבעלותו של מר עמי מסילתי (להלן: יימסילתי”) אשר עבד בעבר בדיאליט, ופוטר מעבודתו אצלה בדצמבר 1998. מר מסילתי העיד במהלך הבירור של התביעה הראשונה.
11
12 13
14
15
16

10. לשיטתה של דיאליט, הרר גרם להפרת תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה על ידי סהג’ננד כאשר התקשר עם סהג’ננד בעסקאות למכירת מכונות ה-FP, תוך שהוא היה מודע להתחייבותיה של סג’הננד במסגרת הסכם ההפצה, ובכלל זה גם להתחייבויותיה על פי תניית איסור התחרות. לפיכך, טוענת דידאליט כי הרר ביצע כלפיה עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין’).
19
22 23

11. כב’ השופט ד’ מינץ קבע בפסק דינו כי דיאליט לא הצליחה להוכיח כי סג’הננד הפרה את תניית איסור התחרות במהלך שנת 1999. בהקשר זה צוין על ידו כי אומנם יתכן שהרר ייצר חלקי מכונות אצל מסילתי החל מחודש יולי 1999, אך ייאין בכך כל אמירה לגבי כמות המכונות או החלקים שיוצרו, ואף לא עבור מי יוצרו… אין בכך כדי להוכיח כי המכונות אכן יוצרו עבור סהג’ננדיי (ס’ 49 בפסק הדין של כב’ הש’ ד’ מינץ). בנוסף לכך קבע כב’ השופט מינץ כי גם ניסיונותיה של דיאליט להוכיח באמצעות עדים אחרים כי הרר מכר לסהג’ננד מכונות או חלקי מכונות במהלך שנת 1999 כשלו מאחר שעדויותיהם של עדים אלו לא לימדו על עיתוי מכירת המכונות לסהג’ננד על ידי הרר. לפיכך נקבע בפסק הדין בערעור כי: ייאם כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שנמכרו 200 מכונות במהלך שנת 1999, וממילא לא הוכח כי הופרה תניית איסור התחרות על ידי מכירה זייי (ס’ 53 בפסק הדין של כב’ הש’ ד’ מינץ).
26 27 28 29 30 31
3 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
ג. טענות הצדדים
3
6

א. טענות התובעת (דיאליט) 16. התובעת טוענת כי בין השנים 2000 – 2001 התרחשו לפחות ארבעה אירועים המהווים גרם הפרה של סעיף 23 בהסכם ההפצה, וכי הובאו ראיות להתקיימותם: א. אירוע של גרם הפרה של הסכם ההפצה על סמך חשבונית שהוציא הרר לסהגיננד ביום 12 . 5 . 2000 על סך 42 , 500 $ (חשבונית מס’ 148), ולפי שער המרה של 4 . 157 ₪ = 1 $ על סך נומינלי של 176 , 755 ₪. שיערוך הסך הנומינלי ליום 17 . 6 . 2019 על פי מכפיל של 2 . 2 מביא, לטענת דיאליט, לסך של 388 , 862 ₪ (להלן: “האירוע הראשון”); ב. אירוע של גרם הפרה של הסכם ההפצה על סמך חשבונית שהוציא הרר לסהג’ננד ביום 13 . 8 . 2000 על סך 8 , 080 $ (חשבונית מס’ 154), ולפי שער המרה של 24 . 041 = 1 $ סך זה משוערך לסך של 71 , 833 ₪ (להלן: “האירוע השנייי); ג. אירוע של גרם הפרה של הסכם ההפצה על סמך חשבונית שהוציא הרר לסהג’ננד ביום 13 . 4 . 2001 על סך 8 , 234 $ (חשבונית מס’ 174), ולפי שער המרה של 4 . 175 ₪ = 1 $ סך זה משוערך לסך של 76 , 456 ₪ (להלן: “האירוע השלישי”); וכן ד. אירוע/אירועי הפרה בלתי מכומת/ים החל מחודש ינואר 2000 ועד לסוף שנת 2001, שלא נדונו עד כה, אך בפני בית המשפט קיימים, לשיטת התובעת, נתונים וכלי הערכה שמהם ניתן להסיק כי נגרם נזק רכושי לדיאליט, ובהתאם לכך לשום את הנזק שנגרם לדיאליט (להלן: “האירועים הבלתי מכומתיסיי).
9 10
11
12 13
14
16
17
20 21

17. עיקר סיכומיה של דיאליט עסקו באירועים הבלתי מכומתים. לשיטתה, קיימות ראיות למכירת מכונות ה-FP על ידי הרר לסהג’ננד החל מחודש ינואר 2000, על סמך מלאי שהוכן בקיץ 1999, בסכום שאיננו ידוע לפי שעה. לטענתה של דיאליט, סכום זה עתיד להתברר כאשר בית משפט זה ייעתר לתביעתה ויוציא צו למתן חשבונות כנגד הרר. לטענת דיאליט, הראיות שיפורטו להלן אשר כבר הוצגו בפני בית משפט זה לפני מתן פסק הדין הראשון מחזקות טענתה זו:
29

א. לטענת דיאליט מר הרר הודה בחקירתו כי ייהמכונות הראשונות יצאו באמצע ינואר 2000. גם רואי החשבון אישרו זאת במסמכיסיי (עמ’ 1142, ש’ 19 – 21 לפרו’). כן הודה מר הרר כי ייהייצור של כל החלקים היה בשנת 1999 אצל מסילתייי (עמ’ 1132, ש’ 1 לפרו’). מר הרר נשאל בחקירתו ייהאם בשנת 99 כבר ביצעת מכירה של מכונות ליטוש מתוצרתך לשוק ההודי בכלל ולסהגיננד בפרט?יי והשיב כי: “עד שלא הכנתי את המלאי פיזית לא הצעתי לאף אחד שום מכונה, וזה קרה באמצע ינואר 2000יי (עמי 1142, ש’ 23 – 26 לפרו’).
30
5 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’

ד. דיאליט טוענת כי כאשר הרר הודה בעדותו כי מכירת חלקי החילוף לסהג’יננד שבוצעה במסגרת האירוע השלישי בשנת 2001 הייתה ייעבור תיקון המכונות שלו” (עמ’ 1143, ש’ 3 לפרו’) – הוא התכוון למכונות שנרכשו על ידי סהג’ננד מהרר בינואר 2000.
1 2
ה

18. דיאליט מציינת כי על פי ההלכה הפסוקה היא איננה נדרשת להוכיח את הנזק הממשי שנגרם לה אלא מוטל עליה לספק לבית המשפט נתונים על אפשרות גרימתו של נזק זה, אשר באמצעותם ניתן יהיה לבצע הערכה של שיעור הנזק הזה. לפיכך, טוענת דיאליט כי בנוסף לפיצויים להם היא זכאית לקבל מהרר בגין ביצוע עוולה של גרם הפרת החוזה כלפיה על ידי הרר היא זכאית לקבל גם סעד של צו למתן חשבונות ישבו יורה ביהמייש להרר להגיש חשבונות על מעשי העוולה שלו. בנסיבות אלה יתגלו במדויק מעשי ההפרה של סהג’ננד של סעיף 23 וסעיף 5 בנוגע לעסקאות שהחלו בינואר 2000″ (ס’ 25 לסיכומי דיאליט).
5 6 7 8
do
ס
ס
–

19. דיאליט מוסיפה וטוענת כי במקרים שבהם המעוול לא מקיים את הצו למתן חשבונות על בית המשפט לפסוק פיצוי לפי אומד דעתו, אשר לרוב יעמוד על 50 % מסכום התביעה. במקרה הנוכחי, דיאליט העמידה את סכום תביעתה על סך של 4 , 313 , 000 ₪ המשוערך על ידה ומסתכם, לטענתה, כיום בסך של 9 , 488 , 600 ₪.
12 13 14
17 18

20. הצו למתן חשבונות אשר לקבלתו עותרת דיאליט מתייחס לאירועים נטענים של גרם הפרת חוזה החל מחודש ינואר 2000 ועד לסוף שנת 2001. דיאליט טוענת כי היא זכאית לקבל מהרר הנתונים הבאים: (1) דויים מערכת חשבונות מאומת, לרבות דויית רווח והפסד, הכולל נתוני מלאי הפתיחה ומלאי הסגירה לשנת 2000, אשר יהיה כפוף לבדיקת אנשי מקצוע מטעמה של דיאליט; (2) דויים לגבי כל העסקאות שהתקיימו בין הרר לבין סהג’ננד מינואר 2000 ועד סוף שנת 2001 למעט שלושת האירועים הנזכרים לעיל; (3) דויים לגבי העסקאות שנתקיימו בין הרר לבין סהג’ננד מינואר 2000 ועד סוף שנת 2001, למעט שלושת האירועים שנזכרו לעיל, וכולל עסקאות שראשיתן עוד בשנת 1999 והסתיימו בשנת 2000 או בשנת 2001 ; (4) מספר מכונות ה-FP או חלקיהן אשר הוזמנו על ידי הרר אצל מסילתי או אחרים בשנת 1999, או במועד מאוחר יותר, ונמכרו לסהג’ננד החל מחודש ינואר 2000; (5) מספר מכונות ה-FP שיוצרו על ידי מסילתי או אחרים בשנת 1999 ו/או במועד מאוחר יותר ונמכרו לסהג’ננד החל מחודש ינואר 2000; (6) מספר מכונות ה-FP שנמסרו לידי הרר על ידי מסילתי ו/או אחרים בשנת 1999 ו/או בשנים 2000 – 2001 ונמכרו לסהגיננד החל מחודש ינואר 2000;
7 מתוך 29
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

4951 – 08 – 07 דיאליט בעמ ואח’ נ’ הרר ואח’
1 2 3 4 5 6

24. הרר טוען כי כבר במסגרת ההליך העיקרי זנחה דיאליט את טענתה בדבר נזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת תניית איסור התחרות שבהסכם ההפצה, ואת זכותה לקבלת פיצוי בגין כך. הרר מוסיף וטוען כי לדיאליט לא נגרם שום נזק כתוצאה מהפרת תניית איסור התחרות, ואף לא כתוצאה מביטולו של הסכם ההפצה עם סהג’ננד. חיזוק לטענה זו מוצא הרר בעדותו של מנכייל התובעת, מר צבי פורת (להלן: “פורתיי) בגדרה הודה מר פורת כי לאחר סיום ההתקשרות של דיאליט עם סהג’ננד, המכירות של דיאליט בהודו נסקו, ודיאליט מכרה מכונות ליטוש מיהלומים מתוצרתה בסכומים שהצטברו למיליוני דולרים (עמי 232, שי 3 – 8 לפרו’). הרר מסתמך גם על עדותו של מר עקיבא כספי (להלן: ייכספייי), אשר עבד בדיאליט בין השנים 1997 – 2003 , לפיה: “…דיאליט ניסתה לשווק את מכונות הליטוש האוטומטיות שלהן משנת 97′ בהודו, ופריצת הדרך הייתה לאחר כחמש או שש שנים. כחמש או שש שנים מכרנו מכונות בודדות בהודו, ורק לאחר מאמצים רבים, חמש שנים בערך, הצלחנו להתחיל למכור…” (עמ’ 89, ש’ 20 – 23 לפרו’).
8
9 10 11
12
14
15
18

25. באשר לאירועים הבלתי מכומתים טוען הרר כי דיאליט מבקשת יילהגניביי בסיכומיה טענות שנדונו ונדחו במפורש הן על ידי בית משפט זה, זה והן על ידי בית המשפט העליון. בהקשר זה טוען הרר כי בית המשפט העליון התייחס בפסק דינו לאירועי גרם הפרה של חוזה ההפצה החל מחודש מאי 2000 ולשלושת האירועים שנזכרו לעיל, אשר התרחשותם אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. יתרה מזו: בית המשפט העליון דחה במפורש טענת דיאליט לביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה בהתבסס, כביכול, על המלאי שיוצר עבור הרר בשנת 1999. בהקשר זה מפנה הרר לאמור בפסק דינו של כב’ השופט ד’ מינץ (פס’ 48 – 54 ), לפס’ 9 בפסק דינו של כב’ המשנה לנשיאה ח’ מלצר ולפס’ 1 ו-3 וכן לפסק דינו של כב’ הש’ נ’ סולברג. הרר מוסיף וטוען כי דעת הרוב ביססה פסיקתה ביחס ליסוד ייהידיעהיי על מכתב האזהרה ששלחה דיאליט להרר ביום 31 . 1 . 2000 . מכאן ברי שגרם הפרת החוזה יכול היה להתגבש רק החל ממועד זה, אך לא יכול היה לחול רטרואקטיבית לפני תאריך זה.
20

ג. תשובת דיאליט (התובעת) 26. דיאליט טוענת כי הרר הפנה שלא כדין בסיכומיו לחוות דעת אשר ניתנה בתיק שאינו רלוונטי להליך דנן.
27. עוד מוסיפה דיאליט וטוענת כי בפסק הדין בערעור נקבע כי הרר עוול כלפי דיאליט וביצע כלפיה עוולה של גרם הפרת חוזה בשנים 2000 – 2001 , וכי בית המשפט העליון לא הגביל את קביעתו זו לתקופה שהחלה בחודש מאי 2000 דווקא.
30 31
9 מתוך 29