בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ 21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
לפני:
כבוד השופט גיא אבנון
המאשימה:
מדינת ישראל – שלוחת תביעות מרכז
נגד
הנאשם:
אריאל מימון – ת”ז 057846339
בשם המאשימה:
עו”ד אלברט זמנסקי
בשם הנאשם:
עו”ד יזהר קונפורטי
הכרעת דין
המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, ומשכך החלטתי לזכותו מן המיוחס לו בכתב האישום.
כתב האישום והמענה
1. במועד הרלוונטי לכתב האישום היו הנאשם וגב’ מאיה יהב (להלן : מאיה) בני זוג פרודים ולהם בת קטינה משותפת (להלן: הבת או הילדה), ואילו דוד ביטון (להלן: דוד) היה ידיד של מאיה. ביום 17 . 6 . 17 בשעה 17 : 00 לערך ישבו מאיה ודוד במכוניתו של האחרון בעיר ראשון לציון. הנאשם אשר החזיר את הקטינה לידי מאיה, הבחין בשניים יושבים יחדיו ברכב ותקף את מאיה בכך שדחף אותה בידיו. באותן נסיבות תקף אף את דוד שישב באותה עת במכונית, בכך שהיכה בפניו במכות אגרוף ושבר את משקפיו. בגין מעשיו יוחסו לנאשם עבירות תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
1 מתוך 14
בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ
21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
בירור שערכה רס”ר אור זלוטין עם קב”ט בית האבות העלה כי אין במקום מצלמות אבטחה לכיוון הרחוב (ת/11).
(-) דוד עמד על כך שבשום שלב לא תקף את הנאשם ולא הגיב כלפיו פיזית, אלא רק הגן על פניו וראשו. גרסה זו איננה מתיישבת עם דיווח המודיעה (שכאמור, משטרת ישראל לא טרחה לחייבה להתייצב לחקירה) לפיו “2 גברים הולכים מכות”. כן לא מתיישבת גרסתו עם עדותה של מאיה – הן במשטרה והן לפניי, לפיה השניים התקוטטו ביניהם, קרי, שניהם היכו זה את זה. גרסה זו, של המודיעה ושל מאיה, מתיישבת דווקא עם עדותו של הנאשם שאישר כי התקוטט עם דוד מחוץ לרכב (לטענתו, לאחר שהותקף על ידי דוד) ועם החבלות שנגרמו לנאשם ברגלו ובפניו.
מכאן, מצאתי קושי ממשי ליתן אמון בעדותו של דוד, הן בשל שינויי גרסה חוזרים ונשנים, הן בשל פערים בין ממצאים אובייקטיביים לבין תוכן עדותו, הן על רקע סתירות אל מול נתונים שהובאו בגרסתה של מאיה (גם בהודעתה במשטרה) אשר נתמכו בראיות נוספות והן בשל היעדו סבירותה של גרסתו.
18. עדותה של מאיה לפניי התאפיינה בניסיון לגונן על הנאשם ולמזער מחלקו באירוע, ועל רקע זה (לאור פערים בין גרסתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט) הוכרזה עדה עוינת. ב”כ המאשימה עתר לקבל את הודעתה של מאיה במשטרה (ת/6) על פני עדותה בבית המשפט. לאחר בחינה יסודית של ההודעה והעדות, הן מבחינה פנימית, הן בהשוואה זו לזו והן בהשוואה למכלול הראיות שהובאו בפניי, מצאתי לקבל את שתי העדויות ללא יכולת להעדיף האחת על פני רעותה, כשבפועל מצאתי כי בשתיהן נתונים רלוונטיים כמו גם קשיים וחוסרים. על הכללים להעדפת הודעת עד בכתב על פני הודעתו במשפט (סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971) ראו (מבין רבים) ע”פ 2854 / 18 אליעד משה נ’ מדינת ישראל ( 27 . 8 . 19 ), פסקה 79.
19. מבין השלושה, מאיה היא היחידה שמסרה הודעה “פתוחה”, קרי, לא נחקרה כחשודה תחת אזהרה. הודעתה (ת/6) נפתחה בטענה כי הנאשם דחף אותה והחל להכות בפניו של דוד שישב בכיסא הנהג (שורות 9 – 6). אלא שלא ניתן להתעלם מכך שמאיה סייגה את הודעתה, עוד בשלב זה, במילים “אם אני לא טועה” (שורה 7). בעדותה לפניי טענה מאיה כי איננה זוכרת היטב את האירוע,
11 מתוך 14
בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ 21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
בצד זאת, טענתו של הנאשם כי הותקף בתוך הרכב באגרוף בשעה שניסה להוציא את בתו, היא בגדר גרסה אפשרית וסבירה בהינתן הממצאים בתיק, וטענתו כי התקוטט עם דוד מחוץ לרכב היא גרסה יותר מסבירה אשר מתיישבת היטב עם הראיות שנאספו.
מחדלי חקירה
21. הבדלי הגרסאות בין המעורבים חייבו את המשטרה לפעול באופן אקטיבי למיצוי מלוא כיווני החקירה. אצביע על מספר מחדלים שבהיעדרם ניתן היה (אולי) להגיע לחקר האמת ביתר קלות.
(-) המחדל הבוטה ביותר נוגע לוויתור המשטרה על גביית עדותה של המודיעה אשר נכחה בזירת האירוע ויכולה הייתה לשפוך אור על התנהלות המעורבים. טענתה של המודיעה כי ראתה שני גברים מתקוטטים מתיישבת עם גרסתו של הנאשם ועם דבריה של מאיה (במשטרה ובבית המשפט) ועומדת בסתירה לגרסתו של דוד.
(-) במכונית נכחה בתם של מאיה והנאשם. ראוי היה, למצער, לשקול גביית עדותה באמצעות חוקרת ילדים. הסוגיה אפילו לא נבדקה.
(-) דוד הוא היחיד מבין השלושה שנחקר פעמיים, ובחקירתו השנייה (נ/4) עומת עם גרסתו של הנאשם. מאיה, מנגד, מסרה את גרסתה (ת/6) ראשונה, ובמשטרה לא טרחו לעמת אותה עם איזה מגרסאות המעורבים האחרים. כך, רק בעדותה בבית המשפט עומתה לראשונה עם טענתו של הנאשם כי הוכה בתוך הרכב על ידי דוד ונהדף לאחור באופן שדחף אותה. דומה שראוי היה לחקור את המעורבים לפחות פעם נוספת, ולעמת בין גרסאותיהם. כמו כן, ראוי היה לשקול עימות פרונטלי בין המעורבים, דבר שכלל לא נבחן על ידי צוות החקירה.
(-) לזכות המשטרה נזקף בירור שערכה עם קב”ט בית האבות בשאלה האם קיימות במקום מצלמות אבטחה (ת/11). אלא שאפילו בעניין זה ראוי היה לבצע בדיקה עצמאית בשטח, ולא די היה להסתפק ברישום מזכר אודות שיחה טלפונית עם הקב”ט.
13 מתוך 14
בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ 21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
5. מדו”ח פעולה של מפקח חמו (נ/1) עולה כי הגיע לזירת האירוע וחבר אל המודיע – דוד, אשר סיפר כי “הוכה על ידי אריאל מימון שהוא הגרוש של חברתו, נחבל באפו, מבקש להגיש תלונה”. עוד עולה מהדו”ח כי “הנתקף וחברתו” נסעו לתחנת המשטרה להגיש תלונה, ובמקביל התקבלה הודעה מיומנאית בתחנה לפיה “התוקף (אריאל) הגיע לתחנה להגשת תלונה”.
6. דוד: כאמור, גרסתו נמסרה לראשונה בהודעה טלפונית למוקד 100, מיד לאחר מכן למפקח חמו ובהמשך הערב נחקר פעמיים תחת אזהרה בחשד כי תקף את הנאשם וגרם לו לחבלות (נ/5, נ/4). על ההבדלים בין הגרסאות נעמוד בהמשך – בפרק הדיון. בעדותו לפניי סיפר דוד כי הכיר את מאיה שבוע קודם לאירוע וכי אין ולא היה ביניהם קשר כלשהו. ביום האירוע התקשרה אליו ושאלה אם יוכל לאסוף אותה על מנת לאסוף את הילדה והוא הסכים בשמחה. בהתאם להכוונתה הם הגיעו לחניון בסמוך לבית אבות שם יצאה ממכוניתו ושבה עם הילדה שהייתה בבגד ים. מאיה החליפה לילדה בגדים והושיבה אותה במושב האחורי הימני של הרכב. כשמאיה התיישבה במושב הקדמי, לפני שהספיקה לסגור את הדלת, הגיע הנאשם והחל בדין ודברים עם מאיה. הוא פתח את דלת ימין אחורית של הרכב והוציא את משם את הילדה. מאיה יצאה אחריו, הוא דחף אותה, נכנס חזרה לרכב מהדלת האחורית ותקף את דוד באגרופים רבים בפניו. דוד ברח מן הרכב והנאשם רדף אחריו בצעקות כי ירצח אותו והמשיך להרביץ לו, בין השאר תוך שימוש בארגז פלסטיק שמצא במקום, והכל תוך שדוד מנסה לגונן על עצמו. בשלב מסוים אמר לו הנאשם כי הרס את משפחתו ונקב שם באנגלית. כשדוד אמר לו את שמו התנצל הנאשם ובא ללחוץ את ידו. משסירב דוד לקבל את ההתנצלות המשיך הנאשם להכותו.
האלימות פסקה רק כשהנאשם שמע את דוד משוחח עם מוקד 100, אז ברח הנאשם מן המקום במכוניתו. דוד הכחיש בתוקף את הטענות כי תקף את הנאשם באופן כלשהו או כי התקוטט עמו, ולא ידע להסביר כיצד נחבל הנאשם. לדבריו, הוא עצמו נחבל בפניו ובידו בעת שניסה להגן על עצמו – בתמונה (ת/3) הוא נראה מצביע על מרפק יד שמאל – לטענתו מדובר בחבלה שנגרמה לו בעת שהגן על עצמו מפני הנאשם שהיכה בו באמצעות ארגז פלסטיק כבד במשקל כ- 3 ק”ג. לשאלת הסנגור הכיצד לא נמצאו סימני חבלה מתועדים בפניו (לאחר שספג אגרופים רבים) השיב כי “היו סימנים ששוטר צילם”. כן העיד כי למחרת האירוע הלך לטיפול רפואי, זאת בניגוד למזכר החוקרת שירן דגן מיום 7 . 8 . 18 ממנו עולה כי דוד נשאל מפורשות האם נבדק אצל רופא והאם יש
3 מתוך 14
בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ
21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
דחף אותה, ובאותה הנשימה הדגימה תנועת הדיפה בשתי ידיה (מספר פעמים במהלך העדות). במהלך חקירתה הנגדית הייתה נכונה לקבל את הגרסה שהוצגה לה על ידי ב”כ הנאשם, כי נדחפה על ידי הנאשם בשעה שיצא לאחור מן הרכב, לאחר שדוד היכה בפניו. כן העידה כי בשום שלב (עד עדותה בבית המשפט) לא עומתה עם גרסתו של הנאשם.
מאיה העידה כי איננה זוכרת מי החל באלימות, ראתה את הנאשם ודוד מתקוטטים. כשעומתה ע”י ב”כ המאשימה עם האמור בהודעתה, הפנתה למילים “אם אני לא טועה” (ת/6 שורה 7), ועמדה על כך שאיננה יכולה להיות בטוחה מי היה זה שהחל באלימות. כן העידה כי למיטב זכרונה השניים התקוטטו גם בתוך הרכב וגם מחוצה לו. לשאלות ב”כ הנאשם העידה כי בשום שלב לא ראתה את דוד מנסה לברוח, ולא ראתה את הנאשם מכה בו באמצעות ארגז פלסטיק, כדברי דוד.
לשאלת ב”כ המאשימה באשר לאופן דחיפתה על ידי הנאשם העידה כי באותה התקופה פעלה בהתאם להנחיית עורכת דינה בהליך הגירושין “עורכת הדין שלי אמרה תזמיני לו צווי הגנה, תזמיני לו משטרה, לנהוג לפי חוק כל הזמן” (פרוטוקול עמוד 26 שורות 16 – 15 ).
לשאלת ב”כ הנאשם העידה כי בתה – בת 5 במועד האירוע – יכולה הייתה לספר מה ראתה, אך איש מהחוקרים לא ביקש לזמנה לחקירת ילדים.
8. רס”ב דוד סלומון (להלן: רס”ב סלומון): גבה את הודעות הצדדים באותו הערב, מכוח תפקידו כחוקר תורן. הוא גם זה שתיעד את החבלות בפניו וברגלו של הנאשם (ת/2), ואת ידו של דוד והמשקפיים המפורקים/שבורים (ת/3). פרט לטענה כי איננו אחראי על התיק ומילא את תפקידו כחוקר תורן, לא ידע להסביר מדוע לא ביקש לחקור את הילדה שנכחה באירוע (באמצעות חוקרת ילדים); מדוע לא הטיח במאיה את גרסתו של הנאשם; מדוע לא נערך עימות בין המעורבים.
9. הנאשם: בחקירתו בתחנת המשטרה (ת/1) סיפר הנאשם כי הגיע למקום כדי להתלונן שהותקף ונחבל על ידי דוד, אותו לא הכיר קודם לכן. לדבריו, חזר עם בתו מהבריכה ופגש את מאיה בחנייה ליד הבית. מאיה לקחה את הילדה למרות שאמר לה כי הוא רוצה לקלח אותה. כשראה שהחליפה לה בגדים בלי לרחוץ אותה והושיבה אותה כך במושב האחורי של המכונית הוא סירב,
5 מתוך 14
בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ 21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
11. הודעה על האירוע התקבלה לראשונה במוקד 100 בשעה 18 : 03 (ת/4, נ/1). המודיעה, בחורה בשם ענבר (להלן: המודיעה), מסרה כי “2 גברים הולכים מכות”. יומיים מאוחר יותר ( 19 . 6 . 19 ) התקשרה חוקרת (רס”ר נופר קצב) למודיעה, אשר סירבה למסור הודעה במשטרה (ת/7). דומה שבמשטרת ישראל חלחלה ההבנה כי ישנה חשיבות לקבלת גרסתה של המודיעה, וביום 21 . 6 . 19 התקשרה אליה חוקרת נוספת (רס”ר אור זלוטין) אשר ביקשה לגבות את גרסתה, ושוב סירבה המודיעה למסור גרסה (ת/10). מכאן, לפנינו לכאורה עדת ראייה אובייקטיבית אשר יכולה הייתה לשפוך אור על מהלך העניינים, אלא שמשטרת ישראל הסתפקה בסירוב טלפוני של המודיעה למסור גרסה מפורטת, ולא טרחה להגיע אליה פיזית או לדרוש ממנה להתייצב בתחנת המשטרה כדי למסור עדות. מכאן, המשטרה לא מיצתה עד תום את סמכותה לחייב את המודיעה למסור עדות סדורה בתחנת המשטרה. בשאלת הסמכות לאכוף על עד שאיננו חשוד להתייצב במשטרה כדי למסור עדות ראו סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו-1996. כן ראו ענ”פ (מחוזי נצרת) 3966 – 09 – 15 פלוני נ’ מדינת ישראל ( 2 . 2 . 16 ), פסקאות 51 – 37.
12. הודעה שנייה למוקד 100 נמסרה מפי דוד עצמו (ת/4, נ/1). בשל חשיבות ההודעה, הפעם הראשונה בה נמסרה גרסתו של דוד, ממש עם תום האירוע, אביאה כלשונה: “מודיע מדווח על מישהו שתוקף אותו, עם ברזלים, הלך להביא סכינים מהבית. מס’ רכב שלו 6860010. מוסר
שהוא ברח עם הרכב”.
לכאורה, מדובר בתקיפה חמורה ביותר – תוקף שעשה שימוש בחפצים מסוכנים – ברזלים, ואף הלך לביתו על מנת להצטייד בסכינים. מדובר ממש בזעקה לעזרה של קרבן התקיפה. במקביל, ניכר כי דוד היה צלול ומודע היטב לקורות אותו, משדיווח את מספר הרכב של התוקף כשזה עזב את המקום, והכל בגדרי שיחת טלפון אחת. שתי דקות מאוחר יותר התייצב במקום מפקח נדב חמו ופגש את המודיע – דוד (נ/1). מצופה היה כי דוד יתאר את עיקרי האירוע בפני הקצין, בפרט כשמדובר בתקיפה חמורה כפי שהובאה בהודעתו למוקד 100. אלא שבמקום זאת תוארו הדברים בדו”ח הפעולה כך: “חברתי אל המודיע. לדבריו הוכה ע”י אריאל מימון שהוא הגרוש של חברתו, נחבל באפו, מבקש להגיש תלונה, לציין כי התוקף עזב את המקום, הנתקף וחברתו נסעו לתחנה להגשת תלונה…”. ההבדלים בגין הגרסאות מובהקים: בגרסה החדשה (שנמסרה 2 דקות לאחר מסירת ההודעה למוקד 100) אין תקיפה באמצעות ברזלים, אין ניסיון להביא סכינים, כל
7 מתוך 14
בית משפט השלום בראשון לציון
ת”פ
21925 – 09 – 17 מדינת ישראל נ’ אריאל מימון
של דוד עצמו, הנאשם חלף על פניו כשאיגף את המכונית מלפנים על מנת להגיע לחלקה האחורי – למקום מושבה של בתו. כך עלה גם בעדותו בבית המשפט. שנית, תקיפת דוד באגרופים בעודו רכון מעל בתו בת ה-5 מסכנת את הילדה לחינם. שלישית, מבחינה פיסית ככל שהנאשם וכן לתוך הרכב כדי לנסות להוציא את בתו, הרי שידיו נשענות קדימה, דבר שמקים קושי של ממש לתקוף את דוד שנמצא באלכסון אליו במושב הנהג, והקושי גדל שבעתיים כשלטענת דוד מדובר בסדרה של אגרופים, מה שחייב את הנאשם לתקוף אותו בשתי ידיו (ולכאורה לאבד את שיווי משקלו).
15. בחקירה שנייה מאותו הערב (נ/4) עומת דוד עם גרסתו של הנאשם, לפיה בעת שניסה להוציא את בתו מהרכב היכה אותו דוד באגרוף בפניו. על כך השיב דוד בקצרה כי מדובר בשקר, אך לא שינה מגרסתו לפיה הנאשם ניסה להוציא את בתו מן המכונית. כשנשאל על החבלות ברגלו של הנאשם ובפניו (חבלות שתועדו במוצג ת/2) השיב “לא יודע מאיפה. הוא עשה אותם. יש שם מצלמות” (שורות 8 – 7).
16. בעדותו של דוד לפניי נולדה גרסה חדשה, כזו שלא בא זכרה בחקירותיו במשטרה. הפעם סיפר דוד כי הנאשם “פתח את הדלת של הילדה, הוציא את הילדה משם, מאיה יצאה אחריו, הוא דחף אותה והוא נכנס לתוך האוטו מהדלת האחורית ותקף אותי. אני עדיין יושב בכיסא של הנהג. אפילו לא הבנתי מה קורה, מה כל הסיטואציה. אני מתכנס בתוך עצמי, מקבל מכות, פיצוצים לפנים” (פרוטוקול עמוד 12 שורות 18 – 16 ). אין מדובר בשינוי קל בגרסתו של דוד כי אם בשינוי מהותי הנוגע לאופן ביצוע התקיפה שהחלה את האירוע. אילו באמת הוציא הנאשם את בתו מן הרכב ואז שב ונכנס פנימה כדי לתקוף את דוד, אזי ישנה, לכאורה, היתכנות פיסית לתקיפה (בניגוד לגרסתו הקודמת של דוד). דא עקא, לא עלה בידי דוד (ובידי המאשימה) לבאר היאך התחולל שינוי כה מהותי בגרסתו של דוד לאופן התחלת האירוע. יתרה מכך, גם גרסה חדשה זו מעלה תמיהה – מדוע לו לנאשם לתקוף את דוד מתוך המכונית בשעה שיכול היה לעשות זאת ביתר קלות עת חלף על פניו בשעה שאיגף את המכונית כדי להוציא את בתו.
9 מתוך 14
