מדינת ישראל נגד בן סימון(עציר)

בית משפט השלום בבאר שבע ת”פ 24534 – 02 – 19 מדינת ישראל נ’ בן סימון(עציר)
27 נובמבר 2019
בפני כב’ השופט איתי ברסלר-גונן, סגן נשיאה
המאשימה
מדינת ישראל ע”י ב”כ עו”ד רומן זילברמן
נגד
הנאשם
יוסי בן סימון (עציר) – בעצמו ע”י ב”כ עו”ד דוד אביטן
פרוטוקול
גזר דין
000 v au w Ne
ההרשעה ונסיבות המקרה

1. הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בשתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 בחוק העונשין תשלייז – 1977 [להלן: “חוק העונשין”]; בעבירה של תקיפת שוטר כדי להכשילו, לפי סעיף 274(1) בחוק העונשין; בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 בחוק העונשין; בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) בחוק העונשין; ועוד עבירה של שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, לפי סעיף 47(א) בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], התשכ”ט-1969 [להלן: “הפסד”פ”).
11
14 15 16
17 18
19
20

2. כעולה מהכרעת הדין, ביום 10 . 2 . 2019 בסמוך לשעה 11 : 00 הגיע הנאשם למרפאת קופת חולים ייוינגייט”י בבאר-שבע כדי לקבל טיפול, לפי תור שנקבע לו מראש. הנאשם איחר מעט (לפי עדותו) והתעכב בקבלת הטיפול. הוא לא היה שבע רצון והחל להתעמת עם מטופל אחר ואף לדפוק על הדלתות ובהן דלת חדרו של הרופא שהיה אמור לטפל בו. בעקבות הצעקות יצא רופא אחר [דייר קרויטרו; להלן: “המתלונן”י] מחדרו, ניגש לנאשם וביקש ממנו להפסיק לצעוק, ומשלא הפסיק ביקש לקרוא למשטרה. בתגובה, החל הנאשם לקלל את המתלונן ואיים עליו כי “העולם קטן וכי “יחפש אותו וימצא אותו”, וזאת בנימה מאיימת. לאחר שהמתלונן ביקש לקרוא למשטרה הוא שב לחדרו והאירוע נרגע בשלב זה, עד להגעת השוטרים. כשהגיעו שני שוטרים למרפאה הנאשם היה רגוע. על כן יצא אחד מהם [השוטר דלויה] להביא את הרכב והשוטרת לוי נותרה לבד במרפאה. ואולם, עצם הגעתם והעובדה כי המתלונן יצא מחדרו והודיע כי הוא מבקש להגיש תלונה, הציתה מחדש את הנאשם שהחל לקלל מחדש והפעם הפנה את הזעם כלפי השוטרת. השוטרת ביקשה מהנאשם להזדהות, אולם הוא הודיע לה שאין לו תעודת זהות וגם סירב לתת לה את מספר הזהות שלו. על סמך הודעתו של המתלונן כי הוא רוצה להתלונן על איומים ונוכח שהנאשם סירב להזדהות, החליטה השוטרת לעכב את הנאשם לתחנה, והודיעה לו כי הוא נדרש
22
24
26 27
28

בית משפט השלום בבאר שבע ת”פ 24534 – 02 – 19 מדינת ישראל נ’ בן סימון(עציר)
27 נובמבר 2019
1
המאשימה טענה כי עצמת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, הפנתה לפסיקה, ועתרה לקבוע מתחם עונש הולם שינוע בין מספר חודשי מאסר בפועל ועד 18 חודשי מאסר בפועל.
בתוך מתחם העונש ההולם נטען כי אין מקום לשיקולי שיקום וכי נוכח עברו הפלילי המכביד של הנאשם בעבירות אלימות, יש לגזור את דינו ברף העליון ולהוסיף עוד את הפעלת שני המאסרים המותנים [בני 6 ו- 12 חודשי מאסר] במצטבר. עוד עתרה המאשימה להשית עונש מאסר על תנאי ופיצוי לשוטרת, וכן לחייב את הנאשם לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.
4 5
8
16

5. תמצית טיעוני הסניגור הסניגור מיקד את טיעוניו תחילה במידת האשם. לטענתו, מדובר באירוע ספונטני, ללא כוונה מלכתחילה לתקוף או להפריע למישהו, אלא בסך הכל רצון להיבדק על ידי רופא. לטענת הסניגור, הנאשם חווה בתחושתו הסובייקטיבית יחס של זלזול והשפלה, ומצא עצמו מול שוטרת שיכולה היתה לפעול אחרת להרגעת המצב ולקבל את פרטיו מהמזכירה הרפואית ואולי למנוע את כל האירוע. לטענת הסניגור, גם אם טענה זו [הנוגעת לאפשרויות הזיהוי של השוטרת – א.ב.ג.] לא התקבלה במסגרת הכרעת הדין, יש לתת לה משקל בעת גזירת הדין, בכל הנוגע למידת האשם שאותה יש לקבוע כבינונית-נמוכה. עוד טען הסניגור כי אף אחד לא נפצע ממעשיו של הנאשם, למעט הפגיעה בחירותם של השוטרת והרופא, ועל כן גם עצמת הפגיעה בערכים המוגנים אינה גבוהה במקרה שלפנינו. הסניגור הפנה לשורת פסקי דין, וטען לקבוע מתחם העונש ההולם הכולל צריך להתחיל ממאסר על תנאי ועד מספר חודשי מאסר. הסניגור עתר לתת משקל למחדלי החקירה [שצוינו גם בהכרעת הדין] ולמעצרו של הנאשם מאז האירוע. עוד הפנה הסניגור גם לנסיבות חייו הקשות של הנאשם והתנהגות השוטרים וביקש הסניגור, בתוך המתחם, לגזור את דינו של הנאשם בחלק האמצעי. ביחס למאסרים המותנים, טען הסניגור כי הותרת העבירה דנן לפי סעיף 274(1) בחוק העונשין, מקום בו ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 273 בחוק העונשין, היא העושה את ההבדל לתחולת המאסר המותנה הארוך. בנסיבות אלו, עתר הסניגור שלא להחמיר עם הנאשם ולשקול גם את הפעלת המאסר המותנה הארוך באופן שלא יחמיר עם הנאשם, כאילו היה מורשע בעבירה לפי סעיף 273 בחוק העונשין בלבד. לטענת הסניגור, ניתנה לנאשם אפשרות להגיע להסדר טיעון תוך תיקון סעיף החיקוק לעבירה לפי סעיף 273 אולם הוא לא רצה, ונתון זה לא צריך להביא את הענישה כלפי מעלה. במכלול השיקולים עתר הסניגור לגזור את דינו של הנאשם באמצע מתחם העונש ההולם ולהפעיל את המאסר המותנה בחופף. 6. הנאשם פנה לבית המשפט, הצהיר כי הוא חף מפשע ואינו מעוניין להביע חרטה.
20
28
30
71

בית משפט השלום בבאר שבע ת”פ 24534 – 02 – 19 מדינת ישראל נ’ בן סימון(עציר)
27 נובמבר 2019
1

כך גם בהתנגדותו בכוח למעצרו פגע הנאשם ביכולתם של גורמי האכיפה למלא תפקידם בסדר וברוגע וללא סיכון נוסף. הערכים המוגנים שנפגעו מעצם החזקת הסכין על ידי הנאשם הם שמירה על הסדר הציבורי וביטחון הציבור, כשלמעשה עיקר תכליתה של עבירה זו היא למנוע מראש את הפוטנציאל האלים הגלום בהחזקתו [ראו לעניין זה עייפ 2047 / 07 הנוק נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14 . 5 . 2007 ); רעייפ 7484 / 08 פלוני נ’ מדינת ישראל, פייד סג(3), 305].
5
7 8
10
11
14
16

9. האירוע החל והתגלגל הגם שלא תוכנן מראש, אולם הוא משקף היטב את היעדר הסבלנות של הנאשם וחוסר יכולתו לקבל מרות, תכונות שבלטו במהלך ההליך דנן גם כלפי בית המשפט וגם כלפי התובעת. לא נעלם מעיני בית המשפט כי הנאשם לא הורשע בעבירה של תקיפת עובד ציבור, וכי למעשה האלימות כלפי הרופא היתה מילולית בלבד, אולם יש לתת משקל לרוח הדברים של הצורך להגן על מי שפועל בשם ועבור הציבור במערך הרפואי. אני מוכן להניח, באופן קונקרטי, כי הנאשם הגיע לקבל טיפול ולא כדי להתעמת. יש טעם בטיעוני הסניגור המבקשים לראות בכך להפחתת מידת האשם, בוודאי בכל הנוגע לאירוע האיומים הראשון כלפי הרופא. כך גם לא התכוון הנאשם מראש להתעמת עם השוטרת ולמעשה הוא הופתע מהגעתה עד כי חש תסכול כי יישוביי נתפס בקלקלתו. אלא שבמקום להתייצג מול השוטרת, לדבר עמה בנועם, להתלוות עמה לתחנה במקום להתחכם, הוא בחר בדרך של תגובה אלימה, לרבות מילולית ופיסית ולא הותיר ברירה בידי השוטרת אלא לעכבו ולאחר מכן לעצרו. המשך התדרדרות האירוע היה בידי הנאשם כל העת. אין לקבל את הטענה למצוקה או לרצון ללכת בנועם, שהרי הראיות לימדו אחרת והאגרוף שהטיח בפניה של השוטרת במפתן המרפאה, בטרם ניסה לברוח, לימד על תכונותיו האלימות וחוסר קבלת המרות תוך נכונות אלימה. בשלב זה, מידת האשם של הנאשם היתה כבר גבוהה, כשעבירה גוררת עבירה, במטרה למלט עצמו. אכן, איש לא נחבל משמעותית באירוע אולם בוודאי שהסדר הציבורי במרפאה הופר, ושוטרים נוספים נדרשו להגיע למקום לבקשת הסיוע של השוטרת. הנזק הפוטנציאלי היה משמעותי יותר, בוודאי אם נזכיר כי המשיב אחז בכליו סכין בעלת פוטנציאל נזק משמעותי [ת/10]. טענת הסניגור לייאשם תורםיי מצד השוטרת אינה ראויה בנסיבותינו. כאמור בהכרעת הדין, השוטרת פעלה בהתאם לסמכותה ולא מצאתי כל מקום לטענה של הגנה עצמית מצד הנאשם.
18
25
29

10. בשים לב לנסיבות האירוע כפי שתוארו לעיל, סבורני כי מידת האשם בינונית וכי עצמת הפגיעה בערכים המוגנים בינונית-גבוהה.

11. באשר למדיניות הענישה הנוהגת, הרי שכאמור, עמדת הפסיקה היא להחמיר במדיניות הענישה בעבירות של אלימות, וליתן בכורה לעקרונות הגמול וההרתעה על פני הנסיבות האישיות. לא די בהקשר זה לשוב על הרטוריקה המילולית אלא יש לתת לכך גם ביטוי בענישה עצמה.
73

בית משפט השלום בבאר שבע ת”פ 24534 – 02 – 19 מדינת ישראל נ’ בן סימון(עציר)
27 נובמבר 2019
1
4

12. המקרה שלפנינו כלל עבירות רבות, בזו אחר זו אולם כאמור יש לראותן כמכלול של אירוע אחד. מלאכת הענישה אינה אריתמטית ואין לסכום מתחמי ענישה של רכיבי האירוע. על כן, גם אם כל עבירת איומים, כשלעצמה אינה ברף גבוה בנסיבות המקרה וסערת הרגשות של הנאשם, וגם אם הסכין לא נשלפה באירוע, עדיין המכלול כולו והצטרפות המעשים יחד מצדיקה במקרה זה קביעת מתחם העונש הולם המחייב בתחתיתו עונש מאסר בפועל לא קצר. בשים לב לכך, ונוכח מידת האשם ועצמת הפגיעה בערכים המוגנים, עתירתה העונשית של המאשימה ביחס למתחם העונש ההולם בהחלט נכונה ואני קובע את מתחם העונש ההולם לכל האירוע כמתחם שנע בין 6 ל- 18 חודשי מאסר בפועל.
6 ל
גזירת הדין
13. אין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם וזאת אף בהעדר הליך שיקומי כלשהו.

14. הנאשם כבן 36, לחובתו רישום פלילי לא מועט: בשנת 2017 נדון לעונש מאסר של 28 חודשים (אגף הפעלת מאסרים מונים) בגין עבירות של פצעה כשהעבריין מזויין, איומים והחזקת סכין. בגין הרשעה זו עומדים מעל הנאשם כיום שני מאסרים מותנים. בשנת 2015 הורשע הנאשם בעבירות אלימות, החזקת סכין וסמים ונדון לעונש מאסר בפועל. גם שנה קודם נדון למאסר בגין עבירות של איומים והעלבת עובד ציבור, וכך גם הורשע בעבירת איומים בשנת 2013. הרישום הפלילי ממשיך והולם אחורה בזמן כשכמעט כל שנה הורשע הנאשם בעבירות דומות והוא נכנס ויוצא את שערי בתי הסוהר בגין עבירות אלימות.
14
15
16
18
0

15. לא נעלם מעיני בית המשפט כי הנאשם דר רחוב [כטענת הסניגור] וכי הוא חש ניכור מסביבתו ואני מניח כי נסיבות חייו של הנאשם אכן קשות, כפי שעולה אכן מהרישום הפלילי. התנהגותו באולם בית המשפט נובעת ממצוקה ותסכול. ועדיין, סבורני כי הגיעה השעה שהנאשם יפנים את הצורך באורך רוח במגע עם משרתי הציבור. שיקולי ההרתעה והגמול משמעותיים, אם כי ספק בעיני אם יש בהם תוחלת לגבי הנאשם דנן.

16. הנאשם לא חסך הזמן השיפוטי ועל כן הוא אינו זכאי להקלה שנותן בית המשפט למי שמשתף פעולה עם ההליך. ודוק: בוודאי שזכותו של הנאשם לעמוד על חפותו ואין להחמיר עמו על שביקש לנהל הוכחות, אולם זה המודה גם מביע חרטה ואותה יש להביא בחשבון בעת גזר הדין [השוו רעייפ 1274 / 03 מימון נ’ מדינת ישראל ( 16 . 2 . 2003 ); עייפ (בייש) 7163 / 04 תורג’מן נ’ מדינת ישראל
25
.[(25.5.2005)
27

17. בהקשר זה, לא מצאתי מקום כשיקול לקולא לטענות ההגנה הנוגעות למחדלי חקירה. לא זה המקרה והנאשם לא הראה כי אותם מחדלים הקשו או האריכו שלא לצורך את ניהול ההליך. 18. במכלול השיקולים, סבורני כי נכון לגזור את דינו של הנאשם בחלק העליון של מתחם העונש ההולם. עם זאת, נוכח עקרון ההלימה, אקל מעט עם הנאשם ואגזור דינו כאמצע מתחם העונש
28 29 30
31
75

בית משפט השלום בבאר שבע ת”פ 24534 – 02 – 19 מדינת ישראל נ’ בן סימון(עציר)
27 נובמבר 2019

אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה של 6 חודשים מת.פ. 59343 – 06 – 16 של בית משפט השלום בבאר-שבע, וזאת במצטבר. בנוסף, אני מפעיל את המאסר המותנה של 12 חודשים מאותו הליך (ת.פ. 59343 – 06 – 16 ] אולם זאת כשמחציתו בחופף ומחציתו במצטבר. למען הסר ספק, בסה”כ ירצה הנאשם תקופה של 24 חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו. (ב) 6 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של שלוש שנים בכפוף להוראת סעיף 52(ג) בחוק העונשין, שלא יעבור עבירת אלימות כלשהי או עבירה של החזקת סכין.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
10
ען

ניתנה והודעה היום כ”ט חשוון תש”פ, 27 / 11 / 2019 במעמד הנוכחים.
12
13
איתי ברסלר-גונן, סגן נשיאה
הוקלד על ידי רחל עמר
77