סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
כבוד השופטת רות אטדגי-פריאנטה
התובע
ע”י ב”כ עו”ד אלי שרביט, עו”ד לימור ליבדרו ועו”ד הדס יפרח-זנו
נגד
הנתבעת
באמצעות אפוטרופוס, מר א.ח. ע”י ב”כ עו”ד אביטל קזלו ו/או איילת הליבני
בעניין הקטינים:
1. א. יליד 2011
2. ב. ילידת 2011
פסק דין
לפניי תביעה למשמורת בלעדית ולהגירת קטינים שהוגשה ע”י האב (תמייש 24092-10-15) ותביעה לשינוי הסדרי שהות אשר הוגשה ע”י האם באמצעות האפוטרופוס שמונה עליה (תמ”ש 39090-09-16)
רקע והליכים:
האם, אזרחית ישראל, מתגוררת בסמוך לבית הוריה בקיבוץ . האב, תושב חוץ, מתגורר דרך קבע בחו”ל, ועיסוקו בשיווק.
1. 2.
בני הזוג הכירו בחו”ל ונישאו כדמויי ביום …2007..
3. לאחר נישואיהם, שהו בני הזוג בחו”ל וכעבור שלוש שנים, עברו לקיבוץ והתגוררו בסמוך למקום מגורי הוריה של האם ומשפחתה המורחבת.
4. בני הזוג עברו טיפולי פוריות ולאחריהם נולדו זוג תאומים: א. וב., ילידי 2011.
1 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
5. תמ”ש 39090-09-16
למרבה הצער, בסמוך לאחר לידת הקטינים, עברה האם קריסת מערכות שבעקבותיה נגרם לה נזק מוחי אנוקסי קשה, שבגינו הוכרה כנכה בשיעור של 100
%. תחילה אושפזה האם בבית חולים. בהמשך הועברה לשיקום, שם שהתה במשך כשנה. כיום מתגוררת האם בדירה המותאמת לצרכיה בקיבוץ ומטופלת ע”י עובדת זרה בסיוע ותמיכה של הוריה.
האב חזר לחו”ל כעבור שלושה חודשים מיום לידת התאומים.
6. ביום 179.2013. מונה אביה של האם (להלן: “הסביי), כאפוטרופוס קבוע על גופה ורכושה של בתו (אייפ 51451-02-12) לאחר שעובר לכן, מונה כאפוטרופא זמני על גופה בהתאם לצווים שהוארכו מעת לעת (אייפ 23246-04-11; אייפ 35391-08-11).
7. קודם לכן, הגישו הצדדים בקשה בהסכמה לשינוי שם משפחת הקטינים, על דרך הוספת שם משפחתו של האב (שייש 39383-09-12) ובקשה בהסכמה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטינים (תמייש 39398-09-12).
8. ביום 102.2013. חתמו האב והסב – בשם האם (בהתאם לצו שניתן ביום 201.2013. בתיק אייפ 51451-02-12) על הסכם, בו הוסדרו ענייני משמורתם של הקטינים, מזונותיהם והסדרי השהות בינם לבין אביהם. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 104.2013. בתהייס 39651-02-13.
(להלן: “ההסכם”).
:
9. בכל הנוגע למשמורתם של הקטינים, הוסכם כי במידה ומצבה של האם יתדרדר עד כדי העדר תקשורת מוחלט עם הקטינים, יהיה רשאי האב לדרוש העברת הקטינים למשמורתו הבלעדית, בכפוף לשמירה על זכויות האם (סע’ 4 להסכם), כאשר לא יהא ביגורם הזמניי כדי להשליך או כדי לפגוע ביכולתו או בזכותו של האב לדרוש משמורת בלעדית. הוסכם כי כל עוד לא ייחל שינוי בטובת הקטינים”י, יישארו הקטינים לגור בקיבוץ , תוך דגש על כך שזכויות האב לא תפגענה. הוסכם כי מי שתגדל בפועל את הקטינים, תהא דודתה של האם (אחות הסב) (להלן: “הדודה”י) – (סע’ 2 להסכם ושי 19-20 בעמ’ 1 לפרוטוקול אישור ההסכם). כן הוסדרה שהותו של האב בביקוריו את ילדיו בארץ תוך התחייבות הקיבוץ להעמיד לרשותו דירה פנויה במהלך ביקוריו (סעי 129.).
:
2 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
עוד ציינה העוייס, כי לנוכח התנגדות האם ומשפחתה למתן משמורת לאב ולהגירה, הרי שלא ניתן לצפות לשיתוף פעולה מצידם בתהליך הכנת הקטינים. אי לכך, סבורה היא כי מתפקידו של האב למצוא את הנתיב המתאים, כאשר האפשרות המעשית היחידה היא התקרבות ממשית, פיזית ורגשית, אפילו במחיר שינוי אורחות חייו ומעבר לקיבוץ לפרקי זמן של מספר חודשיסיי. אין היא מתעלמת, אמנם מהמחיר הכבד שיהא על האב לשלם, אך מנגד, לסברתה, תלישתם של הקטינים מעולמם המוכר, ללא ביסוס קשר משמעותי עם אביהם, מי שישלם את המחיר הם הילדים, והמחיר יהיה כבד מאוד.
33. אף האפוטרופא לדין סברה כי טרם בשלו התנאים להעברתם של הקטינים ולטענתה, האב יאינו נותן דעתו לעובדה שקביעת ייעובדות מוגמרותיי לילדים, ללא בירור רצונם, חששותיהם, ספקותיהם, פחדיהם, ללא בניית קשר אף התחלתי, עלול לפגוע לא רק בבניית קשר מעמיק בינו לבין ילדיו הקטינים אלא אף להחטיא את המטרה העיקרית שלו.” (סע’ 10 לעמדת האפוטרופא לדין מיום 76.2017.). לסברתה, יש צורך במעורבות העוייס במפגשים שבמסגרתם תינתן הדרכה הורית מתאימה ועל כן יש להורות על קיומם במרכז הקשר, בנוכחות עוייס.
בדיווח נוסף מטעם האפוטרופא לדין מיום 310.2017., צוין כי האב טרם הצליח לבנות קשר עם ילדיו ניילהחזיק במפגשיסיי ללא סיוע ותיווך של גורמי הטיפול ועל האב לנצל את ביקוריו בארץ לצורך קבלת הדרכה הורית וטיפול דיאדי עם ילדיו. עוד דיווחה כי הקטינים אינם מעוניינים לעבור לגור עם אביהם בחוייל ולהתרשמותה, הם אינם מוסתים כנגד אביהם (דיווח מיום 212.2018.).
34. חרף ההמלצות הנייל, עתר האב שוב ושוב לקיום מפגשים עצמאיים, ללא ליווי, אף לא של העוייס. הובהר לו לא אחת, כי לא הוצגה בפניי תכנית התואמת את המלצות גורמי המקצוע אשר קבעו כי רק בכפוף להתקדמותה ובאישור הגורמים, ניתן יהא לאשר מפגשים ללא ליווי. משלא מצאתי כי אכן חל שיפור של ממש במפגשים ולא שוכנעתי כי מתייתר הצורך בהמשך מעורבות גורמי המקצוע, לא מצאתי להיעתר לבקשותיו בנדון (ר’ לדוג’ החלטותיי מיום
.(2112.2017. ;210.2017.
35. עד עתה, עדיין מתקיימים המפגשים בנוכחות מלווה, לרוב בנוכחות אחת מהעובדות הסוציאליות. המפגשים נערכו תחילה במועדון בכניסה לקיבוץ הואיל והאב הודיע כי מסרב
11 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
להיכנס לתחומי הקיבוץ. בהמשך, משהתקרר מזג האוויר, התקיימו המפגשים בתוך חנות, במתחם הקיבוץ, אך מחוץ לשער שלו. מדיווחי העוייסיות במהלך חקירתן, המפגשים אורכים פחות מ- 40 דקות, עקב סירובם של הקטינים לשהות זמן ממושך יותר וטרם נוצר קשר ממשי יציב בין האב לבין הקטינים.
36. האם עתרה לקביעת התיק להוכחות, בקשה לה הסכים האב חרף החלטתי כי טרם הוגשה חוות דעת הדעת המשלימה.
37. התקיימו ארבע ישיבות הוכחות, מיום 111.2017. עד ליום 216.2018. במהלכם נשמעו הצדדים עצמם (האם באמצעות אביה), הסבתא, העוייס לסדרי דין ועוייס המשפחה, הגננות, הדודה, שתי הפסיכולוגיות המטפלות בקטינים, המטפל בבעלי-חיים. מטעם האב העידה אמו.
38. להשלמת התמונה, יוסף כי בין הצדדים מתנהלת תובענה נוספת למינוי הסב, הסבתא והדודה, כאפוטרופסים נוספים על הקטינים (תלהיימ 33649-05-17). תובענה זו עדיין מתנהלת וטרם הסתיימה.
39. ביום 3010.2017.התגרשו הצדדים בג’יפ כדמוייי.
טענות הצדדים בתמציתן:
40. טענות האב:
לטענתו, היות והאם אינה מסוגלת למלא את חובותיה כלפי הקטינים, הרי שעל פי חוק הכשרות והאפוטרופסות, זכותו החוקית כאב ביולוגי לקבל את המשמורת על הקטינים וזו קודמת לזכותו של הסב או לזכותה של הדודה.
41. לטענתו, זכות זו מקבלת משנה תוקף לנוכח גילה המבוגר של המשמורנית _ _) ולנוכח מצבם הבריאותי (__). אי לכך, יש לקבל את קביעת המומחה בנדון, אשר קבע כי “כבר כיום מגלים הם, ככל הנראה, סימני שחיקה נוכח ההתמודדות המורכבת שנכפתה עליהם והם עשויים להתקשות הרבה יותר
כאשר יהיו באמצע שנות ה –XX לחייהם ויאלצו להתמודד עם א. וב. שצפויים להיות נערים
סוערים למדי בתקופה זו”.
12 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
42. עוד לטענתו, אין מקום לתחולתם של מבחני ייטובת הילדיי שכן זכות ההורה הביולוגי מועדפת על פני זכותו של כל אדם אחר, אף אם יסבור בית המשפט כי התובע אינו אב השנה” (סע’ 166 ו – 174 לסיכומים). לסברתו, משמורתו של הורה ביולוגי תילקח ממנו רק ייבנסיבות חריגות קיצוניותיי שאינן מתקיימות במקרה דנן.
43. יתר על כן, אליבא לגרסתו, כל גורמי המקצוע כמו גם המומחה שמונה, נתנו המלצה חד משמעית להעברת משמורת הקטינים לידיו וכפועל יוצא, לאישור הגירתם עם אביהם (סע’ 171 לסיכומים).
44. לא זו אף זו: לטענתו, לשון ההסכם עליו חתמו הצדדים ביום 142.2013. מלמדת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי זכותו של האב לקבל את הקטינים למשמורתו, בכפוף לקבוע בסע’ 4 בו
במידה ומצבה של האם ידרדר עד כדי העדר תקשורת מוחלט עם הקטיניסיי), ומבלי שיגורם הזמןיי יפגע בזכויותיו (הייהואיליי הרביעי בהסכם וסע’ 6 להסכם). לטענתו, ההסכם שנחתם היה הסכם זמני, שנערך בעקבות האילוצים שנוצרו, ומתוך סברה כי יש ושהייתם של הקטינים בקרבת אמם, תסייע בהחלמתה. אי לכך, הסכים ייבאדיבותויי להותיר את הקטינים בקיבוץ, תוך כדי קביעה כי אין בכך כדי לפגוע בזכויותיו כאב. משנוכח לדעת כי מצבה של האם לא השתפר ואין היא מסוגלת להיות הורה יאפקטיבי ומיטיביי, ומשנוכח לדעת כי מצבם של הקטינים, תחת השגחתה של משפחת האם, התדרדר וממשיך להתדרדר, ביקש הוא לממש את זכותו הטבעית כאב (סע’ 71 לסיכומים).
45. עוד לטענתו, משפחת האם החלה להצר את צעדיו, מיד לאחר החתימה על ההסכם (סעי 75 לסיכומים), דבר שהלך והחריף עם הגשת תביעתו דנן. לדבריו, משפחת האם החלה למדר אותו, לבטל את מעמדו כאב, להגביל את זכותו לקיים הסדרי שהות עם ילדיו מחוץ לגבולות הקיבוץ, להטיל מגבלות על מתכונת הביקורים ולדרוש צירוף מלווה באופן שאינו מאפשר לקטינים יילהיפתח”י אל אביהם ואף החלה למנוע ממנו מלקיים שיחות סקייפ עם ילדיו, והכל תוך הסתה ברורה. במצב נתון זה, נבצר ממנו מליצור קשר מבוסס עם ילדיו וליישם את המלצות המומחים, הואיל ומשפחת האם אינה מאפשרת לו ליישם את תכנית הסדרי השהות שהוצעה על ידו ואף נמנעת מללמד את הקטינים את השפה האנגלית חרף היותה שגורה בפי כל בני הבית.
46. כן סבור האב כי לקטין א. קשר אובססיבי עם סבו –
כפי קביעת המומחה – העלול לחבל בקשרי
הקטין עמו.
13 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
47. לסברתו, מצבם הרגשי והתפקודי של הקטינים, הולך ומתדרדר וטובתם כי יהיו במשמורתו, למען בריאותם הנפשית והתפתחותם התקינה. לדבריו, יכולותיו ההוריות עולות בהרבה על יכולותיה של הדודה. (סעי 160 לסיכומים). אופי עבודתו מאפשרת לו גמישות בשעות עבודתו, כך שיהא בידו לפנות זמן נכבד לילדיו, תוך שיש בשכרו כדי לספק את כל צרכיהם, אף מעבר לממוצע וכדי לשכור שירותי מטפלת – עת ישהה בעבודתו.
48. על כל אלה, אין להתעלם, לסברתו, מאזור מגוריהם שהינו ייאזור מלחמה”י – נתון שיש בו אף כדי להחמיר את מצבם הרגשי שממילא הינו רעוע.
טענות האם:
49. בשאלת הגירת הקטינים תמיד תישקל טובת הקטינים.
50. כל גורמי המקצוע, לרבות המומחה, סברו כי העברת המשמורת לידי האב ואישור הגירתם, בשלב זה, תהא ייבלתי אחראית בעליליי ותוביל לטראומה נפשית בלתי הפיכה ולאסון של ממש. אי לכך, תמוהה ביותר טענת האב בנדון בסיכומיו.
51. אין מדובר בתביעת הגירה יירגילהיי בה ההורה המשמש כמשמורן מעוניין להגר עם ילדיו. המדובר בתביעת הגירה המשולבת בתביעת משמורת. האב מעולם לא שימש כמשמורן בפועל של ילדיו מיום לידתם, ובחר להותיר את ילדיו לטיפולה של הדודה חודשים ספורים בלבד לאחר לידתם, חרף שהייתה של האם באותה עת בשיקום וחרף שידע על מצבה הקשה של האם. המפגשים עם ילדיו בכל השנים, מאז היוולדם, היו דלילים מאוד, כ- 5-6 פעמים בשנה למשך יומיים-שלושה בלבד, והוא זה אשר ביכר כי תתלווה אליהם הדודה, עקב העדר יכולתו ורצונו להתמודד עמם. האב למעשה נותר במפגשים אלה כ יימשקיףיי ובפועל לא גידלם בשום צורה שהיא.
52. האב החליט על דעת עצמו שלא ליישם את המלצות הגורמים המטפלים, סבר שאין הוא זקוק לטיפול או להדרכה ופעל לשינוי חד במתכונת הביקורים, תוך פזיזות ובחוסר אחריות, מבלי שלקח בחשבון את השלכות התנהגותו על נפשם של הקטינים. רצונו הפזיז גרם לתוצאה הרסנית לכלל הנפשות הפועלות, ובייחוד לקטינים- להם נגרם נזק נפשי וטראומה, בין היתר, בעקבות עירוב משטרת ישראל בשני מפגשים עמם.
14 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
53. זכותו של האב לגדל את ילדיו אינה אוטומטית וזו כפופה לצרכי הקטינים וטובתם. בצד זכותו של האב עומדת גם חובתו לפעול למען טובת הקטינים גם במחיר הקידום האישי
והחירות האישיתי.
האב התעקש לקיים את הביקורים במתכונת שונה, חרף התוצאה ההרסנית, בהעדר כל יכולת להפעיל את סמכותו ההורית נוכח מכשולים שהציבו הקטינים בפניו, ובהעדר כל יכולת להיות קשוב לצרכיהם הספציפיים של ילדיו.
54. האב בפועל, חרף הזדמנויות אין ספור שניתנו לו, בחר שלא לבסס קשר יציב עם ילדיו באופן שתתאפשר הגירתם, בהתאם להמלצות המומחים. האב הוא זה אשר עמד על שינוי מתכונת הביקורים והוא זה אשר החליט באופן נחרץ שכף רגלו לא תדרך בקיבוץ ובעטיו מתקיימים המפגשים כפי שהם כיום, תחת פיקוח ובחנות בפתח הקיבוץ (ורק מאוחר יותר הסכים לקיימם ביימועדון” בקיבוץ).
55. האב גם לא הציג כל תכנית מובנית לגידול ילדיו בחוייל. עבודתו הינה עבודה תובענית וטיבה כרוך בהיעדרויות רבות ולינה מחוץ לביתו. הוא גר עם הוריו המבוגרים בני למעלה מ – XX ; אביו חולה מאוד; ביתם אינו מתאים לגידול ילדים והוא אף לא למד עברית עד לעת הזו. בסופו של יום, האב אף לא הגיש תסקיר בינלאומי אודותיו ואודות תנאי מגוריו, חרף המלצת המומחה.
56. ;
לאב אין מסוגלות הורית לגדל את ילדיו; כוחותיו ויכולותיו דלים; קשריו עם ילדיו דלים מאוד והוא אינו מכיר את צרכיהם לאשורם; הוא מסרב לקבל טיפול ומסרב לשתף פעולה עם גורמי הרווחה. הוא לא עמד באף אחד מהסעיפים שהוצעו בתכניתו ; לא הגיע ל – 10 ימים בכל 5 שבועות; לא למד עברית; בחר מלווה בלתי מתאים; לא כלל בתכנית כל מרכיב טיפולי/הדרכתי לא עבורו ולא עבור הילדים ובסופו של יום אף לא השלים את האבחון שנועד לאשר את ביסוס הקשר ומעברם של הקטינים אליו. חרף המלצות הגורמים המטפלים, שלל האב כל אפשרות לשהייה רצופה בת מספר חודשים בארץ, בקרבת ילדיו, ובחר לקיים ביקורים קצרצרים שבוודאי אין בהם כדי לבסס את הקשר הדרוש.
15 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
57. מוכחשת מכל וכל הטענה בדבר הסתת הקטינים עייי מי מבני משפחת האם. עמדת המומחה בחוות דעתו ועמדת הגורמים המטפלים, שוללים את הנטען. הסבים גם העידו כי הם אלו המעודדים את הקטינים להיפגש עם אביהם ואילולא הלחץ המופעל מצידם, לא היו מתקיימים המפגשים עם האב. השינויים שביקש האם לכפות על הקטינים הגירתם ושינוי מתכונת המפגשים מבלי שאלו יותאמו למצבם, סירובו לקיים אחר המלצות גורמי הטיפול – הם אלה אשר הובילו לחרדה של הקטינים מפני המפגשים עם אביהם.
58. הקטינים מטופלים היטב כפי המדווח עיי כל הגורמים שהעידו בעניינם – ומקבלים מענה לכלל צרכיהם, לרבות מגוון טיפולים רגשיים. משפחת האם הינה משפחה חמה ומלוכדת המתגוררת בסמיכות זו לזו. הקטינים מוקפים בחברים רבים; מקיימים פעילות חברתית שוטפת במסגרת הקיבוץ ונהנים מכל השירותים הניתנים במסגרת הקיבוץ. הם רואים בדודה כדמות הבטוחה, היציבה והמשמעותית ביותר בחייהם ורואים בקיבוץ כמקום מוגן ומוכר, המספק להם בטחון
רב.
אף עם אמם מקיימים הקטינים קשר יומיומי ולמדו לתקשר עמה כפי שדווח ע’יי האפוטרופא לדין בתגובתה לבית המשפט המחוזי בחודש 05/2017. האם נוכחת בחייהם של הקטינים על כלל המגבלות הקיימות. האם מסוגלת לדבר עמם, להקשיב להם, לנשק אותם לפני השינה ולהיות נוכחת בחייהם. במצב נתון זה, עקירתם של הקטינים ותלישתם מהמקום הבטוח בו גדלו, מבלי שיבוסס קשר משמעותי עם אביהם, הינה בלתי אפשרית ועלולה לגרום לנזק ממשי לקטינים.
59. מכל הנימוקים הללו, סבורה האם כי יש להורות על דחיית התובענה ולקבל את עתירתה לשינוי הסדרי השהות באופן שיותאם למצבם של הקטינים.
60. עמדת האפוטרופא לדין:
הנתונים כיום מעלים כי: – מרכז חייהם של הקטינים הינו בקיבוץ, בקרב משפחת האם. – האב לא מימש עד כה את זכויותיו וחובותיו כלפי הקטינים, מרצונו הטוב, יהיו סיבותיו אשר
יהיו.
– האב גם לא הצליח לבנות קשר מיטיב עם ילדיו ולא הצליח לשמש עבורם דמות הורית יציבה ומשמעותית בחייהם. האב יינוכח-נפקדיי בחייהם של הקטינים.
16 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
במצב נתון זה, הרי שלדידם של הקטינים, עקירתם ממקומם הטבעי יערער את חלקיק היציבות שבחייהם והם אלו אשר ישלמו שוב מחיר כבד על החלטותיו של אביהם. לדידם של הקטינים, האב אינו מהווה עבורם דמות שיכולה להעניק להם בטחון ויציבות; הם חווים אותו כדמות שמערערת את היציבות שלהם לטובת רצונו ונוחיותו.
61. הקטינים אשר משחר ילדותם חוו חרדות נטישה, אינם מוכנים לנטוש את חייהם ומצפים מאביהם לעשות שינוי דרסטי, ולהעתיק את מקום מגוריו בקרבתם.
62. האב עצמו אינו מעורב בתהליך הטיפולי אותו מקבלים ילדיו.
63. הקטינים אינם מוסתים. ההפך הוא הנכון: הם נותנים לאביהם הזדמנות לשמש עבורם ייאבאיי במלוא מובן המילה אך במקום בו הם – הילדים – מרגישים בטחון ויציבות. כך עלה גם מחקירות הפסיכולוגיות המטפלות הקטינים.
64. האב הינו אב אוהב אך כלל אינו מחובר למצבם של הקטינים ואינו מסוגל לראות ולהפנים את צרכיהם המורכבים. הוא גם אינו סבור שאמור לקבל הדרכה כלשהי שתאפשר לו, לפחות בעתיד הנראה לעין, לבנות קשר שיאפשר שינוי כה דרסטי בחייהם של הקטינים.
65. לדידו של האב, עצם העובדה שהוא מגיע לקיבוץ, מבקר את ילדיו ולאחר מס’ ימים שב לחוייל, אין בה כדי לגרום לפגיעה נפשית בקטינים.
66. בנסיבות העניין, סבורה האפוטרופא לדין כי העתקת מקום מגורי הקטינים אינה עולה בקנה אחד עם טובתם של הקטינים.
דיון והכרעה:
67. העמדה הבסיסית של בייב האב במהלך כל ההליך ובסיכומיו היא, כי האב הוא אב טבעי ולכן זכותו לגדל את ילדיו מוקנית לו על פי החוק מכוח ייקשר דס”י, זכות אשר לא ניתן לשלול ממנו. בייב האב מוסיף כי הדודה והסב אינם יריבים שווי מעמד מבחינה משפטית: לאב יש יתרון על פניהם מעצם אבהותו, ובהעדר נסיבות מיוחדות וחמורות במיוחד, אין מנתקים בין האב לילדיו, אפילו אם יוכח כי הטיפול אצל קרובי המשפחה ייטב עמם.
:
17 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
:
תמ”ש 39090-09-16
לביסוס טענתו, צוטט סע’ 28 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכייב – 1962 (להלן : “החוק”) הדן באפוטרופסות על קטין במות אחד מההורים וצוטטו אסמכתאות העוסקות בסוגיה זו ובסוגיות של אימוץ. הרציו באותם פסקי דין אליהם הפנה בייכ האב בסיכומיו, נעוץ בשמירה הקפדנית על האוטונומיה המשפחתית ושאין לחדור לתא המשפחתי ולפגוע באוטונומיה של ההורים אלא אם מוכחת עילה שבחוק ורק לכשזו תוכח, ניתן לשקול את טובת הילד, ולא קודם לכן.
68. לא מצאתי כי הנדון מתאים למקרה דנן, וסבורני כי הטענה כשלעצמה הינה מקוממת. אין מדובר חלילה במקרה בו יימת אחד ההורים” בו דן סעיף 28 לחוק. האם חיה וקיימת ומהראיות שהובאו בפניי, אף מקיימת קשר עם ילדיה, באופן יומיומי, במגבלות האפשריות. לאחרונה, אף התגרשו הצדדים בגט פיטורין לאחר שבית הדין הרבני קבע את מסוגלותה לקבל את גיטה (ר’ נספחים ה-ח לתצהיר הסב). אין בעובדה כי מונה לה אפוטרופוס כדי לשלול את אפוטרופסותה הטבעית על הקטינים, כאמם, זכות עליה עומד האב כאקסיומה המוכחת מעצם הקשר ההורי. אין גם שום דמיון בין המצב הנוכחי למצב בו כאילו ניתן צו אימוץ. אין בהותרת הילדים אצל הדודה/הסבים. כדי לשלול את אבהותו ואת מעמדו המשפטי כאב או כדי לשלול את אפוטרופסותו על ילדיו. המאבק המשפטי במקרה דנן הוא לא על רצון לנתקו מזיקתו ההורית ולא על מעמדו כאב (כבתיקי אימוץ), אלא מדובר על מקום מגורי הקטינים ואחזקתם, תוך בחינת טובתם. אף אם תמצי לומר כי עצם העובדה שהאם נזקקת לאפוטי על גופה, שוללת מניה וביה את מסוגלותה ההורית, הרי שעדיין עסקינן בתביעת משמורת והגירה שיש להכריעה בהתאם לסעיף 14-15 לחוק ולא עפ”י סעיף 28 לחוק.
69. אוסיף כי אף אליבא לגרסת האב, הרי שאותו ייעקרון האוטונומיה המשפחתיתיי כבר נשבר ונסדק מעצם הסכמתו להותיר את הקטינים בחזקת בני משפחת האם, כבר בסמוך ללידתם ולמשך כחמש שנים, עד אשר עתר בתובענתו דנן. ודוקו: הרשות הנתונה לאב כאפוטרופוס טבעי להחזיק בקטינים אין פירושה העדר חובה כלפיהם. היטיב לבאר זאת כב’ השופט גולדברג בע”א 212/85, פייד לט (4) 309 :
:
18 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
ו”הרשות” הנתונה להורים כאפוטרופסים טבעיים, להחזיק בקטין, אין מובנה הענקת “חירות” להורים לבחור בין החזקת הקטין על ידיהם לבין הסרת הדאגה להחזקתו. אין החוק מתיר להם להתנער מחובה זו … לפיכך, “צמודה” הזכות לקיומה של החובה, שכן הזכות והחובה להחזיק בקטין משיקות זו לזו, ויחסי גומלין קיימים ביניהם, ועל כן אפשר, שאי מילויה של החובה יפקיע את הזכות. יש ש “הורה המתנער מחובותיו כלפי ילדיו, הרי כאילו ויתר על זכויותיו כלפיהם”.” משכך, חייב האב להוכיח לא רק את מסוגלותו ההורית, אלא עליו להוכיח גם שטובת הקטינים מכתיבה, או לפחות לא נוגדת, את העברתם אליו, לביתו בחוייל.
אומר כבר עתה, כי בנטל זה לא עמד האב.
70. אין חולק כי כבר בסמוך למועד לידתם של הקטינים, בהיותם בני כשלושה חודשים בלבד, חזר האב ל חוייל והותיר את הטיפול בקטינים בידי משפחת האם. לטענתו, פעל הוא לפי בקשת הורי האם אשר היו באותה עת במצב קשה, בתקווה כי יהא בכך כדי לשפר את מצבה הבריאותי של האם. הסב מכחיש מכל וכל את טענת האב בנדון. לטענתו, האב הוא זה אשר סירב להישאר בקיבוץ ובחר לנטוש את אשתו ואת ילדיו, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לנסות לשכנעו לשנות את החלטתו. וכדבריו: ייהוא לא היה מסוגל .. לא רצה אותם…. הוא לא רצה לקחת את הילדים. אנחנו ניסינו השכם וערב לשכנע אותו, כולל סידרנו לו דירה, לו ולילדים בעצם. דירה יפהפייה בקיבוץ ולאחר הלידה סידרנו לו חדר עבודה עם מחשב וכל זה היה חלק מניסיונות השכנוע שלנו שהוא יישאר בקיבוץ עם הילדים ויטפל בהם” (עמ’ 196, ש’ 1-10). האב אכן אישר כי סידרו לו בית ומטפלת סביב השעון” (עמ’ 15, ש’ 26-27). האב גם אישר כי באותה עת שהתה האם בשיקום (שם, בש’ 29-32). האב אף אישר כי עובר ללידה, עברו בני הזוג להתגורר בקיבוץ ואף ייעשו עליהיי רשמית (עמ’ 12, ש’ 27-30), וכי חרף הסכמה זו ומצבה הקשה של האם, “חזר לעבוד כרגיל בחוייליי בסמוך ללידת הקטינים (עמ’ 15, ש’ 18-19).
71. תהא הסיבה לעזיבתו אשר תהא, אין עוררין כי במועד בו אושר ההסכם, בשנת 2013, במסגרתו נתן הסכמתו להותיר את הקטינים בקיבוץ, ידע האב כי מצבה הרפואי של האם לא השתנה וכי לא היה בהותרת הקטינים כדי לשפר את מצבה הרפואי (על ידיעתו כבר שנה קודם לכן, ר’ הודאתו בעמ’ 15, ש’ 1-2).
19 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
גם כעבור שלוש שנים, ידע על מצבה לאשורו מיידעתי אחרי שלוש שנים. ידעתי שלא יהיה לה שיקום, שהיא לא תתרפא, שהיא לא תוכל לטפל בילדים, לא בכוחות עצמה”י – עמ’ 24, שי -28
.(29
כשנשאל מדוע אם כן, המתין למעלה מארבע וחצי שנים עד אשר עתר בעתירתו הנוכחית, השיב: “כי באותו זמן זה היה או לקחת את הילדים רחוק מהאימא, שזו החלטה מאוד מאוד גדולה, ענקית.” (עמ’ 27, שי 3-4). בהמשך טען בשפה רפה כי הגיש את תביעתו מאחר ומשפחת האם לא התירה לו להישאר לבד עם ילדיו (שם, בש’ 18-19). דא עקא, מעולם לא הוגשה עובר לכן כל עתירה בעניין זה חרף שהודה כי במהלך כל השנים, נהג להיפגש עם ילדיו אך ורק בנוכחות הדודה (ר’ עמ’ 6 לפרוט’ מיום 114.2016. ור’ עמי 17 לפרוטי מיום 111.2017., ש’ 26-30) ומעולם לא נשמעה כל טרוניה בנדון אלא רק לאחר שהוגשה התובענה.
בהמשך טען כי עתר להעברתם מאחר ו”הקיבוץ זה לא מקום בשביל הילדים, זה לא הולך להיות הבית שלהם, הם לא קיבוצניקים. הילדים.. הם לא נועדו להיות קיבוצניקים”. (עמי 27, ש’ 30-31; עמ’ 28, ש’ 1; עמי 59, ש’ 31-32).
73. לא זה המקום לתהות או לקבוע מסמרות באשר לסיבות שבגינן ביכר להותיר את הקטינים בארץ ולא עתר לקחתם עמו. אין עוררין כי בפועל, הילדים נותרו בהשגחתם ובטיפולם של משפחת האם במשך כחמש שנים עד אשר עתר הוא לראשונה להגירתם ולהעברתם למשמורתו.
חרף הקדמה זו וחרף חשיבות חלוף הזמן והשפעתו על הקטינים הזקוקים ליציבות, עקביות והמשכיות כחלק חיוני להתפתחות הנפשית, לא מצאתי כי יש בכך כדי להשפיע לגופו של עניין על הצורך בבחינת טובת הקטינים, לאשורה, במצב הדברים כפי שהוא, ללא כל קשר למניעים אשר הובילו ליצירתו של מצב זה. ודוקו: יישאלת המשמורת וההגירה לעולם מוכרעת לאור עקרון טובת הקטין” בלבד – עקרון אשר הוכר כעקרון על במשפט הישראלי (ר’ בע”מ 9358/04 פלונית נ’ פלוני (25.05.)], וברי כי יוצק הוא את תוכנו הקונקרטי בהתאם למצב הנתון בכל מקרה ומקרה. (ר’ בע”מ 10060/07 פלונית נ’ פלוני – 210.08.).
:
20 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
73. תמ”ש 39090-09-16
בהקשר זה נפסק, כי לצורך בחינת טובת הקטין, נעזר בית המשפט בתסקירים ובחוות דעת מומחים, להם יש היכולת והכלים המתאימים לבחון את המקרה בעין מקצועית וסובייקטיבית והם אלה היוצקים תוכן קונקרטי למושג ייטובת הילדיי. לפיכך, נודעת להם חשיבות רבה. (רעייא 4575/00 פלונית נ’ אלמוני, פייד נה (2)321).
74. בתסקיר מיום 93.16., דווח כי התכנסה וועדת תסקירים ביום 83.16. לצורך בחינת מצב הקטינים וגיבוש המלצות בשאלת המשמורת וההגירה. לנוכח מורכבות המקרה, קיומן של מסי דמויות משמעותיות בחייהם של הקטינים אל מול הקשר עם אביהם, אשר נהג לבקרם כאמור כ- 6 – 5 פעמים בשנה למס’ ימים מועט (עד 3 ימים), הוחלט כאמור לבנות תחילה תכנית שתסייע לאב להיות הורה יותר משמעותי ונוכח בחייהם. האב כאמור הסכים תחילה לתכנית שהוצעה ואף חתם עליה, אך בהמשך חזר בו מהסכמתו.
75. אף על פי כן, סברתי כי יש למנות מומחה אשר יחווה את דעתו המקצועית לבחינת סוגיה כה מורכבת, בטרם תינתנה הנחיותיי באשר להמשך ההליכים.
חוות דעת המומחה:
76. חוות הדעת נערכה ביום 2111.2016. והוגשה לתיק ביום 2711.2016.. חוות הדעת התבססה על מבדקים שונים שנערכו ע”י פסיכולוגים שונים, כאשר האינטראקציה ביניהם וכתיבת חוות הדעת, נעשתה ע”י מנהל המכון. חוות הדעת התבססה על עיון בחומר הרקע, דוחות פסיכודיאגנוסיטים לשני הקטינים, לאב ולדודה; ריאיון קליני עם הסבים ובדיקת אינטראקציה בין הקטינים לדודה ובין הקטינים לאביהם.
77. על פי המבדקים שנערכו לקטין א., נמצא כי הדמות האמהית של הדודה היא דמות משמעותית בשבילו, נוכחת, מהווה עבורו עוגן, דמות חמה ומכילה המחזיקה אותו, מגנה ושומרת עליו והוא חש כי מקבל סיפוק ומענה לצרכיו הפיזיים והרגשיים. באשר לדמות האבהית – בחווייתו, עדיין אינה משמעותית. חווייתו הפנימית היא חוויה מורכבת ומבוססת על הטראומה והמשבר שמשפחתו חווה והוא זקוק לסיוע על מנת לעבד את הטראומה. ניכרת השפעת הפרעת קשב וריכוז וקשיים רגשיים.
21 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
78. על פי המבדקים שנערכו לקטינה ב., נמצא כי לקטינה קשיים ספציפיים בתחום השפתי וניכרים תסמינים ברורים להפרעות קשב וריכוז. באשר לדמות המשמעותית ביותר עבורה, לא ברור מהו המדרג ההירארכי מבין מגוון הדמויות המשפחתיות המלוות אותה.
79. עפ”י המבדקים שנערכו לדודה לא נמצאו סימנים לפתולוגיה אישיותית מג’ורית. משאבי ההתמודדות העומדים לרשותה אינם גבוהים אך מספיקים בכדי לנהל דפוס חיים נורמטיבי. מדווחת כי בשנים האחרונות נאלצה להתמודד עם גורמי דחק רבים עקב פטירת אימה, אחותה ודודה ועקב ניתוח מעקפים שעברה. מהמבדקים עולה כי מדובר באישה אחראית, מסורה למשפחה אשר נטלה על עצמה נטל אחריות כבד, מבלי שעומדים לרשותה משאבים נפשיים הנדרשים לכך. נראה כי כבר כיום, העומס עולה על כוחותיה ותובע ממנה מחירים רגשיים ובריאותיים. חרף כוונותיה הטובות, יכולתה להוות דמות הורית הינה מוגבלת. ככל שתמשיך להיות אחראית על הקטינים, עליה לקבל תמיכה רגשית ופרקטית אינטנסיבית.
80. מפגש האינטראקציה בין הדודה לקטינים, הותיר אצל הבוחן יירושם קשה”. התנהלותה הייתה פסיבית. היא לא ניסתה לגייס את הקטינים לפעילות כלשהי שתעניין אותם ונותרה בצד, שקטה ופאסיבית. א. שב ודרש ללכת הביתה. התנהלות הקטינים הייתה כאוטית. הרושם היה כי על אף שהדודה מהווה דמות מוכרת, קשה היה להתרשם כי מהווה עבורם דמות משמעותית, לא כל שכן דמות הורית מגדלת. היא בעלת כוונות טובות אך עם משאבים אישיותיים מוגבלים מאוד. עולה שאלה משמעותית באשר ליכולתה של הדודה להבין את צרכיהם הרגשיים ולגייס את הכוחות הנדרשים כדי להיענות לצרכיהם.
81. לעומת זאת, בריאיון האב עם המומחה, תיאר האב את הדודה כ”נפלאה ביחס לילדיויי וביטא הערכה רבה לפועלם של בני משפחת האם, אם כי, לצד זאת, ביטא הסתייגות באשר להצרת צעדיו ביחס לקטינים וטען כי הם יישוטפים לקטינים את המוח”.
82. מן הריאיון עם הסבים עולה כי המדובר בזוג אנשים חזקים, בעלי כוחות התמודדות רבים אך דומה כי מלוא משאביהם מושקע כיום בטיפול בבתם היחידה. בלטה נטייתם להכחיש קשיים אצל הקטינים ואצל הדודה.
22 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
83. מהמבדקים שנערכו לאב – לא נמצאו סימנים להפרעה נפשית מאג’ורית. עם זאת, ניכר כי שפתו הרגשית בלתי מפותחת. מתקשה לקבל אחריות על החלטות משמעותיות ונוטה להשליך את תוצאות מעשיו על אנשים אחרים ועל נסיבות חיצוניות. כוחותיו הרגשיים מצומצמים. הוא חש בדייר שהוא מסוגל להתארגן אל מול האתגרים שבחוץ, אך תחושה זו מבוססת על הכחשה של הקושי ועל הימנעות. קיימת אינדיקציה לכך שאין לו כוחות עודפים להתמודדות עם עלייה ברמת הקושי. קיימת נטייה לפשטנות. הנטיות המתוארות, אשר סביר להניח שלא היו מפריעות לו להפגין אבהות טובה דיה בנסיבות רגילות, עשויות להפריע לו במידה משמעותית, אם וכאשר ייאלץ להתמודד עם הורות יחידנית לשני ילדים שאך זה נאלצו להיפרד מן הסביבה בה גדלו עד היום. הוא ביטא רצון לגדל את ילדיו אך רצון זה ייבוטא באופן מעט סטריאוטיפי והרשים כמבוסס יותר על משאלות לב ועל תפיסתו את מה שראוי שיקרה ולאו דווקא כנובע מתוך היחסים המציאותיים והעכשוויים בינו לבין הילדים”. הוא אמנם ביטא הבנה לקשיים הכרוכים במעברם של הקטינים ופרידתם מהדמויות המוכרות להם, אך המענים המוצעים על ידו הם אינסטרומנטלים ולא ברור עד כמה הוא מבין את מורכבות
המשימה הרגשית הכרוכה במעבר.
במצב של הורות יירגילהיי, תפקודו הרגשי היה מאפשר לו להעניק הורות טובה דיה אך בסיטואציה המורכבת בה עסקינן, אין בה די. עקב משאביו המצומצמים למדי, יזדקק הוא לעזרה רבה, הן ברמת הרגשית והן ברמת המעשית כדי לאפשר לו להתחיל לתפקד כאב דומיננטי, לאחר שלא עשה זאת מאז לידתם של הקטינים, ועל מנת לתווך לילדיו את המעבר לתרבות חדשה וניתוקם מסביבתם המוכרת.
84. באשר למפגש האינטראקציה בין האב לבין ילדיו, תואר המפגש כמפגש כאוטי. האב לא הצליח לחלק את תשומת לבו בין ילדיו ולגייסם למפגש משמעותי. חוסר היכולת של הקטינים להסביר את עצמם וחוסר יכולתו של האב להבין אותם גורמת להם לתסכול רב. האב מהווה עבורם דמות מוכרת אך התנהלותו מולם משקפת דלות כוחות ונטייה להחצין
אחריות.
נראה כי האב טרם מכיר בצורה מעמיקה את ילדיו ואת ההתמודדות עמם. נראה גם כי אין לו דרך לקיים עמם תקשורת מילולית והוא עדיין לא החל לארגן את חייו ולהתאימם לתפקיד הורה משמורן.
23 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
אי לכך, סבור המומחה כי: “לפני שיחולו שינויים מהותיים בקשר שלו עם הילדים, הענקת המשמורת לידיו, תוך ניתוק מהסביבה המורגלת, מרשימה כצעד בלתי אחראי”.
85. מסקנת המומחה הייתה אם-כן, כי חרף שסבור הוא כי יבטווח הארוך”, קיים לאב יתרון משמעותי לשהות הקטינים עמו, וחרף שהתרשם מקשיים מהותיים בתפקוד ההורי של הדודה וסבר כי הדודה והסבים. יתקשו להתמודד עם הקטינים לאורך זמן, הרי שבשלב הנוכחי, טרם בשלו התנאים להורות על העברתם למשמורת אביהם, בטרם ייווכח כי חלו שינויים מהותיים בקשר שלו עם ילדיו. אי לכך, המליץ המומחה להעמיק תחילה את הקשר ובהתאם להתקדמות, תישקל בשנית שאלת הגירתם ומשמורתם של הקטינים. כן המליץ להשלים את האבחון בחודש 5/17, על מנת שתינתן שהות לשקול את ההמלצה בטרס פתיחת שנת הלימודים הבאה.
86. המלצות המומחה עלו בקנה אחד עם המלצות וועדת התסקירים להן סירב קודם לכן. עם זאת, לאחר שהתקבלה חוות דעת המומחה, הודיע האב כי נכון הוא ליישמן ואף הגיש תכנית מפורטת ומתוקנת ליישומה, במסגרתה התחייב ללמוד את השפה, להגביר את תדירות המפגשים ומשכם ולפנות למומחה כבר במפגש השני או השלישי, לצורך קיום תצפית ומתן הנחיות נוספות.
87. דא עקא ולמרבה הצער, האב לא עמד בהתחייבויותיו אלה, ודומה כי ביקש לדבוק בעיקר רק בכל מה שקשור לשהות ומישכה (שגם בה בקושי עמד), תוך התעלמות מכל יתר ההמלצות הכרוכות בהגברת הנוכחות הרגשית ולא רק הפיזית בחיי ילדיו. כך למשל, עמד האב על דרישתו לקיום מפגשים בלתי אמצעיים עם ילדיו, ללא ליווי, תוך התעלמות מהמלצת המומחה בדבר ההדרגתיות הנדרשת ואישורו של גורם מקצועי. ודוקו: חרף שעפייי ההסכם, רשאי היה האב לקיים את ביקוריו בקיבוץ ללא ליווי (ר’ סעי
128. / 127. להסכם), הרי שבפועל, מיום לידתם, הם לא קוימו מעולם ללא נוכחות מי מבני משפחת האם, לרוב בנוכחות הדודה – כפי הודאתו בדיון מיום 114.16. (בעמ’ 6). כך עולה מכלל התסקירים ומעדויות העובדות הסוציאליות, שעל פיהם דווח כי המפגשים בדייר התקיימו בשעות אחר הצהריים בבית הדודה ובליוויה, תוך שהדודה דואגת לטיפול השוטף בקטינים. כך תיארה הדודה, את מתכונת הביקורים כפי שהייתה נהוגה באותה עת:
24 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
“… כשהוא היה יחד איתי הם לא הסכימו שהוא יהיה לבד והם כל פעם, תגידי … לאבא שאנחנו רוצים … אני הייתי המתרגמת ואני הייתי זה, הוא לא היה נוכח כמו שהורה נוכח במשחק עם הילדים. לא ראיתי את זה וראיתי אצלו שכשהיה לו טלפון הוא היה מסתובב עם הגב אל הילדים כדי לדבר בטלפון… לא ראה את הילדים מול העיניים, ילדים בני שנתיים ושלוש צריכים כל הזמן העין תהיה צופייה עליהם כי הם נעלמים ברגע, הם נופלים ברגע. לא ראיתי שהוא נוכח בזה ולא ראיתי שהוא רצה… הוא היה נוכח אבל יושב מהצד ומסתכל, צופה… ומידי פעם הוא היה משחק
איתס
(עמ’ 262, ש’ 18, עמי 263, ש’ 15)
כך גם העיד הסב בתצהיר עדותו : ייהביקורים היו קצרים ביותר… על אף ניסיונות בלתי פוסקים של הדודה … לשתף את האב בטיפול…התובע לא רצה ולא לקח בפועל עד כדי סירוב קשה, חלק בטיפול בהם בעצמו. כך לדוגמא, התובע עד היום מעולם לא קיבל את הילדים; מעולם לא החליף להם חיתול כשהיו תינוקות; מעולם לא הכין להם ארוחה; מעולם לא ישב איתם ללמוד משהו או לקרוא סיפור… הוא מעולם לא לקח אותם לרופא או לטיפול כלשהו… דמות של יידוד מחוייליי … צופה בהם מטופלים”
;
כך עולה גם מכל התסקירים שתיארו את נוכחותו של האב כפאסיבית ו ייכצופה מהצדיי. תחת להעמיק את מעורבותו בטיפול בקטינים במהלך מפגשיו עמם, ואולי אף להסתייע בניסיונה של הדודה אשר גידלה אותם מיום היוולדם, במתן הדרכה מתאימה הנדרשת לצורך הטיפול השוטף בהם, עמד האב על דרישתו להפסיק את הליווי, מבלי שהוכיח תחילה, ולו במקצת, כי יש ביכולתו לעשות כן ושיש ביכולתו להשגיח עליהם ולטפל בכל צרכיהם, אף תחת עינה הפקוחה של הדודה ואולי אף בסיועה.
88. אף על פי כן, סברתי, וכך גם סברו הגורמים המטפלים, כי בנסיבות העניין בהן האם נעדרת מסוגלות הורית, יש ליתן לאב הזדמנות להוכיח את הורותו ולבסס את קירבתו לילדיו גם ללא תיווכו של גורם נוסף. (ר’ לדוג’ עמדת העוייס לסדרי דין בעמ’ 321, שי 7). למרבה הצער, ניסיון זה לא צלח. האב לא הצליח להכיל את ילדיו ביחידות ולא הצליח לגבור על התנגדותם ועל דחייתם ולמעשה לא עלה בידו להפעיל את סמכותו ההורית. האב התעלם מהעובדה כי ניסיונותיו לקיים מפגשים ללא ליווי, לא זו בלבד שלא הובילו לתוצאה הרצויה אלא שאף גרמו להעמקת הקרע בינו לבין משפחת האם, תוך פגיעה בקטינים המצויים
בתווך.
25 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
הקטינים חוו את המפגשים עם אביהם כמפגשים טראומתיים עד אשר סירבו להיפגש עמו ללא תיווכם ועידודם של אחרים. האב המשיך לעמוד על דרישתו לקיים מפגשים בלתי אמצעיים תוך הכחשת כל הקשיים שנוצרו סביב התנהלותו ואף סבר כי המפגשים עם ילדיו היו יימוצלחים”, חרף הכאוס שתואר בתסקיר מיום 203.17. ומעורבות המשטרה בהם (עמ’ 52, ש’ 25 – 22).
89. דומה כי האב אינו מודע לסיכון שמכתיבה התנהלותו על נפשם של הקטינים ואינו נוטל כל אחריות לדידה.
כל ניסיונות הגורמים המטפלים להאיר את נקודות התורפה שבהתנהגותו אינם נתפסים בעיניו כעזרה וסיוע אלא כמתקפה, ואל מולם מגיב הוא בביטול או בהאשמה והתקפה. כך למשל, לא מצא הוא ליתן כל חשיבות ממשית ללימוד השפה חרף שמגבלת השפה היוותה מכשול משמעותי שהיקשה על קשר שוטף עם ילדיו. כן העידה בעניין זה העוייס לסדרי דין בדבר העדר התקשורת במפגשים הנערכים בנוכחותה כיום: “כל הקשר היום הוא לא מילולי, הוא יותר פיזי, הוא יותר בניואנסים, בהבעות והרבה פעמים צריך גם תרגום… הם [הילדים] עדיין זקוקים לתיווך שלנו, כשאני שם … השפה מאוד מוגבלת… המוגבלות הזאת שישנה היא בעצם יוצרת גם סיטואציה שהם כמעט ולא נשמעים לכלוסיי. (עמי 320, ש’ 22 – 21, עמ’ 321, ש’ 12 – 6). דומה כי ככל שהיה נעשה מאמץ לרכוש את השפה, הסיכוי להתהוות שפה משותפת, להקניית סמכות ולחיזוק הקשר – היה טוב יותר. ברם, גם לכך לא נתן האב חשיבות יתירה.
90. כל מאמצי הגורמים המקצועיים, כמו גם ניסיונותיי החוזרים ונשנים, לנסות להביאו לידי יישום המלצות הגורמים המטפלים, לא צלחו למרבה הצער. לא בכדי טרחתי ופירטתי באריכות את השתלשלות ההליכים בעניין זה, על מנת להבהיר, כי חרף כל המאמצים, לא עלה בידי האב להביא לשינוי ביחסיו עם ילדיו והם נותרו כפי שהיו ואף התדרדרו. האב נאבק שוב ושוב עם כל גורמי הטיפול וסירב לשתף עמם פעולה. הוא לא השכיל לקרוא את הסיטואציה שנוצרה כתוצאה מסירובו זה, מתוך אמונה כי זכותו הטבעית, כאביהם הביולוגי, הוא לגדל את ילדיו ללא כל תנאי. הוא משוכנע בנכונות הדרך בה בחר ומאמין שייהכל יבוא על מקומו בשלום”, אך אם נאפשר לו לקחתם עמו (הם יסתגלו, ילמדו את השפה ולא צפויים כל קשיים מיוחדים), בסוברו כי “יהדרך היחידה להיות הורה, היא להיות עם הילדיסיי (עמי 47, ש’ 5 – 3).
26 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
הוא אינו מודע למצבם הרגשי המסובך של ילדיו ואינו מצליח לראות את צרכי כל אחד מהם כבעלי מוקד נפרד ושונה ממנו של התקיימות, חרדות, חוויות וצרכים. מסיבה זו, סירב האב לכל ניסיון לרתום אותו להליך טיפולי כלשהו ולא ראה בכך כל נחיצות, חרף מסקנות הגורמים המטפלים, כמו גם זו של המומחה בדבר דלות כוחותיו בהתמודדות מול ילדיו. כך תיארה האפוטרופוס לדין את העדר יכולתו של האב להתמודד עם ילדיו: “…. קשה לו להודות שהוא אכן זקוק להדרכה, ליווי, טיפול מתאים, הכיצד לתקשר עם ילדיו, הכיצד לבנות אמון שנפגע; הכיצד להעדיף את טובתם על טובתו ועל רצונו האישי; הכיצד לענות לצרכים המשתנים של הילדים ולהיות סובלני כלפיהם… אי מוכנות שלו להודות במגבלותיו, אי יכולת שלו להיעזר באנשי טיפול ומנגד העתירה שלו להיעזר במשטרת ישראל על מנת לקיים מפגשים… כל אלו מצביעים על אי מסוגלותו של האב להפנים את מצבם העדין של ילדיו ולא לסכן אותם נפשית ורגשית”י (תגובת ב”כ האפוטרופוס לדין מחודש 5/17).
בעדותה לפניי, פירטה האפוטרופוס לדין באריכות, הכיצד מתארים הם בפניה את מפגשיהם עם אביהם ואת תסכולם. (ב. – ייהוא לא יודע מה אני אוהבת… הוא לא יודע וגם לא רוצה, וגם אני לא מדברת איתו”. א. – ייאבא לא מכיר אותייי – עמי 161 – 160).
91. :
האב כאמור אינו מודע למצבם הרגשי המסובך של ילדיו ולהשלכות ניתוקם מסביבתם הטבעית וסירב להסתייע בכל גורם טיפולי. וכך הבהיר את עמדתו, כבר בתחילת ההליכים: נכון שהייתי עם עוייס… והיא גם ישבה עם הילדים והגענו להסכמות אצלה שהם רוצים לבנות תכנית לילדים ולי עם פסיכיאטר ופסיכולוג… אני חושב שזה מגוחך בהחלט, בגלל שהילדים שלי. אני לא צריך לעשות תכניות עם הילדים שלי, עם פסיכולוג, ואני לא צריך שאנשים אחרים יתערבו…. אני לא צריך טיפול… אני לא חושב שצריך להכין את הילדים ושילכו לטיפול, אני אומר שיש לי מערכת יחסים עם הילדים שלי. יש לי קשר חזק עם ילדים שלי. הדרך היחידה שהקשר שלי עם הילדים יהיה חזק, זה כשהילדים שלי יגורו בחויילי. (פרוטוקול הדיון מיום 114.16.).
92. אך גם בהמשך, ולאחר שהובהר לו כי בהיעדר יצירת קשר יציב עם ילדיו לא ניתן להורות על העברת הקטינים לחוייל, עמד בסירובו זה, כפי שממחישים כלל התסקירים. (ר’ תסקירים מיום 41.2017. ומיום 73.2017. בהם דווח כי האב מסרב להגיע לפגישה משותפת עם העוייס והקטינים, חרף התחשבות בתאריכי הביקור ור’ גם החלטותיי החוזרות ונשנות בהן הוריתי לאב לקבוע מפגש עם העוייס).
27 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
כך תיארה העוייס לסדרי דין את ניסיונותיה להביא את האב לידי שיתוף פעולה עמה: “עיקרה של התכנית שאמורה להיבנות היא איך אנחנו מבנים את הקשר בין האבא לילדים. אנחנו ניסינו לקבוע פגישות עם פסיכולוגים, הוא לא הגיע. ניסינו לקבוע פגישות בבתי ספר, הוא לא הגיע. העובדה שהילדים מסוייגים במפגש של ה – 20 עד 40 דקות, כשאפילו אנחנו [היא ועוייס המשפחה] שם, נמצאים שם [במרכז ייהקשריין] כדי לאפשר, עוד כלים נוספים, ממש באונליין זה לא קורה. זה לא קורה או שהוא לא פנוייי (עמי 313, ש’ 1-5). לשאלה כמה פעמים קבעה עמו פגישות והוא לא הגיע, השיבה: ייאינסוף”. (שם בעמי 7).
גם האפוטרופוס לדין תיארה בעדותה הכיצד ניסתה לרתום את האב לקבל הדרכה הורית (עמי 167, שורות 12-21).
93. העדר מודעות זו עולה בקנה אחד עם ממצאי הבדיקה האישיותית שנערכה על ידי המומחה על האופן בו תופס האב את עולמו, תוך הפעלת מנגנון הכחשה לגבי הקשיים הקיימים והדרושים לו ותוך האשמת ייהאחריי יבסיטואציה שנוצרה. תחילה האשים האב את העוייס לסדרי דין במעילה בתפקידה ובניסיון להכשילויי והודיע כי יסרב בכל תוקף להיענות להמלצותיה (ראה תגובתו מיום 3/17 ומיום 44.17.; ור’ דברי בא כוחו בדיון מיום 184.17. (עמ’ 22, שורה 26); ועתירתו להחלפתה (עמ’ 2 לפרוטוקול מיום 244.17.). היטיבה לתאר העוייס לסדרי דין בעדותה לפניי : “… אני הרגשתי באופן מאוד ישיר, חוסר הבעת אמון של האב בי, בעבודה שלי, בהמלצות שלי. היה גם מצב שאני חשבתי שהוא לא רוצה אותי בתמונה… בחוויה הכללית שלי כאן, אני לא פונקציה בשביל האב.י. (עמי 328, שורות 11 – 1).
94. בהמשך טען, כי האשמה נעוצה במשפחת האם אשר מסיתה את הקטינים כנגדו. לא מצאתי כל בסיס לנטען. אמנם, איני מתעלמת כי משפחת האם מצידה, אינה מקלה על האב מבחינה זו ייונדרכתי כל אימת שמנסה האב לשנות את המתווה על פיו הם נהגו, לעיתים ללא הצדקה ממשית, אך מכאן ועד לייהסתהיי – הדרך רחוקה. כפי שהובהר עיי העוייס לסדרי דין, ניתן להבין את מניעיה של משפחת האם המפרשת את עתירתו של האב ייכאיוסיי עבורם, באופן ש “מעמיד את המשפחה עם ציפורניים שלופות, וכל דבר, ולא משנה שזה יכול להיות הדבר הכי פשוט והגיוני, נלקח ונשקל ונבדק והם גם כמה מוחות משותפים ביחד…”. (עמ’ 301, שורות 23 – 21).
28 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
מסיבה זו, לסברתה, הם גם לא יירתמו לחזק את הקשר רק במטרה שהם יילקחו על ידו. עם זאת, אין היא סבורה שיש בכך כדי להביאם לידי הסתת הקטינים כנגד אביהם. לדבריה, אילולא עידודם של בני משפחת האם, יש ואף הקשר הקיים היה מסוכל. בכל הקשור לקשר הטלפוני באמצעות הסקייפ, סבורה העוייס כי האשם אינו נעוץ בסב – כטענת האב – אלא בהיעדר שפה משותפת (ייכמה מילים אפשר להגיד כשלא מדברים את השפה?יי – עמי 315, ש’ 69) ומעידה כי משפחת האם היא זו המנסה לשכנע את הקטינים לנסות לשוחח בכל זאת עם אביהם (לפעמים אם זה מתקיים, אז אפשר להגיד שזה גם בזכותסיי – עמ’ 315, שורה 13 –
12. הסב אכן לא הסתיר את אכזבתו מהאב אשר לתחושתו נטש את בתו בחולייה ונטש את הקטינים, ותיאר את אכזבתו מתפקודו הן כבעל והן כאב, תוך שקיווה שלאחר חתימתם על ההסכם, ייעדיין יהיה אבאיי. (עמ’ 211,212). חרף כעסו כלפיו, תיאר הסב הכיצד כיבד את נוכחותו של האב בחיי נכדיו והכיצד טרח לשמור על מעמדו כאביהם של הקטינים אך בשל טובת הקטינים: “מאז חתימת ההסכם, חיבקנו את האב אל חיק המשפחה. כל הביקורים שלו היו בימים שהוא קבע או בימים שהוא רצה. סידרנו לו חדר ואחיותיי היו מחליפות שם, מכינות את החדר ושמות שם כיבוד במקרר. כל מוסדות הקיבוץ, מוסדות הלייגיר, הנעה של הקיבוץ, היו פתוחים בפניו ובכל שעות הביקור של הילדים היו פתוחות בפניו, כאשר אני, ולא בגללו, אני מודה אלא לטובת הילדים, נסוגתי הצידה בתקופה של הביקורים שלו. לא רציתי שיווצר קונפליקט לילדים ושהם ירצו לבוא איתי אלא פיניתי את הדרך שיהיו איתו … הייתי מפסיד ארוחות שבת עם הילדים על מנת שהוא יוכל להיות בארוחת שבת עם הילדים מ- DAY ONE. גם אחרי התביעה הזאת, זזתי הצידה על מנת לא להפריע… (עמ’ 214,215 ו- 236). לדבריו, אף אחרי שהוגשה התובענה, המשיך לפעול באותה דרך עד אשר שינה האב את התנהלותו כלפיהם ייהפך מאוד מאוד קשה איתנו, ניתק איתנו קשר; ניתק עם הדודה קשר, ניתק עם י. קשר, הביא משטרה, הפך את הביקורים לבלתי אפשריים עבור הילדים…”, עמ’ 215, שורות 14
עד 19.
אף על פי כן, לדבריו, הציעו הוא ואשתו לאב לנטוש את המאבקים ולסייע לו, כפי שסייעו לו בעבר, להתקרב אל ילדיו (עמ’ 21, שורות 28 – 24; עמי 219).
עוד תיאר הסב כיצד מנסים הוא ואשתו לשכנע את הילדים אף כיום ללכת למפגשים עם אביהם (שם בעמ’ 219).
29 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
עדות הסב הותירה רושם אמין ומצאתי ליתן אמון בדבריו.
95. עדות הסב אף עלתה בקנה אחד עם עדות הפסיכולוגית המטפלת בקטין א. – הגב’ XX. לדבריה, הקטין אינו מוסת ומשפחת האם אינה מסכלת את המפגשים. (עמי 100, ש’ 14 – 11; עמי 92, שי
(19
אף המומחה בחוות דעתו קבע: “התנהגות הילדים במפגש בו צפינו וגם על פי דיווחיו של האב עצמו, איננה עולה בקנה אחד עם טענתו כי הילדים עובדים יישטיפת מחיי כנגדו”י.
96. מכלל העדויות לא עלה בידי האב להוכיח טענתו בדבר הסתה. אף אם נחווים קשיים כלשהם מצד בני משפחת האם, לא מצאתי כי המדובר ב ייהסתהיי הבאה לידי ביטוי בשלילת מקומו של האב עד כדי שלילת יכולתו לפתח קשר בסיסי עם ילדיו ולו ברמה השפתית-תקשורתית (ר’ לעניין זה, קביעת המומחה בעמי 52 לחוות דעתו).
97. מן המקובץ עולה, כי האב לא פעל עפ”י המלצות המומחה כמפורט בעמ’ 53 לחוות דעתו ולא הגיש כל תכנית מפורטת להגברת נוכחותו ייהרגשיתי בחיי ילדיו ואף סירב לפעול עפייי המלצות הגורמים המקצועיים שנועדו להגביר את אותה נוכחות רגשית. יצוין כי אף ביחס להגברת נוכחות ייהפיזית” – כהמלצת המומחה בחוות דעתו – וחרף שהגיש ייתכנית מפורטתי, לא עמד האב במתווה שהוצע על ידו, ולא הגביר את ביקוריו למשך עשרה ימים בכל חמישה שבועות וביקוריו כיום אף הצטמצמו, כפי שמעיד תדפיס כניסות ויציאות ממשרד הפנים (סומן נ/1) וכפי שעולה מהדוח שהוגש ע”י העוייס לסדרי דין ביום 286.2018. [פגישה של כשעה בימים 14-156.2017. ; פגישה של כשעה בחודש 8/17; פגישה של כ – 45 דקות בחודש 09/17; שתי פגישות של כשעה בימים 30-31
/ 10 / 2017 ; שלוש פגישות של כשעה-שעה וחצי בחודש 1/18; שלוש פגישות של כ- 30 דקות עד שעה בחודש 2/18; פגישה אחת של כ- 50 דקות בחודש 3/18 וכשלוש פגישות בנות כ- 40-45 דקות בחודש 6/18). לסברת האפוטרופא לדין, יש בפגישות קצרצרות אלה אף כדי להזיק לקטינים אשר חווים שוב ושוב נטישה ובוודאי שאין בהן כדי לבנות קשר יציב (עמ’ 161, שי 11-20).
;
;
האב אף לא הגיש כל חוות דעת משלימה כדרישת המומחה בחוות דעתו, אף שהתרתי לו לעשות כן בניגוד לעמדת האם, ולא השכיל לנצל את חלוף הזמן מאז שהוגשה עתירתו, תוך שעמד על קיום ישיבת הוכחות.
30 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
עוד הוסכם, כי האב יהא רשאי לקחת את הקטינים אליו לחופשות ב חוייל כאשר תדירות החופשה ומישכה, נקבע כנגזרת של גיל הקטינים, באופן שתדירות זו תגדל עם העלייה בגיל הקטינים (סע’ 13).
10. בחודש יולי 2014, עתר האב בתובענה שהוכתרה כ יבקשה בהולה להורות לסב להעביר לידיו, ללא דיחוי, את דרכוני הקטינים לצורך ביקור מתוכנן של הקטינים בחוייל בחודש אוגוסט 2014″. הצדדים לא היו חלוקים לעצם ביקור הקטינים אצל האב בחוייל אלא לעניין מסירת דרכונם של הקטינים, מבעוד מועד, בטרם הנסיעה לחו”ל. בהינתן כי מתכתובת ב”כ הצדדים הועלתה דרישה מצד האב להעביר את דרכוני הקטינים לצורך הסדרת אזרחותם והועלו טענות לעניין משמורתם של הקטינים ומקום מגוריהם – הורתה כבי השופטת לוין על דחיית עתירת האב (החלטה מיום 217.2014.).
11. ביום 1410.2015. עתר האב בתובענה דנן לקבלת משמורת בלעדית על הקטינים ולאישור הגירתם לחו”ל.
12. עם הגשת התביעה, הוריתי על הגשת תסקיר עוייס. תסקיר ראשוני הוגש ביום 93.2016. ובו דווח על קשר חם וקרוב בין הדודה לבין הקטינים המהווה עבורם הדמות המשמעותית ביותר, הקרובה והזמינה מכל יתר הדמויות הסובבות את
חייהם.
דווח כי הדודה מטפלת בקטינים במסירות רבה וכי הקטינים קשורים אליה מאוד, וצוין כי לקטינים קשר חם וקרוב עם כל יתר בני המשפחה המורחבת. דווח כי הקטינים מגיעים מידי יום לביקור של כשעה לבית אימם ובסופי שבוע מבלים הם במשותף יחד עם כל יתר בני המשפחה המורחבת. באשר לביקורי האב את הקטינים, צוין כי האב מגיע לביקורים כ – 5-6 פעמים בשנה, למשך כיומיים-שלושה, והקטינים מגיעים אליו לחופשה פעמיים-שלוש בשנה למשך כשבוע עד
שבועיים.
בנוסף, מקיים האב עם הקטינים שיחה שבועית קצרה באמצעות הטלפון או הסקייפ. בביקור האב בארץ, נפגש הוא עם הקטינים בשעות אחה”צ בביתה של הדודה. לאב אין כל קשר עם האם ויחסיו עם משפחתה של אשתו מאופיינים במתח רב ובביקורת הדדית.
דווח כי התקיימה וועדת תסקירים שמטרתה לסייע לאב להיות הורה יותר משמעותי ונוכח באופן רגשי ופיזי בחיי ילדיויי.
3 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
באשר לשאלת ההגירה – להערכת הוועדה, קיים הכרח להבנות תחילה את הקשר של האב עם ילדיו במסגרת טיפול מתאים אשר יכלול ביקורים תכופים יותר, רכישת השפה העברית (לאב) והאנגלית (לקטינים); בניית מעטפה טיפולית מקצועית לאב ולקטינים ע”י מטפל מומחה מתאים, שבעלותו יישאו שני הצדדים שווה בשווה. הובהר כי הוועדה אינה רואה לנכון באותה עת להורות על מעבר הקטינים לאביהם בחוייל, בטרם יבוסס תחילה הקשר ביניהם, אך ככל שיתמידו הצדדים ויירתמו לפעול בהתאם להמלצותיה, יש מקום לבצע הערכה נוספת כעבור חצי שנה. צוין כי המלצות הוועדה מקובלות על שני הצדדים.
13. דיון ראשון נקבע ליום 293.2016.. לדיון זה לא התייצב האב ולטענת בא כוחו קיבל הודעה ממרשו על ביטול התייצבותו רק יום קודם לכן.
לדברי בא כוחו, שלח אליו האב, באמצעות הפקס, הודעה שלפיה חוזר הוא בו מההסכמות אליהן הגיעו בלשכת הרווחה וכי הסכמות אלה אינן מקובלות עליו.
14. דיון נוסף התקיים ביום 114.2016.. לשאלת בית המשפט, הודה האב כי ביקוריו בארץ נמשכים כשלושה ימים בלבד וכי המפגשים תמיד מתקיימים בליווי הדודה (עמ’ 5, שי 19; עמי 6 ש’ 16-17), וזאת עקב דרישת המשפחה אשר אינה מאפשרת מפגש עם הקטינים לבד, ללא ליווי (שם, בש’ 22). עוד העיד כי שוהה עם הקטינים משעה 16:00 עד לשעה 20:00 ועד לכתם לישון. באשר לביקורי הקטינים אצל אביהם בחוייל, שהו הם עמו לטענתו, פעמיים בלבד, בליווי הדודה, למשך תקופה של 10-14 יום.
באשר לעיתוי הגשת התובענה – כחמש שנים לאחר לידת הקטינים – טען כי התקשה לנתק את הקטינים מאימם וכי נוכח לדעת שהטיפול באשתו אינו מתקדם.
באשר לסיבה שבגינה חזר בו מההסכמות שהוגשו אצל העורך דין – לסברתו, הוא אינו זקוק לסיוע טיפולי. דרישה זו בעיניו הינה מגוחכת היות והמדובר בילדיו, ואין בכוונתו להמתין לעוד שישה חודשים (שם, בעמי 7). לסברתו, הקשר שלו עם ילדיו יתהדק רק אם יגורו עמו בחוייל ובמצב בו נותרים הם בארץ, יהא זה בלתי אפשרי לחזק את הקשר עמם (שם, בעמ’ 7).
4 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
98. תמ”ש 39090-09-16
התוצאה היא, למרבה הצער, שהקשר כאמור לא התרחב ולא התבסס חרף קיום מפגשים למעלה משנה בנוכחות העוייס לסדרי דין או עוייס המשפחה. האב לא השכיל לנצל את נוכחותם של הגורמים המקצועיים על מנת לרכוש כלים להעמקת אותו קשר. את המצב הנוכחי היטיבה לתאר העוייס לסדרי דין : “אין להם [לילדים] אבא מבחינת המשמעות הפסיכולוגית. זה נוכחות שהיא נוכחות נפקדתיי (עמי 324, ש’ 11-12).
99. במצב נתון זה, ברי כי יהא זה בלתי אחראי בעליל להורות על הגירתם של הקטינים תוך ניתוקם מסביבתם הטבעית ומהדמויות להן הורגלו במשך כל ימי חייהם, ובמיוחד במצבם הרגשי הקיים.
יובהר כי עקרון ייטובת הילדיי חייב להיבחן אל מול הקטינים מושא הדיון ולא כעניין אבסטרקטי ועל האב להוכיח שהוא מסוגל לגדל את שני ילדיו במצבם הרגשי הנתון על כלל החוויות שנכפו עליהם בתקופת חייהם הקצרים. (השווה עייא 3199/90 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פייד מה (3), 488).
100. ודוקו: כל הגורמים המטפלים ואף האפוטרופא לדין היו תמימי דעים ביחס לתוצאה ההרסנית העלולה להיגרם לקטינים ככל שיעברו למשמורת אביהם, בטרם יבוסס הקשר ביניהם לבין
אביהם כדבעי.
לפיכך, אף בעיני תמוהה טענת בייב האב בסיכומיו שלפיה כל הגורמים, לרבות המומחה, סברו
אחרת.
בניגוד לנטען, סבר המומחה כאמור כי המלצה על העברת משמורתם ועל הגירה ייתהיה בלתי אחראית בעליליי.
דעתי כדעת המומחה.
לא הוכח בפניי כי אכן התחולל שינוי שכזה ומכל מקום כאמור, לא הושלם האיבחון על מנת שניתן היה לשקול בשנית את הגירתם של הקטינים – כהמלצת המומחה בחוות דעתו. האב אף לא ביקש לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו. כידוע, לא אחת קבעה הפסיקה כי חוות דעת מומחה בסוגיה כה רגישה הינה בעלת משקל משמעותי במכלול הראיות וככלל, לא ניתן לסטות הימנה אלא רק בהינתן טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת (ר’ לדוגי עייא 3798/94 פלוני נ’ פלונית, פד נ (3), 133).
31 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
האב לא הצביע על כל נימוק המצדיק סטיה ממסקנות המומחה ולא הוצעה כל תכנית קונקרטית לה ניתן להידרש כאל חלופה אפשרית. כפי שהבהיר המומחה, המענים המוצעים על ידו (שכירת מטפלת לקיחת חופשה/מעבר לדירה אחרת וכיוצייב) הינם בעיקרם “אינסטרומנטליס” (עמ’ 31 לחוות הדעת) מבלי להפנים את מידת הקושי והשפעת השינויים שעמם יצטרכו ילדיו להתמודד, ובייחוד לנוכח מצבם הרגשי הנתון, ואת השפעת ניתוקם מסביבתם המוכרת על נפשם השברירית.
101. אף העוייס לסדרי דין סברה כדעת המומחה (ר’ עמי 326 לפרוט’, ש’ 13-22). בתסקירה מיום 78.2017. הבהירה כי “נראה בוודאות שבדרך העברתם ותלישתם ללא ביסוס קשר משמעותי עם האב וללא הכנה מתאימה, הילדים הם שישלמו את המחיר והוא יהיה מחיר כבד”.
עוייס המשפחה אף היא הסכימה למסקנות המומחה (עמ’ 350, ש’ 1-5), ובעדותה בפניי סיכמה: ייאני באמת חושבת שכיום אין מה לדבר שהילדים יעברו לגור אצלויי (עמ’ 351, ש’ 14-15).
כך גם סברה הפסיכולוגית המטפלת בא., ובייחוד על רקע מצבו החרדתי של הקטין. “… אני חושבת שזה יהיה מאוד טראומתי לא. בשבילו זה יהיה נורא להגיע למקום חדש מנותק לגמרי מכל מה שמשרה עליו ביטחון ומכל מה שקשור אליו וכן, זה יהיה בשבילו מאד מאד קשה. כרגע בנקודת זמן כזאת … מבחינה פסיכולוגית יהיה משבר מאד קשה. מאוד מאוד מאוד קשה, אני גם לא בטוחה שהוא יאפשר את זה א., אני לא רואה אותו” (עמ’ 95, ש’ 20-23; עמ’ 103, ש’ 9-19).
כנייל גם הפסיכולוגית המטפלת בקטינה ב. אף קטינה זו אובחנה על ידה כ”יחרדתית מאוד והיפראקטיבית עם קשיי ויסות רגשיים, הזקוקה לגבולות ולמסגרת יציבה שמחזיקה אותה” (עמ’ 108). לשאלת עמדתה להגירת הקטינה, השיבה: ולא הייתי ממליצה. לא חושבת שזה הדבר הנכון .. כי הקשר עם האבא הוא מועט. הוא לא מספיק יציב ולא מספיק בטוח…. אני יודעת מה זה עושה שינויים לב.. כאילו עכשיו עם השינוי בבית הספר יש נסיגה. ועוד בייס זה יחסית מקום שהיא באה כל יום…” (עמ’ 117, ש’ 2-10).
האפוטרופא לדין, הייתה עוד יותר נחרצת בדעתה:
32 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
“… אני מצפה מאבא שרוצה להיות אבא, לבוא ולגור ליד הילדים שלו ולבנות קשר ולשמש להם אבא. זה מה שאני מצפה. זה לא תכנית על פי בקשתו. זה תכנית על פי צרכי הילדים. נקודה”י (עמי 170, ש’ 25-28).
סבורה אני כי הצדק עמה. הורות הינה הקרבה והינה וויתור שלצידה החובה לפעול למען טובת הקטינים, גם במחיר הקידום
האישי והחירות האישית.
ככל שהיה בדעתו לקחת מס’ חודשי חופש כדי לשהות עמם לאחר מעברם, מה מנע ממנו מלשהות עמם כאן ולהיטיב את מצבם בטרם מעברם! כדי לשנות את המצב הקיים עבור הקטינים, היה על האב להראות כי מצבם מאפשר את המעבר וכי המעבר יביא יותר תועלת מנזק וזאת לא הוכח בפניי.
102. איני מתעלמת מממצאי חוות דעת המומחה בהקשר לקשיים הצפויים בהמשך גידולם של הקטינים עייי הדודה והסבים. לטענת הדודה, האבחון נערך בסמוך לפטירתה של אחותה – אשר אין ספק כי נתן בה את אותותיו – ואין בממצאיו של המומחה כדי לשקף את המצב לאשורו.
כך או כך, כל העדים היו תמימי דעים כי הקטינים מטופלים כיום היטב וכל כולם ציינו את מסירותם הרבה הן של הדודה והן של הסבים. כך למשל, העידה העוייס לפניי על התרשמותה מ”מסירות מאוד גדולה” של הדודה (עמ’ 336, שי 16) ובתסקירה תיארה את תנאי חייהם המיטיבים של הקטינים “חיי יום יום שגרתיים ושוטפים מלאים בתוכן חינוכי מותאם ועשיר, בקשרים משפחתיים רחבים בקיבוץ, בסביבה חברתית טובה ובעיקר בטיפול ודאגה למילוי צרכיהם בכל הרמות” (תסקיר מיום 812.2016.).
עוייס המשפחה אישרה שהקטינים מקבלים את כל המענה הנדרש מבחינת צרכים פיזיים ורגשיים יימעל ומעבר”י (עמי 350, ש’ 10-14) והוסיפה כי הקטינים ייגדלים מאוד שמחים ומאוד דואגים להם וקשובים להם, מקבלים את כל המענים …” (עמ’ 354, ש’ 22-23; עמ’ 355, ש’ 1-2).
הגננות והסייעות אף הן תמכו בתיאור האמור. לדבריהן, הילדים תמיד הגיעו מטופחים וכל פנייה אל הדודה או אל הסב נענתה תמיד בחיוב (ר’
עדות הגב’ XX. בעמ’ 243, ש’ 27-29 ועדות הגב’ XX בעמ’ 247, ש’ 5-12).
33 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
שתיהן העידו כי הקטינים מטופלים היטב, גדלים בסביבה תומכת ומכילה, נקיים, מחוייכים ושמחים (עמ’ 243, ש’ 30-31; עמי 247, שי 25-29). כולם העידו כי הדודה היא ייהעוגןיי המשמעותי בחייהם של הקטינים (ר’ לדוגי עדות הפסיכולוגית בעמ’ 100, ש’ 4-8; עדות האפוטרופא לדין בעמי 161, ש’ 30-31; עדות עוייס המשפחה בעמי -357 358 ואף בחוות דעת המומחה בעמ’ 27).
כן העידו לפניי המטפלים השונים בדבר הטיפולים אותם מקבלים הקטינים, לרבות זה של המטפל הרגשי בעזרת בעלי חיים וכן העיד הסב כי מתייעץ עם הפסיכולוגים של הקטינים ומקבל מהם הדרכה מתאימה (עמ’ 241).
שוכנעתי כי הקטינים אכן מקבלים מענה לכל צרכיהם וכי הטיפול בהם הינו ללא דופי. שוכנעתי כי הקטינים גדלים במשפחה חמה, תומכת ומגובשת המסוגלת לדאוג לטובתם בראש ובראשונה כי הקטינים מחוברים אליהם וכי מגוריהם עמם נוסכת בהם תחושת ביטחון, יציבות, הגנה, אהבה ותמיכה. אין לדעת אמנם, מה הסיכוי שמצב זה יוותר על כנו לעתיד לבוא ואולם, אין לי אלא את מה שהובא בפניי והערכתי בדבר הסיכויים בעתיד מוגבלת להסקת מסקנות מתוך הנתונים הידועים לי כעת.
במאזן השיקולים שעלי לשקול, השאלה היא מה היא תוחלת השיפור במצבם של הקטינים בעתיד, ככל שיותר לאב להגר עמם, ומהו למעשה ייהרע במיעוטויי גם אם יוכח כי כוחותיהם של הדודה והסבים לא יעמדו להם בבגרותם. אין לי בליבי כל ספק כי האב אוהב את ילדיו בכל ליבו, אך שוכנעתי כי טובתם של הקטינים להתגורר במקום המיטיב עמם ולא מצאתי כל אחיזה של ממש כי מסירות זו תיפסק, גם לא בעתיד הנראה לעין.
סוף דבר:
103. עתירת האב להגירתם של הקטינים בשלב זה – נדחית.
שותפה אני לתקווה שהובעה עיי העוייס לסדרי דין (בעמ’ 316 לפרוט’) ועיי המטפלת (בעמי -101 102) לפיה כי ככל שייוקפאיי הליך ההגירה בשלב זה, יוביל הדבר לחידוש הקשר בין האב לבין משפחת האם, כך שניתן יהיה לשקול את טובתם של הקטינים למעברם לידי אביהם ולהפחתת החרדות של הקטינים, ככל שייבנה קשר משמעותי ויציב לאורך זמן.
34 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
ייהקפאהיי זו עולה בקנה אחד אף עם טובתם של הקטינים שלא להיות חשופים למאבקים משפטיים חוזרים ונשנים בתדירות כה גבוהה, לנוכח הטראומה אותה חוו במסגרתם. באיזון הכולל, ולנוכח ניסיון העבר כפי שנוכחתי במהלך ההליך הנוכחי שארך מס’ שנים, ממנו נלמדת העדר מוכנותו של האב והעדר יכולתו להתאים את עצמו לצרכי הקטינים, סבורני כי פרק זמן של עשרים וארבעה חודשים הינו פרק זמן מתאים שיאפשר מצד אחד לאב ליישם את המחוייבות הנדרשת כדי ללמוד לשים את צרכי הקטינים בעדיפות ראשונה, ומנגד יאפשר לקטינים פסק זמן ורגיעה ממה שנתפס בעיניהם כ ייאיוסיי.
ככל שיוכח כי אכן חל שיפור משמעותי בהבניית הקשר, אין בפסק דין זה כדי לחסום בפני האב את האפשרות לעתור לקבלת משמורתם בחלוף שנתיים מיום מתן פסק דיני, אך זאת בכפוף לתנאים כדלקמן :
א.
–
על האב להשתתף בהדרכה הורית, בין ב – קיבוץ ובין בחוייל. על האב ללמוד את השפה העברית.
ג.
על האב להשתתף בטיפולים דיאדים עם הקטינים , בין במסגרת המפגשים הטיפוליים של הקטינים – ככל שהדבר יתאפשר מבחינה טיפולית, ובין במסגרת
פרטית.
ד.
על האב לפנות למומחה אותו מיניתי אשר יבהיר האם האב אכן עמד בתנאים הללו, והאם בשלה העת לדון בשנית בעתירתו להגירה.
רק אם יתמלאו כל התנאים הללו, ניתן יהיה להידרש לתובענה חדשה להגירה – ככל שתוגש, ובחלוף שנתיים ימים מיום מתן פסק דיני זה.
104. באשר לעתירת האם לשינוי הסדרי השהות ולהותרת מתווה הביקורים במתכונת כיום, מצאתי להיעתר באופן חלקי. בשלב זה, ולנוכח הניסיונות הכושלים למפגשים עצמאיים ותוצאותיהם ההרסניות, ובהינתן כי הקטינים בעצמם יסרבו בשלב זה לפוגשו ביחידות, יתקיימו המפגשים אך ורק בליווי הדודה או גורם אחר שיהא מוסכם ע”י שני הצדדים כאחד. ניתן יהיה לשקול מפגשים עצמאיים באופן הדרגתי אך ורק בכפוף לקבלת טיפול מתאים/טיפול דיאדי/הדרכה הורית, ובכפוף לאישור הבלעדי של העוייס לסדרי דין על פי שיקול דעתה.
35 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
לצורך כך, הנני מסמיכה את העוייס לבחון ולשקול את המדרג המתאים בכפוף להוראותיי דלעיל, למשך תקופה של 12 חודשים מהיום.
בנסיבות העניין ועל מנת שלא להחריף את המאבק בין הצדדים, אני עושה צו להוצאות, וכל צד
יישא בהוצאותיו.
בזאת מסתיימים ההליכים בשתי התובענות שבכותרת.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים, לאפוטרופוס לדין, לעוייס לסדרי דין ולעוייס המשפחה.
ניתנה היום, יג’ סיוון תשעייט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.
d
רות אטדגי-פריאנטה, שופטת
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת מלוא פרטי הזיהוי של הצדדים ובני משפחתם.
36 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
בסופו של הדיון, הוסכם על מינוי מומחה לצורך בחינת טובת הקטינים.
15. בתאריך 105.2016. מיניתי מומחה מטעם בית המשפט.
חוות הדעת הוגשה ביום 2711.2016..
חוות הדעת קבעה כי מקובלות עליה המלצות וועדת התסקירים שלפיהן, בשלב הנוכחי, טרם בשלו התנאים לקבלת החלטה סופית בנוגע לעתיד הקטינים אך ככל שהאב ייבנה קשר רגשי ומעשי עם ילדיו ויבסס עמם דרכי תקשורת מילולית ובלתי מילולית” ניתן יהיה להמליץ על העברת המשמורת לידי האב ועל הגירתם. לסברת המומחה, לנוכח רמת התקשורת והקשר הקיים באותה עת בין האב לבין הקטינים, וחרף ההסתייגות שהובעה בעניין תפקודם של הדודה ושל בני משפחת האם, הרי שהמלצה על העברת משמורת ועל הגירה בשלב זה, תהיה בלתי אחראית בעליל. אי לכך, המליץ המומחה כי האב יגיש בהקדם תכנית מפורטת להגברה הדרגתית של נוכחותו הפיזית והרגשית בחיי ילדיו, תוך הסתייעות במלווה הדובר עברית ובעל ניסיון בטיפול בילדים בגילם של הקטינים, ובהמשך, בכפוף להתקדמות התכנית – יש להורות על השלמת אבחון בחודש
05./2017
כן הומלץ לפנות לקבלת תסקיר רווחה בינלאומי לבחינת תנאי מגוריו של האב והסביבה המוצעת לקטינים במקום מגורי האב.
16. בין לבין, הגיש האב עתירות לקיום מפגשים עם הקטינים, ללא צורך בליווי. בהחלטתי מיום 236.2016. קבעתי כי כל עוד לא שונה ההסכם, יתקיימו הביקורים בהתאם למתכונת שנקבעה בו.
17. בעקבות החלטתי זו, הגישה האם ביום 277.2016., בקשה ליישוב סכסוך (יייס 45203-07-16) שבמסגרתה עתרה להותיר את מתווה הביקורים כפי שקוימו בפועל עד לאותה עת, קרי: רק בליווי הדודה. לנוכח המחלוקת בדבר זהות המלווה והצורך בו, ומשנולד הצורך להכריע במחלוקת זו היות והאב ביקש לקחת את הקטינים אליו לביקור בחו”ל במהלך הקיץ, הורה השופט התורן – כב’ השופט שלו – על קיום דיון בפניו ליום 218.2016.. לדיון זה לא התייצב האב ובא כוחו ביקש לקיים את הדיון בהעדרו. בהעדר התייצבות ומשלא הוצעה מטעם האב כל חלופה קונקרטית לליווי הקטינים אשר תעלה בקנה אחד עם הוראת סע’ 13 להסכם (יימלווה המוכר לילדים”), הורה בית המשפט על קיום הביקורים אך ורק בליווי הדודה.
5 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
18. ביום 159.2016. הגישה האם תובענה לשינוי הוראות ההסכם באופן שבו תתלווה הדודה. לכלל המפגשים של האב עם הקטינים הן בארץ והן בחו”ל, לאור העדר קשר יציב בין הקטינים לבין אביהם (תמ”ש 39090-09-16). התובענה נשמעה במאוחד עם התובענה להגירה.
19. לאחר הגשת חוות דעת המומחה, עתרה האם לדחות את התובענה להגירה ומאידך, עתר האב להמשיך בהליכים בתובענה על מנת לקבוע יילוח זמנים”, עפ”י תכנית מפורטת שתוגש על ידו להגברת נוכחותו הפיזית והרגשית, באופן שיתאפשר מעברם של הקטינים לפני תחילת שנת הלימודים בספטמבר 2017.
20. ביום 2012.2016. הגיש האב את תכניתו יילהגברת הקשריי ועל פיה הוצע כי יקיים ביקורים בישראל כל 5-6 שבועות לסופייש ארוך, וכי יבקר את ילדיו בחופשת הפסח למשך 5-6 ימים. כן התחייב האב בתכנית זו, ללמוד עברית בעיר מגוריו בחוייל והתחייב להגביר את תדירות השיחות עם ילדיו באמצעות הסקייפ.
21. בהחלטתי מיום 2112.2016. הוריתי על קבלת תגובת האם, העוייס לסדרי דין והמומחה ביחס לתכנית שהוצעה. העוייס סברה כי ראוי שתדירות הביקורים תהיה גבוהה יותר ולמשך זמן שיאפשר שהייה ממושכת יותר. כן סברה היא כי ראוי שהמלווה יהיה דמות מוכרת לקטינים וכי על האב לדאוג גם לטיפול רגשי לקטינים כפי המלצת המומחה. המומחה אף הוא סבר כי המדובר בתכנית מינימליסטית ביותר אשר ספק רב אם יש בה כדי לספק את מצע הקשר שיאפשר דיון רציני להעביר את א. ואת ב. למשמורת האב בקיץ הקרובי. לסברתו, המתכונת המוצעת של הביקורים נמוכה משמעותית אפילו ממתכונת הקשר המקובל בין ילדים להורה שאיננו משמורן ואיננו מתכוון לדרוש משמורת. קשה על כן להאמין שבמתכונת כזו, תיווצר נוכחות פסיכולוגית משמעותית דיה לבדיקת האפשרות להעברת המשמורת ולא כל שכן, להגירה עם האב אשר כרוכה בהתנתקות מכל הסביבה המשפחתית, החברתית והתרבותית של הילדים. סברה זו מקבלת משנה תוקף, נוכח מימצאי האבחון ביחס למאפייני הקשר בין האב לילדים כיוסיי. כמו כן ציין המומחה כי חסרה בתכנית התייחסות לזהות המלווה, היכרותו עם האב וניסיונו עם ילדים בגילם של הקטינים.
6 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
לבסוף, מבהיר המומחה כי אף שאין לו כל התנגדות למתווה המוצע, ואף מברך על תכנית זו – ככל שיש בה כדי להגביר את התדירות הקיימת – הרי שאין בה די כדי להוביל להעברתם” של הקטינים לחזקת אביהם ולהגירתם. (הודעת המומחה מיום 21.2017.).
לנוכח האמור, הוריתי לאב לשקול את תכניתו בהתאם להערות המומחה.
22. בהמשך לאמור, הגיש האב תכנית מתוקנת אשר נערכה לטענתו בעצה אחת עם המומחה. עפ”י תכנית זו, הביקורים יתקיימו כל 5 שבועות לתקופה של עשרה ימים, כאשר בביקור השני או השלישי, יפנה הוא למומחה לצורך קיום תצפית על המפגשים ומתן הנחיות להמשך הגברת הקשר ולאחריהם תוגש חוות דעת משלימה של המומחה בחודש 05/2017. (בקשה מיום 191.2017.).
בהודעתו מיום 231.2017., אישר המומחה כי התכנית המתוקנת תואמת לפרמטרים שהוצגו בהמלצותיו.
23. בהחלטתי מיום 241.2017. אפשרתי לאב, חרף התנגדות האם, לפעול בהתאם לתכנית המתוקנת והתרתי את ליוויה של הגב’ ב., אשר הוצעה על ידו.
24. מנקודה זו ואילך, הלך וגבר המתח בין האב לבין משפחת האם סביב מתכונת הקשר, הצורך במלווה וזהותו של המלווה. שוב ושוב נדרשתי לבקשות אין ספור בעניין זה תוך מעורבות אינטנסיבית של גורמי הרווחה, בניסיון להפחית את המתחים בין הצדדים.
25. כך נדרשתי בזו אחר זו, להכריע בבקשות האב לפגוש את ילדיו, ללא מלווים, לשהות עמם מחוץ לקיבוץ, כולל לינה, תוך אמונה כי הדבר יביא לחידוש הקשר עם ילדיו ובסוברו כי יש בהיצמדותה של הדודה לביקורים כדי להגביר את תלות הילדים בה, באופן שאינו מאפשר מפגשים עצמאיים
עמו.
משפחת האם מנגד התנגדה לבקשותיו וסברה, כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים, הואיל והקטינים אינם מורגלים לשהות מחוץ לקיבוץ ללא הדמויות הקרובות והמוכרות להם. במצב בו האב לא הצליח ליצור תקשורת ולו בסיסית עם ילדיו וכאשר הקטינים עצמם מסתייגים ממתווה זה, הרי שהדבר עלול להביאם למצב רגשי קשה ביותר.
7 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
העוייס מאידך, בתסקירה מיום 812.2016. סברה כי יש לאפשר לאב לבנות קשר בלתי אמצעי עם ילדיו ולתכנן את ביקוריו באופן הדרגתי עד אשר יוכלו לשהות עמו ללא ליווי, כשבמקביל על שני הצדדים ללמוד את השפה העברית והאנגלית כאלמנט בסיסי והכרחי לבניית הקשר. בהתאם לזאת, המליצה העוייס על תכנית ביקורים הדרגתית, הכוללת ביקורים מחוץ לקיבוץ לפרקי זמן הדרגתיים, כאשר כל שלב יהא תלוי בהצלחתו של השלב הקודם.
26. בנוסף, הוקדש דיון שלם וארוך בנושא זהות המלווה ומועדי המפגשים, ובסופו הוריתי לאב להגיש תכנית מפורטת ביחס למפגשים הצפויים ולבחון את נכונותו של י., (אחיה של האם להלן : “י י.יי), להתלוות אליו לאותם מפגשים וככל שייבצר ממנו, יבחן את נכונותה של הגב’ ב.
חרף קביעתי זו, הוגשו שוב ושוב בקשות לעניין זהותו של המלווה תוך שהאם עותרת לקיום המפגשים אך ורק בליוויו של י., והאב מנגד עתר בבקשות לקבוע דיונים עקב חששו לסיכול הביקורים ככל שתתלווה אליו הגבי ב. בהחלטתי מיום 63.2017., הוריתי על המשך תכנית הביקור כפי החלטותיי הקודמות והסמכתי את העוייס לסדרי דין לסייע בקידומה.
27. ביום 203.2017. הוגש תסקיר עוייס ביחס לשני ביקורי האב שהתקיימו בחודשים 1/2017
ו – 3/2017.
בתצפית שערכה העוייס בחודש 1/2017, תואר מפגש בין האב לילדיו ללא ליווי של הדודה, בו ביטאו הקטינים קוצר רוח לשהייה ממושכת ודרשו לחזור לביתם. צוין כי הקטינים ייבאופן קיצונייי עברו מפעילות לפעילות תוך שהאב התקשה להתייחס אל כל אחד מהם בנפרד, התקשה להשתלט עליהם והתקשה להבין את דבריהם באופן ספציפי. דווח כי הפעילות בגן השעשועים הייתה סוערת והתישה את כל הצדדים. עם סיום המפגש, ניסה האב מס’ פעמים להכינם לקראת חזרתו לחוייל למחרת היום, אך נתקל באדישות מצדם ובהעדר עניין. להתרשמות העוייס, במפגש זה הצליח האב לתקשר קצת יותר טוב עם ילדיו, אך עדיין עם מוגבלות ניכרת. התקיימה אינטראקציה שאפשרה פעילות משותפת, אך זו בעיקר הייתה פיזית, סביב משחקים, ללא כל שיח נרחב לצידה.
הביקור השני, בחודש 3/2017, תואר ככאוס מוחלט עד אשר נדרשה התערבות משטרת ישראל. משפחת האם סירבה לקיים מפגשים מחוץ לקיבוץ, ללא ליווי י. והתנגדה לליוויה של הגב’ ב. הילדים סירבו ללכת עם אביהם מחוץ לקיבוץ.
8 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
האב הזעיק שוטר והקטינים חוו את המפגש כמפגש טראומטי. למחרת היום, הסכימו הצדדים להצטרף לאביהם ולעוייס, לא לפני שקיבלו הסבר והרגעה מצד
הגננת והעוייס.
המפגש התקיים בביתם של הקטינים, ובמהלכו ניסתה הקטינה ב. לטפס על אדן החלון, תוך כדי מאבק עיקש עם אביה. משהבחינה מחלונה בדודה חולפת בשביל הסמוך, ביקשה לקפוץ אליה דרך החלון. אביה ניסה להניא אותה ובתגובה פרצה הקטינה בצעקות ובקללות תוך כדי בעיטות
באביה.
האב הצליח להרגיע את הילדה, אך מיד לאחר מכן, ברחה מהחדר כשהאב מנסה לעצור אותה. משנוכח האב כי מתקשה להישאר עמם, הציע כי יחזרו לגן.
העוייס התרשמה כי האב מתקשה להוציא את תכניתו לפועל ואינו מצליח לגרור את ילדיו לשתף עמו פעולה.
לסברתה, “ניכר שהאב היה מונחה בעיקר מתכנית שהוכנה מראש, לחצים שהופעלו וגילוי נחישות להוצאה לפועל, ללא קריאה מותאמת ונכונה יותר של הסיטואציות שהתפתחויי. (הדגשה שלי)
לסברתה, על האב לפנות לקבלת עזרה מקצועית משולבת בהדרכה הורית, שיסייעו בידו לנטרל את הלחצים המופעלים עליו ולהצליח לראות את צרכי הילדים קודם לצרכיו, תוך הבנת מצוקתם, ועליו לחזק ולשפר את יכולותיו ההוריות באופן מיטבי מותאם. צוין כי האב סבור כי אינו זקוק להדרכה או לייעוץ, וקשייו לסברתו נבעו אך ורק מהסתה מכוונת
מצד משפחת האם.
באשר לזהות המלווה – סברה העוייס כי ראוי שהמלווה יהיה דמות מוכרת לקטינים, הדובר את שתי השפות והציעה כי בהעדר הסכמה בעניין זהותו, יש להכשיר אדם נייטרלי שיהיה מלווה מוסכם על שני הצדדים. הומלץ גם על מתאם הורי לצורך מזעור הקונפליקטים והפחתת המתחים בין הצדדים.
28. בהחלטתי מיום 232.2017. מיניתי לקטינים אפוטרופוס לדין, חרף התנגדות הצדדים. עוה”ד אשר מונתה כאפוטרופוס לדין לקטינים, דיווחה, כי משיחתה עם הקטינים, דומה כי הם טרם ביססו קשר עם אביהם וכי הם חווים את המפגשים עמו כמשהו פורמאלי, משהו שצריך לעשות”, ללא מעורבות רגשית חיובית. לסברתה, הקטינים אינם יכולים להפיק תועלת מהמפגשים לנוכח המצב הרגשי בו הם נתונים בעקבות המתחים הנלווים, ועל שני הצדדים מוטלת האחריות שלא לערבם.
9 מתוך 36
סוריאל
בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש 24092-10-15
תמ”ש 39090-09-16
29. בשים לב לכישלון הביקורים הקודמים, עתר האב לקיימם באמצעות מרכז קשר כנקודת איסוף. האם התנגדה לבקשה ועתרה לקיימם אך ורק תחת פיקוח. לאחר דיון ארוך שהתקיים ביום 184.2017., בנוכחות העוייס לסייד והאפוטרופא לדין, שבמהלכו הודיע ב”כ האב כי לא ישתף פעולה עם העוייס ועתר לקביעת התיק להוכחות, ולאחר ניסיונות רבים להביא את הצדדים לידי הסכמות, הוריתי בהחלטה מפורטת, כי משלא עלה בידי האב להפעיל את סמכותו ההורית להביא את הקטינים לביצוע תכניתו ואף נדרשה התערבות משטרת ישראל, אין מנוס מלקיימם בנוכחות העוייס בהתאם להצעתה בדיון – כשהיא תוסמך לקבוע בהמשך, את תדירותם ומתכונתם, בהתאם להתנהלות הצדדים במפגשים שיתקיימו בנוכחותה.
30. חרף קביעתי זו, עתר האב בבקשה ל יימתן הוראותיי ביחס לביקור המתוכנן לחודש 6/2017, ודרש כי מיד לאחר הביקור הבא, ייקבע התיק להוכחות (סע’ 11 לבקשה מיום 35.2017.). כן עתר למתן ערבויות ברורות לביצוע ההוראות, ייכגון הוצאת צווי הבאהיי וסנקציות כספיות. בהחלטתי מיום 95.2017., בניסיון אחרון ליתן הזדמנות לאב להפעיל את סמכותו ההורית, הוריתי לאב לפעול עפ”י שיקול דעתו תוך התייעצות עם הגורמים המטפלים. על החלטה זו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי (רמיש 6668-06-17). בהחלטתה מיום 116.2017. הורתה כב’ השופטת גאולה לוין על עיכוב ביצוע החלטתי, לנוכח העדר התקדמות בביסוס הקשר בין האב לקטינים והנזק הרגשי העשוי להיגרם לקטינים, ככל שהמפגשים לא ילוו ע”י גורם מקצועי ויאושרו על ידו. בהתאם לזאת, הוסמכה העוייס לסדרי דין לקבוע את מתכונת המפגשים בין האב לבין הקטינים ביחס לביקור שתוכנן לחודש 6/2017.
31. בקשת האב לביצוע הערכה חוזרת עפ”י המלצת המומחה – נענתה על ידי (החלטה מיום 95.2017.) וערעור שהוגש על החלטתי זו נדחה. אף על פי כן, לא הוגשה הערכה משלימה כעתירת האב.
32. תסקיר משלים נוסף הוגש ביום 78.2017.. להתרשמות העוייס, חרף ש “יהאב מהווה עבור הילדים דמות מוכרת”, והקשר עמו ייעשוי להיות משמעותי עבורס”, הרי שהתנהלותו מולם “משקפת דלות כוחות ונטייה להחצין אחריות”. העוייס ציינה כי האב בחר שלא להיעתר להמלצות וועדת התסקירים שהתקיימה לפני כשנתיים, שנועדה לצורך יילקיחת אחריות על הבניית הקשר ותפקודיו ההוריים” ושהמליצה על תכנית הדרגתית, ייבדגש על הבנייה וביסוס מעמדו של האב בעולמם הפיזי והרגשי של הילדים”.
10 מתוך 36
