עלי סלאמה וסאלח סלמאן ועו”ד חוסין זגייר נגד רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע ועו”ד ניר פיינר ופסק-דין והשופט יואל עדן והשופט יואל עדןהמערערים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של ציד חיית בר מוגנת, לפי וסעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין, ציד מתוך כלי ורכב ממונע, לפי תקנה 6(ד) לתקנות להגנת חיית הבר, בצירוף סעיף 14(א) לחוק להגנת חיית והבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין, וציד במקומות אסורים, לפי סעיפים 4(א) ו-14(ב) לחוק ולהגנת חיית הבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין. ובנוסף הורשע המערער 1 בעבירת החזקת רובה ציד כשהוא אינו ארוז בנרתיק, לפי תקנה ו6(ה) לתקנות להגנת חיית הבר, וסעיף 14(א) לחוק להגנת חיית הבר, ומערער 2 הורשע ובנוסף גם בעבירה של ציד ללא רישיון, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, בנסיבות וסעיף 29 לחוק העונשין. ועל פי כתב האישום, בתאריך 15 בשטח חקלאי ליד הישוב קדמה, עסקו המערערים ובציד חוגלות רובה ציד השייך למערער 1, וזאת במהלך נסיעה ברכב השייך למערער והמערערים ירו רובה הציד מתוך הרכב פעם אחת לעבר להקת חוגלות, כשהם ובמרחק של 230 מטרים מבית המצוי בתחום הישוב קדמה. ולאחר הירי ממנו נפגעה חוגלה, החלו המערערים בנסיעה מהשטח החקלאי, ומשנתבקשו ולעצור את רכבם החלו במנוסה ועצרו לא לפני שנסעו 5 קילומטרים מהנקודה בה התבקשו ולעצור. וחוגלה הינה חיית בר מוגנת, ובמועד הרלבנטי לכתב האישום, למערער 2 לא היה רישיון ציד. ו1 מתוך 13

הסר פסק דין

לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

mus

בית המשפט המחוזי בבאר שבע לפני: כבוד הנשיאה רויטל יפה-כ”ץ
ע”פ 37875-11-19 כבוד השופט יואל עדן כבוד השופט יובל ליבדרו

המערערים:

1. עלי סלאמה 2. סאלח סלמאן ע”י ב”כ עו”ד חוסין זגייר

נגד

המשיבה:

רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע ע”י ב”כ עו”ד ניר פיינר

פסק-דין

1. השופט יואל עדן
המערערים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של ציד חיית בר מוגנת, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין, ציד מתוך כלי רכב ממונע, לפי תקנה 6(ד) לתקנות להגנת חיית הבר, בצירוף סעיף 14(א) לחוק להגנת חיית הבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין, וציד במקומות אסורים, לפי סעיפים 4(א) ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין. בנוסף הורשע המערער 1 בעבירת החזקת רובה ציד כשהוא אינו ארוז בנרתיק, לפי תקנה 6(ה) לתקנות להגנת חיית הבר, וסעיף 14(א) לחוק להגנת חיית הבר, ומערער 2 הורשע בנוסף גם בעבירה של ציד ללא רישיון, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין.

על פי כתב האישום, בתאריך 3012.15. בשטח חקלאי ליד הישוב קדמה, עסקו המערערים בציד חוגלות באמצעות רובה ציד השייך למערער 1, וזאת במהלך נסיעה ברכב השייך למערער 2. המערערים ירו באמצעות רובה הציד מתוך הרכב פעם אחת לעבר להקת חוגלות, כשהם במרחק של 230 מטרים מבית המצוי בתחום הישוב קדמה. לאחר הירי ממנו נפגעה חוגלה, החלו המערערים בנסיעה מהשטח החקלאי, ומשנתבקשו לעצור את רכבם החלו במנוסה ועצרו לא לפני שנסעו 15. קילומטרים מהנקודה בה התבקשו

לעצור.

חוגלה הינה חיית בר מוגנת, ובמועד הרלבנטי לכתב האישום, למערער 2 לא היה רישיון ציד.

1 מתוך 13

mus

2. המערערים כפרו בעיסוק בציד חוגלות וכפרו בירי מתוך הרכב, כפרו במרחק האמור של 230 מטרים, כפרו כי לאחר הירי נפגעה חוגלה, וכפרו בטענה כי החלו במנוסה ונטען כי עצרו מיד עם הגשת תעודת פקח לעיניהם. נטען כי החוגלה הינה חיית בר מוגנת, אך רשות הטבע מנפיקה כ- 3,500 היתרים לציד חיות בר מוגנות כל שנה, ובכלל זה חוגלות. אושר כי למערער 2 לא היה רישיון ציד. נטען כי המערערים היו נוכחים במקום, המערער 1 נושא רישיון ציד ונושא רישיון נשק, הוא עסק בציד יונים אשר מותר על פי החוק, וכי הייתה ירייה לעבר יונה או יונים.

לאחר שמיעת ראיות, וביקור במקום, קבע בית המשפט, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, כי הוכחו עובדות כתב האישום, והמערערים הורשעו בעבירות כאמור. בהכרעת הדין נסמך בית המשפט בקביעותיו על עדות הפקח, ע.ת. 4, אשר נקבע כי מדובר בעד מהימן אשר מסר גרסה עקבית וברורה אשר עלתה בקנה אחד עם המציאות בשטח, כפי שהתברר במהלך הביקור במקום. בית המשפט התייחס לדו”ח הפעולה של הפקח (ת/4), ממנו עולה כי עת היה בסיור שגרתי ראה במשקפת רכב במקום האמור, הוא עקב אחר הרכב, הבחין כי ברכב שני אנשים המבצעים סריקה של השטח, ראה את הנוסע שליד הנהג מוציא רובה מחלון הרכב ויורה ירייה אחת לעבר קבוצת חוגלות שהיו במרחק של כ- 10 מטר מהרכב, שמע את הירייה ואז ראה להקת חוגלות מתעופפות, נסע מיד לעבר הרכב ומשראו אותו הנאשמים (המערערים) הנוסע הכניס את הרובה לתוך הרכב. הפקח סימן להם לעצור אך הם המשיכו בנסיעה מהירה עם הרכב, בוצע מרדף תוך כדי שהפקח קורא להם לעצור במערכת הכריזה והבהוב באורות הרכב, ולאחר קילומטר וחצי של נסיעה אחרי רכבם של המערערים, הצליח הפקח לעוצרם והזדהה בפניהם עם תעודת פקח, את היורה זיהה כמערער 1, שהוא בעל רישיון ציד וברשותו נמצא הרובה ובכיסו נמצאו כדורי רובה המשמשים לציד עופות, ונמצאו קופסאות תחמושת בתיק שהיה ברכב. נהג הרכב זוהה כמערער 2. כ-15 דקות לאחר סיום האירוע, חזר הפקח למקום הירי ומצא תרמיל של רובה ציד בצבע אדום, ובמרחק של 10 מטר לערך מצא חוגלה ירויה כשגופה עדיין חם ומלא בדם טרי. הממצאים תועדו בשטח והוגשו הצילומים ת/6 (א-ג). בשטח טען המערער 1 כי ירה לעבר יונה ואמר כי ייתכן והתרמיל שנמצא שייך לו.

2 מתוך 13

mus

מכל האמור, דין הערעור לעניין ההרשעה להידחות.

8. גם ביחס לחילוט אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט להורות על חילוט נשקו של המערער 1, אשר שימש לביצוע העבירה. סעיף 12(א) לחוק להגנת חיית הבר, התשט”ו – 1955 קובע:
“כלי ציד או אמצעי ציד אחר, פרט לכלי רכב ממונע, ששימשו למעשה עבירה על חוק זה או על תקנה לפיו, וכן חיית-בר שניצודה בעבירה כזאת, רשאי בית המשפט הדן בעבירה לצוות על חילוטם לאוצר המדינה; אולם לא יצווה בית המשפט על חילוט כלי ציד או אמצעי אחר כאמור אם נוכח שבעליהם לא היו אשמים באותה עבירה; הוראה זו אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט להורות הוראה אחרת בענין זה לפי כל דין אחר”.

ברע”פ 1161/04 מחמוד חאג’ יחיא נ’ מ”י (214.2005.) המבקש, שהורשע בעבירות של ציד ללא רישיון ציד, הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לחלט את רובה הציד שנתפס ברשותו. הבקשה נדחתה, ונפסק כי :
“אכן, חילוט כזה אינו מונע מן העבריין לרכוש כלי משחית אחר חלף זה שחולט, אולם, מלבד ההוצאה הכספית הנדרשת לשם כך, יש לחילוט כשלעצמו גם משמעות חינוכית. יידע העבריין ויזכור מה היה סופו של הכלי ששימש למעשה העבירה. משמעות חינוכית זאת הייתה, כנראה, גם לעיני חכמינו, שייחסו חשיבות לביעור כלים ששימשו לעבירה”.

לחילוט כמה תכליות, לעיתים נועד החילוט לנטילה ושלילה של רווח או הטבה שהתקבלה כתוצאה ממעשה העבירה, ויש בו נטילת “בלעו של הגזלן”, ולעיתים לחילוט היבט עונשי ומיועד הוא לפגיעה עונשית במעורבים בעשיה הפלילית. ר’ ע”פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ מ”י ורוני ליבוביץ (195.1994.), בו נקבע כי צו החילוט מיועד לפגוע פגיעה עונשית במעורבים בעשייה הפלילית:
“על רקע זה נקל לפרש את הוראת סעיף 40 לפקודה על-פי תכליתה. נקודת המוצא היא, שצו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית, במי שהיו מעורבים ביודעין (ולוא גם בעקיפין) בעשייה פלילית, ממשית או מתוכננת, הקשורה בחפץ התפוס”.

עוד ר’ רע”פ 4105/06, בש”פ 4797/06 באסל ג’אבר נ’ מ”י ואח’ (21.2007.) בו נקבע כי ההוראות של תפיסת חפצים אשר שימשו או עומדים לשמש לעבירה או עשויים לשמש ראיה, תכליתם כפולה – מניעת עבירות והעמדה לדין, ומאידך גיסא, ענישה.

11 מתוך 13

mus

חלק מפסקי הדין דלעיל עניינם סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), אולם המשותף להוראה זו עם הוראת סעיף 12(א) לחוק להגנת חיית הבר, הינו ההיבט

העונשי לחילוט.

כאמור לחילוט היבט עונשי והיבט חינוכי, ומכאן כי לעשיית שימוש בסמכות החילוט יש משמעות הרתעתית. משעסקינן בהגנה על חיות הבר הטעונות הגנה, סבורני, כי יש לתת משקל לשיקול ההרתעה, הן הרתעת המערערים והן הרתעת הרבים. זאת ועוד, ההחלטה על חילוט קשורה גם לזיקה בין החפץ לבין העבירה ולשאלה באיזו מידה שימש החפץ באופן מהותי לביצוע העבירה. ר’ לעניין זה ע”פ 4148/92 חוסין מועד נ’ מ”י (229.1994.) בו נקבע:
“אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה, היינו במקרה כגון זה שבפנינו עולה השאלה באיזו מידה שימש הרכב באופן מהותי לביצוע העבירות שבוצעו”.

הגם שע”פ 4148/92 הינו ביחס לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), לדברים רלבנטיות גם לענייננו. שאלת הפעלת הסמכות להורות על חילוט קשורה קשר ישיר לזיקה של החפץ נשוא החילוט למעשה העבירה. ככל שמדובר בחפץ אשר זיקתו למעשה העבירה הינה בעוצמה גבוהה יותר, כך יש מקום נרחב יותר להפעלת סמכות החילוט, ולהיפך. מכל האמור, לחילוט היבט עונשי, הרתעתי וחינוכי, ומשמדובר בחפץ אשר זיקתו לביצוע העבירה הדוקה, גובר הצורך בחילוט. מקום בו החפץ נשוא החילוט הינו כלי נשק אשר שימש לביצוע עבירה של ציד בניגוד לדין, הכלל צריך להיות חילוטו של כלי הציד, ואי הפעלת סמכות החילוט צריכה להיות שמורה למקרים חריגים ביותר. בכך יבוא לידי ביטוי הצורך בהרתעה ובחינוך, ובמובן מסוים גם מניעה, לאור שלילת האפשרות לחזור על השימוש בכלי הציד עצמו, הגם שניתן לרכוש גם כלי ציד

אחר.

יש להצטרף לעמדה בע”פ (חי’) רשות הגנים הלאומיים ושמורת הטבע נ’ כנעני (284.2011.) לפיה: “… ככלל ניתן לומר שבהעדר נסיבות חריגות, כאשר נעשה שימוש בכלי ציד שלא כחוק

… ראו לחלטו”.

משמדובר בכלי הציד עצמו אשר שימש לביצוע העבירה, הן שיקול ההרתעה, הרתעת היחיד והרתעת הרבים, והן הזיקה לביצוע העבירה, מביאים למסקנה כי יש להורות על חילוט. הימנעות מחילוט כלי ציד אשר שימש לביצוע עבירה, צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, ומקרה זה אינו נמנה עליהם.

12 מתוך 13

mus

הצורך בשמירה על הערך המוגן אשר ביסוד העבירות אותן עבר המערער 1 מחזק את הצורך בשימוש בסמכות להורות על חילוט כלי נשק אשר שימש לציד. הערך המוגן הינו שמירת הטבע, ושמירה על חיות הבר הטעונות הגנה. יש לעשות שימוש בכל האמצעים שנקבעו בחוק לשמירה על ערכים מוגנים אלו. החילוט הינו כלי חשוב להגנה זו. גם ביחס לחילוט סבורני כי לשאלת אי קבלת האחריות יש משמעות, שכן לדבר השלכה על הצורך בהרתעה של המערער 1, אשר אינו מקבל אחריות ואינו מביע חרטה.

מכל האמור, בדין הורה בית משפט קמא על חילוט הנשק אשר בו ביצע המערער 1 את העבירה, ויש לקבל את מסקנת בית המשפט על כי אין במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקה סטייה מהמדיניות שנקבעה לפיה ככלל יש להורות על חילוט כלי נשק ששימש לביצוע עבירה.

9. אשר על כן, הערעור, על כל חלקיו, נדחה.

לבקשת ב”כ הצדדים, פסק הדין ישלח בדואר רשום.

ניתנה היום, י”ט סיוון תש”פ, 11 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

רויטל יפה כץ, נשיאה

יואל עדן, שופט

יובל ליבדרו, שופט

13 מתוך 13

mus

צוין, כי עדות מר קייזר, ע.ת. 5, אשר הוזעק בסיום האירוע למקום, ביקש מהמערער 1 לפרוק את הנשק, קיבל לידיו את הנשק והריח ריח של אבק שריפה טרי, והעיד כי צבע התרמילים של הכדורים שנמצאו ברכב המערערים היה זהה לצבע התרמיל שנמצא בשטח ע”י הפקח ע.ת. 4, הינה עדות אשר יש בה כדי לחזק במידה מסוימת את טענת הפקח כי התרמיל שנמצא בסמוך לחוגלה המתה קשור לירי שבוצע אל עבר להקת החוגלות.

חיזוק נוסף לעדות הפקח ע.ת. 4 מצא בית משפט קמא בחוות דעת מומחה שהוגשה (ת/1), ממנה עולה כי בוצעה בדיקה בגופת החוגלה, וצילום רנטגן נעשה לה, והמומחית מצאה כי מצבה הגופני של החוגלה היה טוב מאוד, נמצאו מספר מוקדי דימום באזור הגולגולת, בצילום רנטגן לא נמצאו ממצאים חריגים, המומחית אישרה כי בבדיקה ובצילום לא נמצאו רסס או כדוריות של רובה ציד בגוף החוגלה, אולם ציינה כי ייתכנו מקרים בהם לא ייראו סימני רסס או כדוריות בגוף החוגלה על אף שנורתה, שכן ישנה אפשרות של כניסה ויציאה של הכדור מגופה של החיה, ופתח היציאה עשוי להיות אף פתח טבעי, ובמקרה זה אישרה כי ראתה רק פצע חודר אחד וסימני דימום במקור, כשפה ומקור עשויים לשמש כפתח טבעי.

נקבע כי אמנם חוות דעת המומחית אינה יכולה לקבוע באופן חד משמעי כי מות החוגלה בוצע מירי דווקא, שכן לא נמצאו כדוריות בתוך גוף החוגלה שנבדקה, אך ניתן לקבוע כי יש בחוות הדעת משום חיזוק לגרסת הפקח שכן נמצא בחוגלה פצע חודר בגולגולת וניתן הסבר מניח את הדעת להעדר מציאת כדוריות בגופה של החוגלה.

נקבע כי אפשרות גרימת מות החוגלה על ידי חיה נשללה במהלך שמיעת הראיות, לאור עדות הפקח אשר הבהיר כי חיות בר כזאב ושועל פועלות בלילה בעוד האירוע קרה ביום, ובנוסף, עדות זו חוזקה ע”י המומחית אשר הבהירה כי הסימנים שנמצאו על גופת החוגלה אינם עולים בקנה אחד עם סימנים שמותירים בעלי חיים אשר עשויים לצוד חוגלה.

בהכרעת הדין צוין כי נערך ביקור במקום וממנו ניתן לקבוע כי הפקח יכול היה לראות באופן ברור את רכב המערערים, ויכול היה לראות את השטח בו לטענתו היתה להקת החוגלות, וצויין כי הנקודה בה היה הפקח היתה גבוהה מהנקודה בה שהו המערערים ולפיכך, ניתן לקבוע כי הפקח יכול היה לראות את אשר תיאר. נקבע כי הניסיונות של ב”כ המערערים לפגום במהימנות עדות הפקח לא צלחו, ועדות הפקח

הייתה עדות סדורה ואמינה.

3 מתוך 13

mus

בית המשפט התייחס לגרסת המערערים, לעדותם ולהודעותיהם, ביחס למערער 1 קבע כי בעניינים מהותיים לא ידע לענות על שאלות החוקר, ובדברים שהיו עשויים להפלילו הוא בחר להתחמק מלענות, וצויין כי המערער 1 אישר בחקירתו הנגדית כי במקום הירי נמצא מאוחר יותר תרמיל, וכי לא היו ציידים אחרים במקום בעת האירוע. עוד צויין כי על פי גרסת המערער 1 הוא יצא יחד עם המערער 2 למסע ציד, ראה יחד עם המערער 2 יונים חגות, ירד והמתין להזדמנות לירות, ירה יריה אחת, לא פגע וחזר לרכב. נקבע כי גרסת המערער 1 היא גרסה שיש בה קשיים לא מבוטלים, מעבר לכך גרסתו כאילו ירה יריה אחת לעבר יונה, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו הברורה של הפקח לפיה הירי בוצע אל עבר להקת חוגלות, ובית המשפט הוסיף כי גרסה זו תמוהה בעיניו, שכן מדוע הגיעו המערערים מרחק שעתיים נסיעה מביתם כדי לירות יריה אחת בודדת ביונה בודדת, וכבר מיד לאחר יריה זו בחרו לעזוב את המקום, לולא היה זה הפקח אשר הפריע להם במלאכת הציד הלא חוקי שגרם להם לנוס מהמקום. גם ביחס לגרסת המערער 2, נקבע כי קיימות תהיות לא מבוטלות ביחס להגיון הגרסה בדבר נסיעה במשך שעתיים דרומה לביצוע ירי אחד ליונה בודדת תוך שהות בשטח של כרבע שעה בלבד, וכי גרסתו מעלה תמיהות נוספות, אשר פורטו בהכרעת הדין. צוין כי בעוד מערער 1 הכחיש כי ראה חוגלה במהלך האירוע, המערער 2 אישר כי ראה במקום חוגלות.

נקבע כי בהיות המערער 2 נהג אשר הסיע את המערער 1 לשטח מרחק נסיעה רב, בהיות המערער 2 מודע לסיבת הירי שבוצעה אל עבר להקת חוגלות שהייתה בסמוך לרכב, ולאור בריחת המערערים מהמקום, ניתן לייחס למערער 2 שותפות מלאה לביצוע העבירה. עוד נקבע כי אל מול גרסת התביעה שהייתה סדורה ואמינה, גרסת המערערים הייתה דלה, סבלה מחוסר היגיון וסתירות היורדות לשורש העניין, ולפיכך, מעדיף בית המשפט את גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה.

בית המשפט התייחס גם לשאלת מרחק בין מקום הירי לבין בית הנמצא בתחום הישוב, ולמדידות שנערכו בעניין זה, ונקבע כי הוכח שהירי בוצע בתחום 500 מטר מבית הנמצא

בתחום ישוב.

בית המשפט התייחס גם לטענה שהועלתה בדבר אי העמדת חוגלה לבדיקת ההגנה, ונקבע כי בנוסף לסמכות של המאשימה להשמיד חיה מתה, הרי שהממצאים בחוות הדעת אמנם חיזקו במידה מסוימת את גרסת התביעה אך לא היה בהם לקבוע באופן חד משמעי שהחוגלה

מתה מירי דווקא.

4 מתוך 13

mus

בית המשפט הוסיף והתייחס לשורת טענות בדבר מחדלי חקירה, וקבע ביחס לחלקם כי אין בהם להוביל לספק סביר, וביחס לאחרים כי כלל לא ברור אם מדובר במחדל חקירה, וביחס לאחרים כי לא הייתה צומחת תועלת מבדיקה שנטענה, כך ביחס לטענה של העדר בדיקת סימני דם על סכין שנמצאה ברשות המערערים, נקבע כי באף שלב לא נטען כי נעשה שימוש כלשהו בסכין, ולפיכך, לא ברור איזו תועלת הייתה צומחת מבדיקה זו.

מכל האמור, נקבע כי לאור העדפת גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה, הוכחו עובדות כתב האישום מעל לספק סביר.

3. בגזר הדין סקר בית המשפט את נסיבות ביצוע העבירות, את העולה מתסקירי שירות המבחן שהוגשו ביחס לשני המערערים, העדר עבר פלילי וטענות הצדדים, וקבע מתחם עונש הולם הנע בין הימנעות מהטלת מאסר ועד מאסר מותנה, וקנס הנע בין 5,000 ₪ ל- 12,000 ₪ לצד התחייבות. נקבע כי המערערים אינם עומדים בתנאים להימנעות מהרשעה. בעניינו של מערער 1, שטען שהוא עתיד לאבד את מקור פרנסתו בהיותו נהג מונית, נקבע כי קיים שיקול דעת לוועדת המוניות גם במקרה בו אדם הורשע בביצוע עבירה, וכי ביחס למערער 2, לא נטען דבר ביחס לנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהרשעה. מכל האמור, נקבע כי לא הוכח נזק קונקרטי, וזאת מעבר לאמור בתסקיר שירות המבחן בדבר העדר לקיחת אחריות של המערערים. במסגרת נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, התחשב בית המשפט בהיות המערערים מבוגרים, נעדר עבר פלילי ובעלי משפחות העובדים לפרנסתם, וככלל מנהלים אורח חיים נורמטיבי, זאת לצד הקושי שלהם לקחת אחריות על מעשיהם, ומכל האמור קבע כי יש להטיל

ענישה ברף הנמוך – בינוני של המתחם.

–

מכל האמור, נגזר על כל אחד מהמערערים תשלום קנס בסך 7,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו, וחתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪.

כמו כן, הורה בית המשפט על חילוט הנשק השייך למערער 1 ואשר באמצעותו בוצעה העבירה. נקבע כי במקרה זה לא קיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהמדיניות שנקבעה, ולפיה ככלל יש להורות על חילוט כלי הנשק ששימש לביצוע העבירה.

5 מתוך 13

mus

4. הודעת הערעור התייחסה הן להכרעת הדין והן לגזר דין. בשלב מסוים בדיון בפנינו נאמר ע”י ב”כ המערערים, כי הוא “מצמצם את הערעור לעניין עצם ההרשעה ולעניין החילוט”, ובהמשך אמר “אני מבהיר שאנחנו חזרנו בנו מהערעור על הכרעת הדין”. יש לציין כי גם לאחר אמירה זו, לא היה בטיעון כדי קבלת אחריות של ממש. מכל מקום, ההתייחסות להלן תהיה גם לטענות כנגד הכרעת הדין. ביחס להכרעת הדין הועלו שורת טענות אשר הועלו גם בבית משפט קמא, ועליהן התייחסת בית המשפט בהכרעת הדין. נטען לאי שמירת החוגלה, וכי היה בכך כדי לפגוע בהגנת המערערים, נטען כי הפקח נתן גרסאות שונות, וכי שגה בית משפט קמא משסמך את הכרעת הדין על חוות דעת המומחית, וכי לא היה מקום לקבוע כי גרימת המוות של החוגלה על ידי ירי הוכחה מעל לספק סביר. ביחס לשאלת ההרשעה, הודעת הערעור לא התייחסה לכך באופן מפורש. ב”כ המערערים הפנה לסעיף 2 להודעת הערעור, אולם עיון בסעיף 2 מראה כי אין מדובר בבירור בערעור על שאלה זו, אולם להלן התייחסות גם לכך. בטיעון בדיון שהתקיים טען ב”כ המערערים כי שגה בית משפט קמא בהרשעת המערערים.

נטען כי המערער 1 בעל רישיון (והכוונה לרישיון ציד), סב לנכדים רבים, אדם נורמטיבי, בניו קצינים בצה”ל ומשפחתו וגם הוא שירתו בצה”ל, ומדובר בנהג מונית שגם כך ההליך המשפטי והכרעת הדין גרמו לו לנזק אדיר ועבודתו נפגעה. נטען כי יש הבדל בין עובד שהורשע ועובד שלא הורשע, ונכון כי לא שללו לו את הרישיון של המונית, אך הוא שילם מחיר יקר. לגבי המערער 2, נטען כי הוא לא החזיק ברישיון ציד, לא היה פעיל בציד עצמו, שימש כנהג, והתבקש להקל בעונשו וכי מדובר באדם מבוגר.

ביחס לחילוט, נטען כי לא היה צריך להחמיר עם המערערים. המערער 1 החזיק נשק במשך עשרות שנים, ההליך הנלווה של חילוט לא מתקיים בתיקים אלו, ולא צריך להחמיר עם

המערערים.

ב”כ המשיבה טען כי העונש מצוי במתחם הענישה ואינו מהמחמירים, הפנה לכך שהמערערים אינם לוקחים אחריות ויש לתת לכך משקל. לעניין ההרשעה ככל שקיים פוטנציאל בפגיעה בעניין רישיון נהיגה במונית, הוא ערטילאי, וזה עניין מינהלי אשר מי שמחליט על הרישיונות צריך לבחון.

6 מתוך 13

mus

לעניין החילוט הפנה ב”כ המשיבה לפסיקה אשר קבעה כי רכיב החילוט הינו הרתעתי ובעל משקל רב, ונטען כי הכרת בתי המשפט באלמנט זה כמרתיע, נמצאת בפסקי הדין השונים למעט מקרים חריגים, וכי מדובר באמצעי יעיל ומוצדק ויש לראות בו אקט חינוכי. לעניין העונש נטען כי קיימות נסיבות לחומרה, ולא היה מקום לדון את המערערים לרף התחתון, צוין עניין התחכום, הנסיעה למקום מרוחק, והניסיון להתחמק מהפקחים, וכי מדובר בעבירה שבוצעה ע”י מי שהיה לו רישיון ציד, ויש בכך נסיבה לחומרה, שכן ניתן בו אמון, והמדינה סברה כי הוא יכול לשמור על הכללים והחוקים. מכל האמור, עותר ב”כ המשיבה לדחות את הערעור.

5. לאחר שנבחנו הכרעת הדין, גזר הדין, הראיות אשר באו בפני בית משפט קמא, טענות המערערים, וטענות המשיבה, המסקנה היא כי אין ממש בערעור על כל חלקיו.

ב”כ המערערים הודיע במהלך הדיון בערעור על חזרה מהערעור על הכרעת הדין, זאת לאחר שטען שורת טען כנגד הכרעת הדין. לפיכך, ההתייחסות להכרעת הדין הינה בתמצית, אולם יש מקום להתייחס למרות החזרה מהערעור על כך. הערעור על הכרעת הדין עניינו בטענות כנגד ממצאים עובדתיים הנשענים ברובם על מהימנות, ובחלקם על ממצאים עובדתיים. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובפרט בכאלו הנשענות על מהימנות שמורה למקרים חריגים. במקרה זה לא רק שאין מקום להתערבות, אלא שהמסקנה היא כי קביעות בית המשפט נשענות על המסד העובדתי שבא בפניו, ואין אלא להצטרף לקביעותיו העובדתיות, כמו גם לתמיהות שמצא ביחס לגרסת המערערים. בית המשפט, בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת, התייחס לכל הטענות הרבות שהועלו ע”י המערערים, ויש לציין כי נעשה במהלך שמיעת הראיות אף ביקור במקום.

במרכז הכרעת הדין האמון שניתן ע”י בית משפט קמא בדברים שנאמרו ע”י הפקח ע.ת. 4. על פי דברי הפקח הוא ראה את המערער 1 מבצע ירי לעבר קבוצת חוגלות שהיו במרחק של כ 10 מטר מהרכב. הוא היה במקום קרוב אשר איפשר לראות את כל המתרחש. בית המשפט

קבע קביעות ברורות ביחס למהימנותו.

7 מתוך 13

mus

לאור קביעת מהימנות זו, ובהינתן כי המערער 1 מבצע ירי לעבר קבוצת חוגלות, בורח מהמקום יחד עם המערער 2, כ- 15 דקות לאחר מכן נמצאת חוגלה כשגופה עדיין חם במרחק של 10 מטר לערך, ובמקום נמצא תרמיל של כדור רובה בצבע זהה לצבע כדורי תרמיל שנמצאו ברכב בו היו המערערים, ולצד זאת עדות המומחית הקובעת כי הסימנים שנמצאו על גופת החוגלה אינם עולים בקנה אחד עם סימנים שמותירים בעלי חיים אשר עשויים לצוד חוגלה, כל אלו מביאים למסקנה מעל לספק סביר כי המערער 1 הוא שביצע את הירי אשר פגע בחוגלה שנמצאה במקום. גרסת המערערים נמצאה כלא מהימנה, ודי בכל האמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור על הכרעת הדין. אין ממש בטענות למחדלי חקירה. נטען כי היה צורך לבדוק סכין שנתפסה, אם יש עליה סימני דם של החיה, ואולם, לא הועלתה טענה על שימוש כלשהו בסכין, ולפיכך יש להצטרף לשאלה שהעלה בית משפט קמא, איזו תועלת הייתה צומחת מבדיקה שכזו. עוד נטען לעניין אי האפשרות של ההגנה לבדוק את החוגלה. יש לציין כי חוות הדעת לא הייתה הבסיס המרכזי לקביעת בית משפט קמא, אלא בית משפט קמא ראה בה אך חיזוק מסוים. יש להוסיף כי גם אלמלא חוות הדעת,
וסקנה מעל ספק סביר.

ששאר הראיות מביאות

זאת ועוד, המערער 1 עצמו מאשר כי ביצע ירי, אולם טענתו היא כי ביצע ירי לעבר יונה. מכאן ששאלת עצם ביצוע הירי כלל אינה במחלוקת.

גם בטענה שהועלתה ביחס לאי חקירת אשתו של פקח נוסף שהייתה באזור בסיור עם תלמידים, אין ממש. לא מדובר במי שהייתה בזירה בסמוך לאירוע, והובהר כי במהלך האירוע

לא נכחו אנשים נוספים.

מכל האמור, אין ממש בערעור על הכרעת הדין, ודינו להידחות.

6. אשר לגזר הדין – הענישה אשר הוטלה על המערערים אינה מחמירה, ובוודאי שאין בה כדי לכלול חומרה אשר תביא להתערבות ערכאת הערעור. בית משפט קמא גזר קנס הגבוה מעל הרף התחתון של המתחם שקבע, זאת לאור קושי לקבל אחריות, כפי שעלה מתסקירי שירות המבחן.

8 מתוך 13

mus

המערערים אינם מקבלים אחריות על מעשיהם. לא במהלך ההליך בבית משפט קמא, וגם לא במהלך שמיעת הערעור. לצד החזרה מהערעור על הכרעת הדין, לא נשמעה קבלת אחריות של ממש, ולא הובעה חרטה. אי קבלת אחריות עולה גם מתסקירי שירות המבחן אשר הוגשו בעניינם של המערערים אשר מכחישים את המיוחס להם. זוהי זכותם המלאה של המערערים, כזכותו של כל נאשם, לעמוד על חפותם, כמו גם על שמיעת ראיות. זאת ועוד, עצם הכפירה וניהול ההוכחות, אינם צריכים לבוא לחובתו של נאשם. ואולם, לשאלה אם נאשם לוקח אחריות על מעשיו יש משמעות בענישה. אי קבלת אחריות מעידה על מסוכנות ועל מועדות אפשרית, ויש בכך כדי להביא למתן משקל לשיקול של הרתעה, אשר צריך לקבל ביטוי בענישה. לכך שלאי קבלת אחריות משמעות בקביעת העונש הראוי, ר’ ע”פ 7255/14 אנטקלי נ’ מ”י (114.2016.), שם מציין בית המשפט העליון, בדיון בשאלת העונש, את העובדה כי “המערערים כולם לא הביעו חרטה על מעשיהם ולכל אורך המשפט הכחישו את המיוחס

להם”.

עוד ר’ ע”פ 8421/12 בן חיים נ’ מ”י (292.2013.) בו נפסק (בסעיף 20 לחוות הדעת):
“אינני סבורה כי בשלב גזירת הדין ניתן להתעלם מהשאלה אם הנאשם נטל אחריות למעשיו או אם הוא מוסיף וכופר בהם. שיקולים בדבר לקיחת אחריות והבעת חרטה נוגעים לליבת מלאכת הענישה וקשורים בקשר הדוק למרבית שיקולי הענישה סיכויי השיקום, הרתעת היחיד והגנה על שלום הציבור. השאלה אם הנאשם, לאחר שנמצא אשם, נוטל אחריות למעשים שבהם הורשע עומדת במרכזו של שיקול השיקום, שכן לקיחת אחריות והבעת חרטה הם קריטריונים חיוניים שבהם נעזרים בתי המשפט וקציני שירות המבחן לצורך הערכת פוטנציאל השיקום של הנאשם שלפניהם. שיקולים אלו מהווים גם אינדיקציה חשובה לצורך בהרתעת הנאשם, שהרי אי לקיחת אחריות מצידו עשויה להעיד על צורך בהרתעה קשה יותר באמצעות השתת עונש כבד יותר. כמו כן הם נוגעים לצורך בהגנה על הציבור, שכן היעדר חרטה ואי נטילת אחריות על המעשים מעידים ברוב המקרים על מסוכנות וחשש מוגבר לחזרה על המעשים בעתיד. 21.דומה, אם כן, כי יהיה זה בלתי אפשרי לקבוע עונש בלי להתחשב בשאלה אם הנאשם, לאחר שנמצא אשם, לקח אחריות על המעשים – שאלה המהווה בסיס למרבית שיקולי הענישה, כאמור. יחד עם זאת, אדגיש כי כפירתו של נאשם שהורשע אינה צריכה לשמש שיקול עצמאי להחמרה בעונש, כשם שבחירתו של נאשם לנהל הוכחות לא תיזקף לחובתו…”

האמור לעיל בע”פ 8421/12 בעניין בן חיים, צוטט בהסכמה בשורת פסקי דין, ר’ ע”פ 2099/15 פלוני נ’ מדינת ישראל (225.2016.) שם נפסק:
“… בניגוד לנאשמים הנוספים, אשר הודו במסגרת הסדר טיעון בתקיפתו של יואב, בחר מרואן שלא להודות במיוחס לו, לא בחקירתו במשטרה, לא בעדותו בפני בית המשפט. מקובלנו כי “אחרית כל קטטה – חרטה” (רבי שלמה אבן גבירול, מבחר הפנינים, שער הענוה), ומשלא לקח אחריות ולא הביע חרטה, יישקל גם זה בין שיקולי הענישה. יודגש – אין מקום לזקוף לחובתו של נאשם את עצם בחירתו, לכפור באשמתו ולנהל משפט, אולם בשלב גזירת העונש, לא

9 מתוך 13

mus

ניתן להתעלם מהשאלה אם לקח אחריות על מעשיו או אם הוא מוסיף וכופר בביצועם (ראו: ע”פ 8421/12 ינון בן חיים נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקאות 20-21 (299.2013.)).”

דהיינו, גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, אי קבלת אחריות ואי הבעת חרטה מהווים שיקול בין שיקולי הענישה ולא ניתן להתעלם מהשאלה אם לקח נאשם אחריות על מעשיו אם לאו.

עוד נפנה לע”פ 4277/14 פרחאן אלזבידי נ’ מדינת ישראל (2805.2015.) שם נקבע, כי להעדר חרטה והעדר לקיחת אחריות “נודעת משמעות עקיפה בענישה”, תוך הפנה לע”פ 8421/12 בעניין בן חיים. שיקול הרתעת המערערים, כמו גם הרתעת הרבים, מחייב בעניינם ענישה מעל לרף התחתון של המתחם, וסבורני, כי לא רק שאין חומרה המחייבת התערבות ערכאת הערעור בענישה אשר הוטלה על המערערים, אלא שבנסיבות המפורטות לעיל, יש בה אף כדי הקלה עימם.

7. ביחס לשאלת ההרשעה, אכן כפי שקבע בית משפט קמא, לא הוכח נזק קונקרטי. בעניין המערער 2 אף לא הועלתה טענה ספציפית לנזק קונקרטי. ביחס למערער 1 הטענה לפגיעה ברישיון, אינה מתיישבת עם כך שאין מחלוקת כי הרישיון כלל לא ניטל ממנו. שאלת קבלת האחריות הינה שאלה מרכזית בבואנו לבחון אם יש מקום להורות, באופן חריג, על הימנעות מהרשעה. בענייננו, אין כל קבלת אחריות, והמערערים הכחישו באופן גורף את ביצוע המיוחס להם. במצב דברים זה, סבורני, כי אין מקום להימנע מהרשעה, אשר הינה החריג בהתקיים הנסיבות המיוחדות והחריגות אשר נקבעו בפסיקה. זאת ועוד, יש להותיר את שיקול הדעת הקשור אם יש או אין מקום לאפשר למערער 1 להמשיך להיות נהג מונית, בידי הגוף הרלבנטי לכך. בשורת פסקי דין נקבע כי יש להותיר את שיקול הדעת לגופים הרלבנטיים, כך נפסק במקרים של רופא, רוקח וכבאי, ר’ לעניין זה רע”פ 5100/14 ד”ר אחמד מסארווה נ’ מ”י (287.2014.), רע”פ 654/13 פאדי אבו בכר נ’ מ”י (262.2013.) ורע”פ 5861/11 יצחק דניאל נ’ מ”י (188.2011.), וכן ר’ רע”פ 5018/18 בוזגלו נ’ מ”י (2110.2018.) בו נפסק כי: “גם אם עלולה להיפגע יכולת המבקש לשמש כרופא בעתיד, צדק בית משפט קמא בכך שהותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך… הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשרותו לעסוק במקצוע מסוים מן הראו כי

הדבר ייבחן ע”י הגורמים המתאימים”.

10 מתוך 13