לפני
כב’ השופט שאול שוחט, סגן נשיא
מבקשים
1. אלמוני
2. אלמונית
נגד
משיבים
1. פלוני
2. פלונית
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב’ השופטת א’ ז’יטניצקי רקובר, בתמ”ש 54649-01-22 ), מיום 12.9.2022, שדחתה את בקשת המבקשים לסילוק על הסף של תביעת המשיבים נגדם.
העובדות הצריכות לעניין
המבקשים הם בני זוג, הורים לקטינות. המשיבים הם הורי המבקשת 2 (להלן: “המבקשת”).
בחודש יוני 2017 הגיש המבקש 1 (להלן: “המבקש”) , הוא כאמור חתנה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה) בקשה למניעת הטרדה מאיימת נגד המשיבה בגין אירוע חמור, שהתרחש בביתם של המבקשים באותו החודש, במסגרתו עמדה המשיבה במרפסת הבית וצעקה לעבר עוברים ושבים “הצילו תזמינו משטרה יש פה גבר שמכה פיזית עכשיו אישה”, טענה שהתבררה כלא נכונה.
עקב האירוע החמור וההסתות שהסיתה המשיבה את המבקשת ונכדותיה כנגד המבקש, אסר ביהמ”ש קמא על המשיבה להיכנס לביתם של המבקשים ולהמשיך להטרידם.
לאור בקשת המשיבה לקיום הסדרי שהות עם נכדותיה וטענות המבקשים מנגד בדבר הסתות קשות מצד המשיבה, הזמין ביהמ”ש קמא, במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, תסקיר לבדיקת טענות הצדדים ולמתן המלצות. בעקבות המלצות התסקיר, הצדדים הופנו לטיפול משפחתי, אשר לא צלח. ועדת תסקירים שהתקיימה בעניינם של הצדדים ברווחה הגישה המלצות, כשאחת מהן הייתה, שלא קיימת אפשרות לפיה המשיבה תראה את נכדותיה, ללא שיפור ביחסיה עם המבקשים, וכי לא ניתן לכפות קשר עם הנכדות ללא קשר תקין עם ההורים.
ביום 17.7.2018 הגישו המשיבים תביעה כספית כנגד המבקשים, על סך 1,924,538 ₪, שעילתה דרישה להחזר הכספים שנתנו המשיבים למבקשים לצורך רכישת דירת מגורי המבקשים (תמ”ש 41115-07-18).
ביום 23.6.19 הגישו המבקשים תביעה נגדית בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות כנגד המשיבים, ע”ס 849,696 ₪, בגין האירוע מחודש יוני 2017 (תמ”ש 48750-06-18).
ביום 10.9.19 הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשים שעניינה קביעת הסדרי קשר בין המשיבים לנכדות (תמ”ש 22385-09-19).
ביום 17.11.20 קיים ביהמ”ש קמא דיון בתביעת המשיבים לקביעת הסדרי קשר, במסגרתו הסכימו הצדדים, שעל מנת שהתביעה לחידוש קשר תצליח, על שני הצדדים לבטל את תביעותיהם ולהתרכז בשיקום היחסים ביניהם. בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמות הבאות, שקבלו תוקף של החלטה:
“1. התביעות ההדדיות תימחקנה, ללא צו להוצאות.
2. הצדדים מתחייבים תוך שנה מהיום שלא להגיש כל תביעות או תלונות האחד כנגד רעהו.
3. ייקבע מומחה מטעם בית המשפט, רצוי פסיכולוג קליני, אשר ייפגש עם הצדדים ועם ההורים מתוך רצון לחידוש הקשר המשפחתי. יתקיימו לפחות 10 מפגשים.
4. תוך 5 חודשים מהיום ידווח המומחה לביהמ”ש אודות התהליך והתקדמותו ושיתוף הפעולה של הצדדים. בתקופה זו לא יקיים המומחה כל פגישה עם הקטינות.
5. הצדדים ישתפו פעולה ככל שנדרש ובכל צורה ובכל אופן על מנת לקדם את הקשר המשפחתי כפי שהיה בעבר.
6. אין באמור לעיל כדי לפגוע בכל טענה של מי מהצדדים או להודות בטענה של הצד האחר.
7. הצדדים יישאו בחלקים שווים בפגישות המשותפות וכל צד יישא בשכר טרחה הפגישה עימו, ללא הצד השני”. (ההדגשה שלי – ש’ש’).
ביהמ”ש קמא מינה את ד”ר שרי ממכון שלם מונה כמטפל מטעם בית המשפט, אך הטיפול כשל.
ביום 25.1.2022 הגישו המשיבים תביעה כספית חוזרת כנגד המבקשים, ע”ס 1,924,538 ₪, במקום התביעה הכספית שנמחקה בהסכמה (תמ”ש 54649-01-22).
המבקשים הגישו לביהמ”ש קמא בקשה לסילוק על הסף (בדרך של דחייה ולחילופין מחיקה) של התביעה שהגישו המשיבים נגדם בגין שלל עילות כדוגמת שימוש לרעה בהליכי משפט, השתק דיוני, השתק שיפוטי, מעשה בי-דין והתיישנות. ביום 26.5.2022, לאחר קבלת תגובת המשיבים דחה ביהמ”ש קמא את בקשת המשיבים בהחלטה כדלקמן:
“1. בדיון שהתקיים ביום 17.11.20 הוסכם שכל תביעות תימחקנה, ללא צו להוצאות וכי יקבע מומחה ע”י ביהמ”ש לחידוש הקשר המשפחתי, כן התחייבו הצדדים לא להגיש כל תביעה משך שנה מים 17.11.20 והסכמות אלה קיבלו תוקף של החלטה.
2. ביום 25.1.22 הגישו התובעים תביעה כספית זהה לזו שהוגשה על ידם בספטמבר 2019.
3. בנסיבות דנא לאור הסכמות הצדדים, שהתביעות תימחקנה לא ניתן לדחות ו/או למחוק תביעה חוזרת זו על הסף.
4. הטענות שהועלו בבקשה אין בהן כדי להביא למחיקת או לדחית התביעה על הסף”.
על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור שנידונה לפניי (רמ”ש 60886-06-22). ביום 7.07.2022, לאחר שעמדתי על נימוקי ביהמ”ש קמא את החלטתו הנ”ל ועל הקשיים העולים מאלו, התקבלה הסכמת הצדדים, מבלי להודות בטענות, לפיה הערעור יתקבל כך שההחלטה הנ”ל מיום 26.5.2022 תבוטל וביהמ”ש קמא יתן החלטה חדשה בבקשה, וניתן על-ידי פסק-דין בהתאם.
בעקבות פסק-דיני מיום 7.7.2022 נדרש ביהמ”ש קמא בשנית לבקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף וביום 12.9.2022 דחה אותה בהחלטה מנומקת המונה 7 עמודים.
במסגרת החלטתו עמד ביהמ”ש קמא על כך שמשהתביעה החדשה אותה הגישו המשיבים הוגשה בחלוף התקופה של השנה בה התחייבו הצדדים להימנע מהגשת תביעות , ולאור העובדה שהתביעה הקודמת נמחקה, קודם שנדונה לגופה וטרם נקבע בה כל קביעה לגופו של עניין “לא ניתן לטעון למניעות, למעשה בי-דין, להשתק וכו'” (ס’ 6.4 להחלטה). ביהמ”ש קמא מצא כי טענות המבקשים בדבר שינוי טענות המשיבים בתביעתם החדשה לעומת תביעתם הקודמת “מקומן בניהול התביעה גופה ואם יוכחו טענותיהם יינתן לכך המשקל הראוי” (ס’ 6.5 להחלטה); לעניין טענת ההתיישנות קבע ביהמ”ש קמא כי זו מצריכה בירור לגופו של עניין בשאלה ממתי יש למנות אותה “שכן המשיבים טוענים שהדברים התגלו להם בשלב מאוחר יותר” (ס’ 6.6 להחלטה) ; ביהמ”ש קמא קבע כי בשלב זה לא ניתן לקבוע כי התביעה נעדרת עילה (ס’ 6.7 להחלטה) וכי אף לצורך בחינת טענת המבקשים לפיה מטרת התביעה להפעיל עליהם לחץ והיא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט “חובה לברר את תביעת המשיבים לגופה, ועל פי הממצאים שימצאו, ניתן יהיה להכריע בטענה זו ואף לפסוק הוצאות, כפי שיהא ראוי באותן נסיבות” (ס’ 6.8 להחלטה).
על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים כי ביהמ”ש קמא לא דן כלל בטענתם לעניין השימוש לרעה בהליכי משפט שעשו המשיבים בהגשת תביעתם מחדש כש”הגשת תביעה חוזרת איננה יכולה להיעשות כדבר שבשגרה ע”פ רצונו המתחלף של התובע, שכן אסור שמחיקה תשמש לרעה בהליכי המשפט, שהרי לא מתקבל על הדעת כי יחליט התובע (בעקבות ייעוץ משפטי או חרטה על כי מחר את התביעה הקודמת) לחדש תביעתו, ולהטריד את הנתבע שוב, וזאת כאשר גם הנתבע הסכים למחיקת תביעתו שלו, תוך ויתור על הוצאותיו” (עמ’ 3 לבר”ע). לטענת המבקשים “הלכת ההשתק” אוסרת על העלאת טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות, וקובעת כי מי שטען טענותיו בהליך אחד, מושתק מלהתכחש אליהן או לטעון ההיפך בהליך אחר ולכן טענותיהם של המשיבים בתביעתם הקודמת מונעת מהם לטעון בתביעתם החדשה גרסה עובדתית אחרת, גרסה אותה טענו לאחר שכבר “הסיקו מסקנות” ממסמכי ההגנה שהמציאו המבקשים בתביעה הקודמת, באמצעותם עשו מקצה שיפורים בתביעתם החדשה. המבקשים מפרטים במסגרת הבר”ע שורה של שינויים שלגרסתם ביצעו המשיבים בתביעתם החדשה שלא היו קיימים בתביעתם הקודמת וטוענים כי שינויים אלו בוצעו תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד טוענים המבקשים כי שגה ביהמ”ש קמא עת דחה את טענת ההתיישנות שהעלו כטעם לסילוק על הסף בקובעו כי טענה זו מצריכה בירור לגופו של עניין ומשום שיש לבחון “ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות, שכן המשיבים טוענים שהדברים התגלו להם בשלב מאוחר יותר”. לטענת המבקשים, טענה זו לא הועלתה כלל על-ידי המשיבים במסגרת תגובתם לבקשה לסילוק על הסף ועל המשיבים, התובעים, המבקשים להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות היה לטעון זאת בעצם במפורש בכתב תביעתם. במסגרת תביעתם טענו המשיבים כי מעשה המרמה הנטען שביצעו המבקשים כלפיהם התגלה להם באיחור משום שמעטפה שבה נמצאו המסמכים מהם למדו את מעשה המרמה נפתחה על-ידם רק בשנת 2018 – אך משהמעטפה נמסרה לידי המשיבים עוד בשנת 2014 הם אינם רשאים לבסס את טענותיהם ל”התיישנות שלא מדעת” על מחדליהם ורשלנותם שלהם, שכן אי ידיעת העובדות מתוך הזנחה או רשלנות מצידם, אינה מגבשת את תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”).
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, מצאתי לדחותה ללא צורך בקבלת תשובה.
המגמה הברורה של ערכאות הערעור היא שלא להתערב בהחלטה של הערכאה הדיונית לדחות בקשות לסילוק על הסף (ראו לעניין זה בספרם של המלומדים ח.בן נון וט.חבקין, “הערעור האזרחי”, מהדורה שלישית, תשע”ג-2012, בעמ’ 207-208 והאסמכתאות המובאות שם בה”ש 62).
סילוקה של תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שתוצאתו מחיקה או דחייה של התובענה בטרם זו התבררה לגופה, ולפיכך שמור סעד זה רק לאותם מקרים בהם ברור על פני הדברים כי גם אם יוכח מלוא הנטען בכתב התביעה אין כל אפשרות, ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו עתר (ע”א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע”מ נ’ מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע”מ, פסקה י”ב [פורסם בנבו] (4.6.2007); רע”א 6340/19 טאבטייל בע”מ נ’ קושניר, פסקה 12 [פורסם בנבו] (25.2.2020); רע”א 6938/19 אילני נ’ ברוך, פסקה 22 [פורסם בנבו] (20.8.2020)).
מטעמים אלה נפסק לא אחת כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטות ביניים שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטה או מתעורר חשש לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (ראו: רע”א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע”מ נ’ שירת הקרן בע”מ, פסקה 8 [פורסם בנבו] (23.11.2020); רע”א 5715/21 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע”מ (בפירוק) נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 [פורסם בנבו] (18.10.2021); רע”א 1766/22 עמרם אברהם חברה לבניין בע”מ נ’ יחיאל, פסקה 14 [פורסם בנבו] (2.5.2022)). היטיבו לבטא את אמת המידה הראויה להתערבות ח. בן נון וט. חבקין בספרם הנ”ל: “למעט במצבי קיצון- כשנחזה על פני הדברים שהבירור הערעורי יצרוך מעט זמן שיפוטי ושסיכויי הערעור גבוהים – יש להסתפק בכך שבקשה לסילוק על הסף תידון בערכאה אחת ולהחיל אמת-מידה מחמירה להתערבות בהחלטה הדוחה בקשה כזו. לשם השוואה, נציין כי בארצות-הברית אי-אפשר לערער על דחייה של בקשה לסילוק על הסף” ( שם, בעמ’ 208).
בענייננו, לא שוכנעתי מבקשת רשות הערעור כי ניתן לומר שעסקינן במקרה בו סיכויי הערעור גבוהים וכי מדובר באחד מאותם “מצבי קיצון” המצדיקים התערבותו של בית משפט זה במתן רשות ערעור על ההחלטה שלא לדחות לאלתר את תביעת המשיבים החדשה.
תביעתם החדשה של המשיבים הוגשה בעקבות מחיקת תביעתם הקודמת. תביעתם הקודמת של המשיבים לא נמחקה מיוזמתם או מתוך כוונה להגישה מחדש באופן מתוקן – אלא הדבר נעשה ביוזמת ביהמ”ש קמא בדיון שהתקיים ביום 17.11.20 בתביעה אותה הגישו המשיבים לקביעת הסדרי קשר עם נכדותיהן ( תמ”ש 22385-09-19) , כחלק מניסיון ביהמ”ש קמא להביא את הצדדים לפתרון מוסכם (שכלל מחיקת כל התביעות ההדדיות) שכולל מתווה טיפולי במשפחה שמטרתו “לקדם את הקשר המשפחתי כפי שהיה בעבר”.
כעולה מפרוטוקול אותו דיון, לצדדים היה ברור כי מדובר במתווה שמטרתו להעלות את הסיכוי לכך שהטיפול המשפחתי יצליח והצדדים יחזרו ליחסים תקינים וגם היה ברור כי אם הטיפול המשפחתי לא יצלח צפויות התביעות שנמחקו להיות מוגשות מחדש. כעולה מפרוטוקול הדיון היה זה המבקש שתחילה דרש שתביעת המשיבים תידחה ולא תימחק (עמ’ 4 ש’ 15 לפרוט’) בהמשך הציע כי התקופה בה ימנעו הצדדים מהגשת התביעות שנמחקו “או בדומה להן” תעמוד על שנתיים ימים ( עמ’ 4 ש’ 22 לפרוט’) ולבסוף ולאחר שב”כ המשיבים התנגד לתקופה של שנתיים מתוך חששו כי הטיפול עלול להיכשל בתוך פרק זמן קצר (עמ’ 5 ש’ 5-6 לפרוט’) הסכים להצעת ביהמ”ש קמא לפיה התקופה תעמוד על שנה בלבד ( עמ’ 6 ש’ 21 לפרוט’). יצוין כי כחלק מאותו הסדר הוסכם כי אין בו כדי לפגוע בכל טענה של מי מהצדדים או להודות בטענה של הצד האחר (עמ’ 6 ש’ 11 לפרוט’).
משאין חולק כי אותה תקופה של שנה חלפה מאז ההסכמה ועד שהוגשה תביעתם החדשה של המשיבים, כמו גם על העובדה כי למרבה הצער ההליך הטיפולי נכשל – איני מוצא כל סיבה לראות בעצם בחירת המשיבים בהגשת תביעתם מחדש כשימוש לרעה בהליכי משפט. כאמור, כבר במועד בו נמחקה התביעה הקודמת הצדדים ידעו וצפו כי בהתקיימן של נסיבות שהתקיימו במקרה דנן, התביעה צפויה להיות מוגשת מחדש, וכלכלו צעדיהם בהתאם.
עיון בתביעה הקודמת אותה הגישו המשיבים (שנמחקה) לבין תביעתם החדשה מגלה כי במסגרת התביעות עתרו המשיבים בדיוק לאותם הסעדים וכי התביעות הוגשו בגין אותה עילה. אין חולק כי אין מדובר בתביעות זהות לחלוטין, ולמעשה המשיבים היו מנועים בדין מלהגיש תביעה זהה לחלוטין לתביעה הקודמת אותה הגישו (ולו לאור העובדה שהתביעה הקודמת הוגשה לפי תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות ומנתה לא פחות מ-23 עמודים). אציין שהטענות שבליבת התביעה החדשה, עליהן עמדו המבקשים בעמ’ 4 לבר”ע, לפיהן הכספים אותם העבירו המשיבים למבקשים לא ניתנו בהלוואה ולא דובר היה בעסקת מתנה – נטענו גם במסגרת התביעה הקודמת (כך למדתי מעיון בנספח ד’ לבר”ע הוא התביעה הקודמת). ביהמ”ש קמא קבע בהחלטתו כי במסגרת ניהול התביעה לגופה יבחן את טענות המבקשים בדבר שינוי של טענות המשיבים בתביעתם החדשה לעומת תביעתם הקודמת ואם יוכיחו את טענותיהם ייתן לכך את המשקל הראוי, וקביעה זו מקובלת עליי.
באשר לטענת ההתיישנות שהעלו המבקשים קבע ביהמ”ש קמא כי הוא נדרש לבירור לגופו של עניין באשר למועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות “שכן המשיבים טוענים שהדברים התגלו להם בשלב מאוחר יותר” (ס’ 6.6 להחלטה). עיון בבקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף מגלה כי הפרק הנוגע לדחיית התביעה מחמת התיישנות מונה סעיף אחד קצר (ס’ 12 לבקשה), המסתכם במשפט בודד, כשטענת המבקשים היא שהתביעה הוגשה בשיהוי של 8 שנים בעוד שתקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים. המבקשים לא פירטו ממתי לסברתם החלה תקופת ההתיישנות ומתי לעמדתם היא חלפה. לאור הכלליות של הטענה יש להניח שהמבקשים סבורים כי תקופת ההתיישנות החלה במועד בו המשיבים העבירו להם את הכספים ששימשו לרכישת ביתם (בשנת 2014) וכי 8 שנים חלפו עד שהוגשה תביעתם החדשה (בשנת 2022). אלא שבחישוב תקופת ההתיישנות לא לקחו המבקשים בחשבון תקופה בת למעלה משנתיים ימים – התקופה בה הייתה תלויה ועומדת תביעת המשיבים הקודמת ועד שנמחקה ( מיולי 2018 ועד לנובמבר 2020), תקופה שעל פני הדברים ולאור הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לא אמורה להימנות כלל במניין תקופת ההתיישנות. לפיכך, למצער בשלב זה לא עלה בידי המבקשים להוכיח התיישנותה של תביעת המשיבים.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.
העירבון, על פירותיו, יושב למבקשים.
מתיר פרסום ההחלטה במתכונת בה נחתמה, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, ו’ חשוון תשפ”ג, 31 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.
