בפני
כבוד הרשמת בכירה אביגיל ון-קרפלד
תובעת
ביד – טק טכנולוגיות בע”מ
ע”י ב”כ עוה”ד דוד ששון
נגד
נתבע
ישעיהו אלה
ע”י ב”כ עוה”ד אסף שפירא
פסק דין
1.א. לפני תביעה כספית שהגישה חב’ ביד טק טכנולוגיות בע”מ ח.פ. 515355642 נגד הנתבע שהוא המנהל היחיד ובעל המניות היחיד בחברת שייקה אלה בע”מ (להלן – חברת שייקה).
ב. אין מחלוקת שחברת שייקה הזמינה סחורה שסופקה לפי תעודות משלוח ביום 2.8.18 וביום 12.8.18 (נספח 2 וע’ 30-31 בכתב התביעה). לפי הרשום על החשבוניות הן היו אמורות להפרע עד ליום 30.11.18.
ג. חברת שייקה שילמה בשיק שנמשך מחשבונה. לטענת התובעת, השיק נמסר ביום 31.10.19 תוך שהנתבע ידע בוודאות כי השיק לא יפרע (סעיף 26(ו) לכתב התביעה). התובעת חזרה בה מהטענה שהשיק נמסר ביום 31.10.19 ואישרה כי השיק נמסר ביום 8.7.19 או בסמוך לכך כשמועד פרעונו היה מעותד ליום 31.10.19 (נספח 4 ע’ 34 בכתב התביעה; ע’ 7 ש’ 32 עד ע’ 8 ש’ 6).
ד. לפי דוח בי. די אי. המועד הראשון לחזרת שיק לחברת שייקה היה ביום 4.10.19 בסכום של מאות אלפי שקלים שלא כובד בשל אי כיסוי מספיק (ע’ 16 בתצהיר מיום 18.4.22).
ה. מעיון בראיות עולה, שחשבוניות המס ותעודות המשלוח הופקו על ידי ביד טק טכנולוגיות בע”מ מקבוצת פוליביד (נספח 2 ע’ 28-29 בכתב התביעה). גם המוטבת בשיק שמסרה חברת שייקה בתמורה לסחורות היא ביד טק טכנולוגיות בע”מ (נספח 3 ע’ 33 בכתב התביעה) והשיק נרשם בכרטסת הנהלת לקוחות שלה (נספח 4 בכתב התביעה).
ו. השיק סורב על ידי הבנק ביום 3.11.19 מהסיבה שחשבון הבנק של חברת שייקה הוגבל ואין כיסוי מספיק.
2.א. לטענת התובעת, התביעה הייתה אמורה להיות מוגשת נגד הנתבע ונגד חברת שייקה, אולם עקב צו כינוס שניתן נגד חברת שייקה, התביעה מוגשת נגד הנתבע בלבד בעוד שנגד חברת שייקה הוגשה תביעת חוב (סעיף 3 בכתב התביעה). מהראיות עולה שצו פתיחת הליכים נגד חברת שייקה ניתן ביום 10.10.19 (ע’ 19 בתצהיר מיום 18.4.22).
ב. הנתבע טען טענה מקדמית בדבר העדר יריבות מולו מהטעם “שבגין אותו החוב מושא תביעה זו, הוגשה קודם לכן תביעת חוב במסגרת הליכי חדלות פרעון של חברת שייקה אלה בע”מ (בשיקום) על ידי פוליביד תעשיות אגודה שיתופית בע”מ ח.פ. 570047217 (להלן – פוליביד תעשיות). נטען, כי למיטב ידיעת הנתבע קיים קשר עסקי בין התובעת לבין אותה אגודה שיתופית ולאור תביעת החוב מושתקת התובעת מלטעון לקיומו של חוב כלפיה (סעיף 2 ונספח 1 בכתב ההגנה). התובעת טענה מנגד, שהתביעה היא על השיק שניתן לפקודת התובעת ולכן הטענות על תביעת חוב שהוגשה על ידי חברה אחרת ושהחוב שייך לחברה אחרת אינם רלבנטיים כיוון שביהמ”ש זה לא אמור לדון בחוב זה אלא רק במה שיש בפניו (ע’ 13 ש’ 4-6).
דיון והכרעה
3.א. אין מחלוקת שהתובעת ופוליביד תעשיות הן חברות בבעלות משותפת כאשר פוליביד תעשיות היא חברת האם ומחזיקה בתובעת (ע’ 2 ש’ 19-20). עלה בדיון עוד, שמדובר בקבוצה של תאגידים שיש להם הנהלה משותפת והן גם פועלות כגוף אחד בהרבה נושאים (ע’ 7 ש’ 7-8). כן התברר, שלתובעת ולפוליביד תעשיות יש אחראי גבייה משותף וסמנכ”ל כספים משותף (ע’ 5 ש’ 31; ע’ 6 ש’ 32-33; ע’ 7 ש’ 6 וש’ 10-12).
ב. אין מחלוקת שביום 15.1.20, כמעט שנה לפני הגשת התביעה בתיק זה, פוליביד תעשיות הגישה תביעת חוב של נושה בהליך חדלות הפרעון של חברת שייקה (ע’ 9 ו-13 בכתב ההגנה). לא הייתה מחלוקת שתביעת החוב שהגישה פוליביד תעשיות היא על אותו סכום שתבעה התובעת במסגרת הליך זה.
ג. נדחית טענת התובעת, שאין רלבנטיות לכך שגורם אחר טוען בהליך אחר שהוא הנושה בחוב מושא התיק דנן. ביהמ”ש סבור שהצהרת פוליביד תעשיות במסגרת תביעת החוב בהליך חדלות הפרעון של חברת שייקה מקימה השתק שיפוטי בנסיבות כטענת הנתבע.
ד. לא הוצג לפני ביהמ”ש ביהמ”ש המקור המשפטי המתיר לפוליביד תעשיות להגיש תביעת חוב בתיק חדלות פרעון של חברת שייקה על חוב של התובעת. מובהר, שאין ביהמ”ש קובע שבכל מקרה ומקרה ותמיד אסור לחברת אם להגיש תביעת חוב בגין חוב של חברת בת. יחד עם זאת, כשמדובר בנסיבות כמו הנסיבות במקרה זה יש לקבוע שהתובעת מושתקת מלתבוע את החוב. במקרה זה מדובר לפי דברי עד התובעת, בשני תאגידים שהם חברת אם וחברת בת, הפועלות כגוף אחד בנושאים רבים וחולקות אחראי גבייה משותף וסמנכ”ל כספים משותף. בין התאגידים התקבלה החלטה לייחס את החוב מושא הליך זה לפוליביד תעשיות במסגרת הליך משפטי אחר, למרות שלפי מסמכי העסקה ולפי השטר החוב הוא של התובעת. התובעת מושתקת מלטעון אחרת בהליך מאוחר יותר נגד יריב אחר, ובמקרה זה נגד הנתבע בהליך זה, טענה הפוכה שהיא נושה בחוב.
ה. אוסיף, שהתובעת לא סיפקה הסבר או הבהרה להחלטה לפעול כפי שפעלו. לא הובהר מדוע התובעת לא הגישה את תביעת החוב בעצמה למרות שהשיק משוך על שמה. אוסיף עוד, שהתביעה שלפני הוגשה כתביעה כספית בטענה של התחייבות אישית ובטענה של אחריות אישית לפרעון השיק כיוון ששהשיק ניתן בידיעה שלא יפרע. התביעה שלפני לא הוגשה כתביעה שטרית אלא כתביעה כספית נזיקית וגם לכך ניתן משקל.
ו. יש לראות את ההחלטה הפנימית המשותפת לייחס את החוב לפוליביד תעשיות, כויתור של התובעת על החוב שלה לטובת פוליביד תעשיות. לכן בנסיבות מקרה זה, התובעת אינה יכולה לתבוע את החוב והיא מושתקת מלתבוע את החוב בהליך זה ודי בכך כדי לדחות את התביעה בשלב זה.
ז. התובעת ופוליביד תעשיות מעלות טענה עובדתית סותרת לגבי הנשייה בחוב של חברת שייקה בשני הליכים משפטיים שונים. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט כשהדגש הוא על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט. תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר ולפי ההלכה הפסוקה יש איסור לטעון טענות לפי הנוחות: רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון והשקעות בע”מ (8.3.05) פסקה 9 ופסק דינו של כב’ השופט רובינשטיין.
ח. לסיכום המקובץ לעיל, בבחינת נסיבות המקרה שלפני ועל פי כללי ההשתק השיפוטי מתחייבת המסקנה שדין התביעה להדחות.
4. למעלה מן הצורך, וגם אם היה נקבע אחרת שהתובעת אינה מושתקת מלתבוע בשל תביעת החוב של פוליביד תעשיות, דין התביעה להדחות לגופה מהנימוקים שלהלן המובאים באופן תמציתי בהתאם לתקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט -2018.
5.א. אשר לטענה בדבר התחייבויות אישיות של הנתבע לפרוע את החוב, התחייבויות עליהן סמכה התובעת, הטענה נדחית (סעיף 24 בכתב התביעה).
ב. בתביעת החוב הצהירה פוליביד תעשיות שאין לה כל בטוחה מאיזה שהוא סוג להבטחת סילוק התביעה או חלק ממנה (ע’ 11 בכתב התביעה). הצהרה זו אינה מתיישבת בקלות עם הטענה של התחייבות אישית של הנתבע.
ג. התובעת לא טענה שיש הזמנת סחורה חתומה אישית בידי הנתבע (ע’ 7 ש’1-2). גם לא נטען שיש תעודת משלוח חתומה אישית בהתחייבות אישית של הנתבע (ע’ 7 ש’ 3-4). נטען, ש”הנתבע התחייב לשלם עבור המוצרים…” (סעיף 4(ב) בכתב התביעה). למעשה לא נטען ולכן גם לא הוכח מתי התחייב הנתבע אישית ובפני מי והטענה נדחית.
ד. לא הובאה לעדות מנהלת החשבונות שעדיין עובדת אצל התובעת כדי להעיד על התחייבות אישית, דבר הנזקף לחובת התובעת (ע’ 8 ש’ 10-16) .למעשה לא הוכח מה אירע בין הצדדים, ככל שאירע, לאחר 30.11.18 המועד שנקבע בחשבוניות לפרעון החוב. לא הוכח שהייתה פניה לנתבע או דין ודברים כלשהו בעניין. עולה כי התובעת לא נקטה בפעולות גבייה לאחר שחלף המועד לתשלום החשבוניות. נטען, כי התובעת הסכימה לחכות ולמעשה נאלצה לחכות (ע’ 5 ש’ 34-35). לעניין זה יש משמעות בהקשר של הדרישה לחייב את הנתבע באחריות אישית ובכך אדון בהמשך.
ה. הטענה בדבר התחייבויות אישית של הנתבע לא הוכחה ונזנחה בסיכומי התובעת והיא נדחית.
6.א. אשר לטענת התובעת, שיש לחייב את הנתבע באחריות אישית מחמת הנטען בכל הסעיפים מסעיף 10 ואילך בכתב התביעה. צודק הנתבע בטענתו, כי טענות אלה לא נטענו מידיעה אישית אלא לפני מיטב אמונתו של המצהיר. דהיינו, כל הנטען כלפי הנתבע באופן אישי אינו מאומת מידיעה אישית ולא פורט מקור הידיעה והאמונה (סעיף 3 בכתב ההגנה). רק מטעם זה יש לדחות את הטענה שיש לחייב את הנתבע באחריות אישית.
ב. למעלה מן הצורך, בתצהיר האחראי על הגבייה נטענו טענות כלליות בדבר דחיות חוזרות ונשנות מצד הנתבע ועובדיו (סעיף 3 בתצהיר מיום 18.4.22). הנתבע הכחיש את הנטען ואמר שלא היה מודע לכך שהייתה הפרה של הדרישה לפרוע את החוב עד ליום 30.11.18 ולמעשה לא ידע עד להגשת התביעה. לדברי הנתבע וזה גם לא היה תפקידו לדעת ואף אחד לא התקשר אליו בעניין (סעיף 2 בתצהיר הנתבע ע’ 9 ש’ 30-35 וע’ 10 ש’ 4 וש’ 14-15 וש’ 19 וש’ 22-23 וש’ 30). לא הוכח אחרת. לטענת הנתבע אין לו היכרות בתקופה הרלבנטית לתביעה עם העדים שהעידו מטעם התובעת (ע’ 10 ש’ 30-32). לא הוכח אחרת. הטענה שהנתבע הוא הגורם הישיר לאי פרעון החוב עד ליום 30.11.18 לא הוכחה והיא נדחית.
ג. אחראי הגבייה טען בדיון שגם הוא היה מעורב בניסיונות גביה של הסכומים המדוברים אך הדבר נטען ללא הפירוט נדרש (ע’ 8 ש’ 12-13). אחראי הגבייה לא פירט מתי היו הדחיות החוזרות ונשנות מצד הנתבע ועובדיו של הנתבע ומתי ומול מי היה מעורב בניסיונות הגבייה. מדובר בגרסה מול גרסה. טענות התובעת נדחות שכן לא הוכחו.
ד. בנוסף, לא הוכחה הטענה שעובר להתקשרות עם התובעת הציג הנתבע מצג כי מצבה מצוין ואין לה כל בעיה לפרוע את חובותיה תמורת מוצרים ולעמוד בהתחייבויותיה (סעיף 23 ו-26(ד) בכתב התביעה). לא פורט כלפי מי בדיוק נערך המצג ובאילו נסיבות. הטענות כלליות וסתמיות ונדחות.
ה. הטענות בסעיף 6 בתצהיר מיום 18.4.22 לא נטענו בכתב התביעה והן בבחינת הרחבת חזית. בנוסף, לא הונחה תשתית עובדתית לטענות. גם אם היה ביהמ”ש מקבל שנערכו בירורים כנטען, לא נטען ולכן גם לא הוכח שנושים אחרים של חברת שייקה העלו טענות מהסוג שהעלתה התובעת בדבר אחריותו אישית של הנתבע או תרמית וכו’
ו. לא הוכחה הטענה שהנתבע הפיל את חברת שייקה כדי להמשיך בפעילות יתר החברות של הנתבע. אין די בהוכחה שלנתבע היו חברות נוספות במועד הרלבנטי ושהן המשיכו בפעילות. לטענה שהכשלון של חברת שייקה אינו נובע מקשיים כלכליים אלא ממהלך מתוכנן, הטענה לא הוכחה. לא הובאה תשתית עובדתית תומכת לטענה שבמועד הזמנת הסחורה או במועד מתן השיק חברת שייקה כבר הייתה במצב של חדלות פרעון או בדרך לשם.
ז. אשר לטענה שהנתבע מסר לתובעת שיק לפרעון ביום 31.10.19 כשהוא יודע שלא יפרע (סעיף 26(ו) בכתב התביעה), בעוד המועד הראשון שבו חזר שיק של חברת שייקה היה ביום 4.10.19 (ע’ 16 בתצהיר מיום 18.4.22) . אין לשלול כי טענה זו היא שהביאה את התובעת להגיש את התביעה דנן. כאמור לעיל, התובעת חזרה בה מהטענה לגבי מועד מסירת השיק לפרעון (ע’ 8 ש’ 7-8) ולכן יש לקבוע שלא הוכח שבמועד שבו מסרה חברת שייקה את השיק לפרעון הייתה עליה הגבלה, שכן המועד הראשון שבו הייתה הגבלה היה ביום 4.10.19.
ח. לא הייתה מחלוקת שהשיק נמסר ביום 8.7.19, דהיינו, כשלושה חודשים לפני המועד הראשון בו חזר שיק לחברת שייקה. אוסיף שהמועד שבו הנתבע פעל למכירת ביתו היה ביום 12.9.19, למעלה משנה לאחר אספקת הסחורה לחברת שייקה וכחודשיים לאחר שנמסר השיק לפרעון לתובעת. אין בטענות התובעת כדי להעביר את נטל הראיה לנתבע. אין ברצף התאריכים לעיל, כשלעצמם, להוכיח את טענות התובעת כנגד הנתבע. לא ניתן לקבוע כי הנתבע ידע על סמך העובדות והנתונים שהוצגו בהליך זה, שבמועד מתן השיק הנתבע ידע כי השיק לא יפרע שכן הטענה לא הוכחה. אוסיף כי בתצהיר התובעת נכללו אמירות של “יתכן”, “ככל הנראה” (סעיפים 26(ז) ו- 26(ט)) טענות שמחלישות את התביעה.
ט. לטענה שהנתבע הוא הבעלים של חברת שייקה משיקולי מס או התחמקות מאחריות אישית לפעולותיו ולחובותיו. מדובר בטענות עובדתיות שלא הוכחו. אשר לטענה שסיבת הקמתה של חברת שייקה הייתה ככל הנראה לאפשר לנתבע, בבוא היום, להתחמק מתשלום חובותיו לספקים תוך ניסיון לעשות שימוש בהרמת מסך בכדי שלא תוטל עליו אחריות אישית אלא על החברה שהינה חדלת פרעון (סעיף 26(ב) וסעיף 26(ט) בכתב התביעה). הדין מאפשר הקמת חברות בערבון מוגבל משיקולים מסחריים ולכן הטענות אינן ברורות והן נדחות. לא הוכח שלא היה מדובר בפעילות שוטפת ולא הוכחה התנהלות חריגה. מנגד יש גם לזכור שלפי נסח רשם החברות חברת שייקה נרשמה ביום 21.10.1999 (נספח 1 בכתב התביעה), דהיינו, 19 שנים לפני העסקה מושא התביעה.
י. לטענת התובעת, בעת שהזמין סחורות ידע או היה על הנתבע לדעת כי חברת שייקה אינה מסוגלת לשלם את תמורתן. נטען להתנהלות עסקית שחרגה ממתחם הסיכונים העסקיים הסבירים (סעיף 17 בכתב התביעה). הטענות לא הוכחו. לא הונחה תשתית עובדתית, ראייתית או משפטית לטענות בדבר הפרת חובת זהירות, הפרת חובת תום לב, להפרת חובת הגילוי החלה על הנתבע מכח חובת תום הלב הכללית. לא הונחה תשתית עובדתית, ראייתית או משפטית לטענות תרמית, גזל, רשלנות, התעשרות שלא כדין ושקר במפגיע. הטענות כולן נדחות.
יא. אשר לטענה שצריכים לחלוף לפחות 3 חודשים מהיום בו ניתנה התראה ראשונה של הבנק ושהגבלה מתבצעת רק לאחר חילול של עשרה שיקים לאורך זמן (סעיף 4 בתצהיר מיום 18.4.21) הטענה אינה בידיעה שיפוטית ולא הוכחה כנדרש. בנוסף, נטען שזה “בדרך כלל האירוע שקורה” כך שלא מחויב שזה מה שאירע במקרה שלפני (ע’ 5 ש’ 12-14).
יב. אשר לטענה בדבר העברת זכויות הנתבע באחת החברות של הנתבע לבנו ודברי הנתבע בדבר השבת הזכויות לקופת הכינוס, אין די פרטים כדי להכריע בעניין. גם אם היה נקבע לגבי הנתבע בהתאם לכל הטענות שהעלתה התובעת, ולא נקבע כאמור, כמדומני שלא היה בכך כדי להועיל. התובעת לא הוכיחה שדרשה את פרעון החוב מהמועד שבו הוסכם שהחוב יפרע או בסמוך לכך, דהיינו, 30.11.18. עד למועד מתן השיק על ידי חברת שייקה חלפו למעלה מ- 7 חודשים מבלי שהוכח שהתובעת פעלה לגביית החוב לאחר שהשיק חולל. לתובעת אחריות גבוהה למצב שנוצר ולתוצאה. כמו כן, במסגרת ההתקשרות לא הייתה כל מניעה להעביר את נטל הסיכון של חדלות פירעון של חברת שייקה לנתבע דבר שלא נעשה.
יג. המסקנה היא שמכלול הטענות האישיות כנגד הנתבע לא הוכחו במאזן הסתברויות והן נדחות.
7. בבחינת מעבר לנדרש, ביהמ”ש עיין באסמכתאות שצרפה התובעת לאחר הדיון ביום 9.11.22 אך אין בהם להועיל גם אם היה נקבע שהתובעת יכולה הייתה לתבוע, כפי שיפורט להלן:
א. ע”א 10582/02 ישראל בן אבו נ’ דלתות חמדיה בע”מ (16.10.15) – מקרה זה אינו מתאים למקרה שלפני. ראשית, באותו מקרה נוצרו יחסים מיוחדים בין הצדדים ולכן לא נתבקשו בטחונות לתשלומים שנעשו בשיקים דחויים. הטענה הייתה כי לא היה דיווח לספקית הסחורה על הקשיים שאליהם נקלעו ועל אף שתחילה שני בני הזוג היה בעלי השליטה בחברה, בהמשך הבעל העביר את מניותיו לאשה, אך לא חדל מניהולה. ביהמ”ש המחוזי קיבל את הטענות בדבר נטילת סיכון בלתי סביר וניהול עסקי שלא לטובת החברה. נקבע כממצא עובדתי שהיה מהלך של המשך הזמנת סחורות ושידור עסקים כרגיל כאשר החברה כבר הייתה במצב כלכלי קשה ביותר. נקבע שבשעת הזמנת הסחורות היתה ידיעה ברורה כי ההתחייבות לא תקוים ואין מוצא הנראה באופק. נקבע, שהחברה לא עסקה בניסיונות שיקום אלא בגלגול כספים תוך תקווה בלתי מוכחת ובלתי מבוססת להבראה, תקווה שלא היה לה על מה לסמוך. נקבע ממצא עובדתי של עירוב בין החברה לבין בעלי החברה, כגון שעבוד דירתם לטובת חובות החברה. לכן ביהמ”ש קבע שיש מקום להרים את מסך ההתאגדות בקשר לניהול החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר וחייב אישית בחובות החברה גם את הבעל שלא היה בעלים רשום. הוגש ערעור והושאר על כנו חיוב דירקטור אישית למרות העדר כל קשר משפטי בין השולט לבין החברה. כן נקבע כי ניתן בעקבות הרמת מסך לגלול חבות גם על מי שפעל לפי הוראות המנהל. במקרה שלפני לא ניתן לקבוע קביעות עובדתיות דומות לגבי הנתבע שיש בהם כדי לבסס את התוצאה. כך למשל, לא היו יחסים מיוחדים בין הצדדים, לא היה עירוב נכספים ועוד.
ב. אשר לע”א 2792/03 אליעזר יצהרי ואח’ נ’ טל אימפורט (מוצרי היער) בע”מ 14.12.06) – מקרה זה עסק בהיקף אחריותם של חברה ואורגן שלה בגין חוב כספי של החברה כלפי אחד מנושיה. במקרה זה סופקה סחורת נייר לחברת דפוס ולמחלקת ההוצאה לאור של עיתון המוצא לאור על ידי קבוצת חברות (כולל חברת הדפוס) שלא היו צד להליך. הקביעות העובדתיות בתיק היו שבין החברות לא הייתה הפרדה אמיתית והן פעלו בשיטה לפיה, בכל פעם שאחת החברות לא יכלה לשלם, לקחה על עצמה את תשלום החוב אחת החברות האחרות שהייתה יכולה לעמוד בתשלום הכל בניווטו של מנהל אחד שפעל כמעט בכל החברות. נקבע כי התקיים עירוב נכסים. נקבעה חובה לשאת בחוב מכח חבות אישית לכיסוי חובותיה של חברת הדפוס. בערעור בבימ”ש העליון נקבע, כי כדי להטיל אחריות אישית מכח הסכמה חוזית, יש לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שהייתה הסכמה, במפורש או במשתמע, לחובות עתידיים העלולים שלא להיפרע. לא הוצג כל מסמך או ראיה אחרת מהם ניתן ללמוד על הסכמה כזו ונקבע שלא היה מקום לחייב בחיוב אישי. לעניין חיוב אישית של נושא משרה כלפי נושי החוזה של החברה נקבע כי יש לבחון שהתקיימו כל יסודות העוולה בה נתבע, כדי לקבוע אחריות מכח עוולת הרשלנות נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. במקרה זו לא הוכח שתפקודו של הנתבע בחברת שייקה חרג מתפקוד שגרתי של מנהל חברה. נקבע כי ניתן לבסס אחריות של הנתבע גם על בסיס חובת תום הלב, החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב על כל אדם הנוטל חלק במגעים חוזיים. במקרה זה לא הוכח שההתקשרות הייתה בין התובעת לנתבע ישירות, לא הוכח כי הנתבע התחייב באחריות אישית במפורש או במשתמע ולא הוכח שהיה עירוב נכספים. לא הוכח כי הנתבע הפר את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ושלכן יש להטיל עליו אחריות אישית לחוב כלפי התובעת.
ג. ד”נ 7/81 פנידר נ’ קסטרו פ”ד לז(4) 673 – דובר על עסקה שבה מהנדס וקבלן שניהלו את עסקי הבניה שלהם באמצעות חברה, הבטיחו לאזרח ישראל ותושב חוץ להשיג לו דירת מגורים לקראת שובו ארצה. שולמו כל התשלומים בגין הדירה אך העסקה נכשלה שכן החלקה לא הייתה שייכת לתובע ולחברה והם לא גילו זאת לקונה. ביהמ”ש המחוזי פסק למשיב את השבת כספו בצירוף פיצויים והחיוב הוטל על הקבלן והחברה ביחד ולחוד. ערעור לבימ”ש העליון נדחה ונקבע, כי הקבלן חב בפיצויים לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג -1973 אף שלא היה צד לחוזה שנערך בין הקונה לבין החברה. במקרה שלפני לא דובר על התקשרות לעסקת נדל”ן כאשר החלקה לא הייתה כלל שייכת לקבלן ולחברה. מדובר בנסיבות שונות וקיצוניות והחיוב נקבע מהחובה לנהל משא ומתוך אמונה תוך הדגשת האמון שהצד האחר נותן בו ואין דמיון למקרה שלפני. לא רק שלא הוכח שבמועד הזמנת הסחורה ובמועד מתן השיק הייתה חברת שייקה בדרך לחדלות פרעון, גם היקף העסקה לא היה משמעותי. במקרה אליו הפנתה התובעת היה מדובר בתמורה לדירת מגורים ואילו במקרה שלפני מדובר בעסקה בהיקף נמוך יחסית, ובוודאי לא בסכום חריג, כך גם לדברי התובעת. גם דבר זה תומך בכך שהיה מדובר בפעילות עסקית שוטפת רגילה ומסביר מדוע לא נתבקש הנתבע לחתום על כתב ערבות (סעיף 26(ד)).
ד. ע”א 407/89 צוק אור בע”מ נ’ קאר סקיוריבי בע”מ פ”ד מח(5) 661, 700 – התיק עסק בפטנטים ובערכאה ראשונה נדחתה התביעה בגין הפרת פטנט. נקבע כי בעלי המניות העיקריים של החברה נטלו חלק בתכנון, בייצור ובשיווק של מוצרים של חברה אחרת והמעשים עלו כדי גניבת עין ונעשו על ידם בעת שהיו אורגנים, מנהלים ונושאי משרה בחברה ולכן חויבו בנזיקין בגין עוולת גניבת עין. אין מקרה זה דומה למקרה שלפני.
ה. ע”א 8910/05 א. אדמון בע”מ, אדמון תעשיות מיחזור נ’ זלמה וינבלט (20.9.07). הוטלה חבות אישית מכח דיני הנזיקין על אורגן בחברה בגין פעולות שעשה בשם החברה. במקרה זה שוכרת, חברה, ביקשה לממש אופציה להארכת תקופת השכירות בחמש שנים נוספות, אשר הוקנתה לה בחוזה השכירות. הצדדים החלו לנהל מו”מ לגבי שיעורם של דמי השכירות אך לא הגיעו להסכמה. הליכים מקבילים התנהלו בעניין טענות לגב הרס המבנים במכוון וכן הוגשה תביעה לפינוי מושכר. כן הוגשה תביעה שעניינה העיקרי הוא חוב ארנונה. נקבע בבימ”ש מחוזי כי חוזה השכירות מהווה מסמך מחייב בין הצדדים ועדיף על פני סיכום הדברים לקראת חוזה. עוד נקבע, שמנהל החברות שהשכירו את הנכסים הוא שניהל את המו”מ ישירות ודאג ליישום החוזה בפועל והתחייב לערבות אישית בחוזה ולכן נקבע כחייב אישית בגובה הערבות. אין זה המקרה שלפני בו אין ערבות כלל. נקבע עוד באותו מקרה שמנהל החברות התחייב לדאוג להמציא ערבויות נוספות של שאר בעלי המניות ולא עשה כן ולכן חויב במלוא הפיצוי שנקבע אישית בנזיקין. אין זה המקרה שלפני שכן לא הוכח שהנתבע התחייב אישית חוזית מול התובעת וזה היה הבסיס לחיוב הנזיקי באותו מקרה.
ו. ע”א (ת”א יפו) 41792-07-20 מי אביבים בע”מ נ’ אמינוב (31.12.20) בקשת רשות ערעור נדחתה ברע”א 1426/21. במקרה זה חויב מנהל עמותה הפועלת למען חסרי בית בתשלום החובות בגין שימוש במים בשל התנהלותו חסרת תום הלב שהתבטאה בגביית תשלום מהדיירים עבור השימוש במים ואי העברתו לספקית. אין מקרה זה מתאים לנסיבות המקרה שלפני. לא נטען שהנתבע גבה את התשלום מחברת שייקה ולא העבירו לתובעת.
ז. ת.א. 36017-11-10 עיריית תל אביב נ’ ירון ירב (26-01-18). ערעור על פסק הדין נדחתה: ע”א 10219-03-18. במקרה זה התקבלה טענת התובעת להרמת מסך סטטוטורית המצדיקה השתת חבות אישית על בעלי השליטה בחברות מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג -1992. נטען כי בעלי השליטה בנתבעות עשו שימוש פסול בחברות בניסיון לחמוק מתשלום מסי ארנונה. הוכח כי בעלי השליטה הקפידו לעמוד בהתחייבויות החברות לכל נושה נושה ולכל ספק שירות ולא היו חייבות דבר לאף נושה אחר, זולת התובעת לה נמנעו מלשם מסי ארנונה ולא לפרק זמן קצר ומוגבל ולא בשוגג. נקבע כי אי תשלום ארנונה נעשה במודע, בהסתמכות על האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעות, בהעברת פעילות מחברה לחברה ובלא כל ניסיון לתת הסבר לאי התשלום לתובעת. מקרה זה אינו רלבנטי למקרה שלפני מה גם שאין טענה שהנתבע או חברת שייקה שילמו חובות לכל הספקים האחרים למעט התובעת.
ח. ת.א. (ת”א –יפו) 13489-09-14 עיריית תל אביב – יפו נ’ ב.ג. אלמנטים (18.2.21) עסק בתביעה כספית כנגד בעלי השליטה בחברה לתשלום ארנונה בסך של כמיליון ₪. החברה עסקה בהפעלת חניונים בתשלום בנכסים שהיו בתחום שיפוטה של התובעת. נתבקש להטיל אחריות אישית על המנהלים מכח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ”ג -1992 וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. נקבע כי התנאים המצטברים לחיוב מתקיימים. פסק הדין עוסק בהרמת מסך סטטוטורית ואין הוא רלבנטי לענייננו.
ט. לסיכום, אין באסמכתאות שצרפה התובעת כדי לבסס את התביעה. נהפוך הוא. דווקא האסמכתאות שצורפו על ידי התובעת מחזקים את דעתו של ביהמ”ש שאין לקבוע אחריות אישית במקרה זה על הנתבע.
8.א. קביעת אחריות אישית על בעלים של חברה היא עניין רציני ויש לבחון אפשרות זו בזהירות רבה. הטלת אחריות על נושא משרה על בסיס עוולת הרשלנות או על בסיס עוולות אחרות חותרת תחת עקרון ההפרדה בין האישיות המשפטית של החברה לבין נושא המשרה בה.
ב. במקרה זה, מעבר לכך שלא הוכחה התחייבות חוזית אישית בעל פה או בכתב, לא הוכחו היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות אישית על פי דיני הנזיקין: ע”א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע”מ נ’ אורן פ”ד לה(4) 253,256.
ג. במקרה זה לא בוססה מסכת נתונים חריגה החורגת מפעילות שגרתית ורגילה של נושא משרה בחברה ואין הצדקה להטיל אחריות אישית על הנתבע.
9. התביעה נדחית.
10. עם כל ההבנה לתובעת ולמצב שנוצר, משנוהל הליך משפטי מלא והתביעה נדחתה ביהמ”ש מחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 5,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום.
11. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י”ח חשוון תשפ”ג, 12 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
