דוד יוסף,ע”י ב”כ עו”ד מתן שמעון,במינוי הלשכה לסיוע משפטי, משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי,ע”י ב”כ עו”ד בקי ברבארה מפמת”א אזרחי,עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ,ע”י ב”כ עו”ד צביקה מועלם, פסק דין

לפני

כבוד השופטת יעל בלכר

העותר

דוד יוסף

ע”י ב”כ עו”ד מתן שמעון

במינוי הלשכה לסיוע משפטי

נגד

המשיבים

1.משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי

ע”י ב”כ עו”ד בקי ברבארה מפמת”א אזרחי

2.עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ

ע”י ב”כ עו”ד צביקה מועלם

פסק דין

בעתירה שלפניי, שהוגשה כנגד החלטת הוועדה הציבורית העליונה של המשיב 1 (המשיב) מיום 24.1.2023, מבקש העותר כי בית המשפט יקבע כי הוא “דייר ממשיך” בדירה שבה התגוררה אמו המנוחה (האם) בחולון, שעה שלטענתו התגורר עמה ברציפות בדירה משנת 1997 ועד לפטירתה בחודש מרץ 2002 (ועד היום); ויורה למשיבים לספק לו דיור לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ”ח-1998 (החוק).

זוהי החלטה שניה בעניינו של העותר, אשר בקשתו הראשונה להכרה כדייר ממשיך נדחתה בשנת 2017 (ובגין כך לא הוגשה עתירה). בבסיס העתירה כאן, שהוגשה כעשרים שנים לאחר מות האם, אף עומדת טענת העותר המופנית כנגד החלטה מוקדמת יותר של המשיב, החלטה משנת 2002, להכיר באחיו של העותר לבדו כ”דייר ממשיך” של האם. לטענתו, נפלה טעות בהחלטה זו והוא היה זכאי להירשם כדייר ממשיך יחד עם אחיו. גם מאז מותו של האח שהוכר כדייר ממשיך, חלפו כשמונה שנים. יש לבחון אפוא, בין היתר, את השפעת חלוף הזמן על הדברים.

רקע כללי

לעותר, כבן 68, שני אחים – האח פ’ ז”ל, שלפי הטענה היה בעל פיגור שכלי קשה, והאח א’, יבדל”א. האם נפטרה בחודש מרץ 2002 ולאחר מותה הוכר האח פ’ כדייר ממשיך לאם (ההחלטה להכיר באח פ’ כדייר ממשיך); נחתם עמו הסכם שכירות משנת 2003, והוא התגורר בדירה משך שנים, עד שבשנת 2015 הלך לעולמו. לאחר פטירתו של האח פ’, הגישו העותר ואחיו (האח א’) בקשות להכיר בהם כדייר ממשיך. כעולה מתגובת המשיבים, בקשת האח א’ נדחתה. בקשת העותר, שעניינו עומד לפניי בהליך זה, נדחתה אף היא בהחלטה משנת 2017 (ההחלטה הקודמת, נספח 5 לתגובת המשיבה 2). אף על פי כן המשיכו העותר והאח א’ להחזיק בדירה ולפיכך, הגישה כנגדם המשיבה 2 (עמידר) תביעת פינוי לבית משפט השלום בראשון לציון (ת”א 1102-08-17, להלן: תביעת הפינוי). בתחילה ניתן פסק דין לפינוי בהיעדר הגנה. כארבע שנים לאחר שניתן פסק הדין לפינוי, הגיש העותר, באמצעות בא כוחו במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי, בקשה לביטולו. לבקשתו של העותר הוסכם כי העותר יפנה את עניינו לבחינה מחודשת של הוועדה הציבורית העליונה של המשיב (הוועדה) תוך שיצרף את כל המסמכים התומכים בטענתו למגורים עם האם בתקופה הרלוונטית, והדיון בבקשתו לביטול פסק הדין הוקפא עד להחלטתה. לאחר שנדחתה הבקשה להכרה כדייר ממשיך בהחלטת הוועדה מושא העתירה מיום 24.1.2023, עמידר דיווחה על כך לבית משפט השלום, העותר לא הגיב, בקשתו לביטול פסק הדין נדחתה וניתן צו לפינוי הדירה מושא ההליך (החלטת בית משפט השלום מיום 23.3.2023). העתירה דנא על החלטת הוועדה מיום 24.1.2023, הוגשה בהמשך לכך, במאי 2023, ובמסגרתה גם התבקשה הארכת מועד להגשת העתירה מן הטעם שנדרש זמן לצורך אישור סיוע משפטי לעותר.

לפי החלטת הוועדה מיום 24.1.2023 (ההחלטה), נדחתה בקשת העותר להכרה בו כדייר ממשיך של אמו משאינו עומד בתנאים להקניית זכות כדייר ממשיך, שכן כעולה מדו”חות ביקורי מעגל שנערכו בדירה, העותר לא התגורר עמה בתקופה וברציפות כנדרש בחוק, והוא אף אינו זכאי בעצמו לקבלת דיור ציבורי. עוד הובהר כי העותר אינו יכול לבוא בגדר “דייר ממשיך” לאח פ’, באשר קשרי אחאות אינם מקנים זכות כאמור לפי החוק, ובכל מקרה לא ניתן לרכוש זכויות “דור שני” (לא יוכר דייר ממשיך אחר דייר ממשיך).

אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי עם כל ההבנה לעניינו של העותר בשים לב למצבו האישי ולאחר שעיינתי עיין היטב בעתירה ובתגובות על נספחיהן ובמסמכים הרבים שהוצגו לפניי ושמעתי את הצדדים בדיון – אין לי אלא לדחות את העתירה. לא מצאתי כי נפל בהחלטה פגם מן הסוג המצדיק התערבות של בית משפט זה לפי כללי הביקורת השיפוטית המנהלית, בוודאי בשים לב לשיהוי הכבד שנפל בהגשת העתירה, המצדיק את דחייתה על הסף כשלעצמו. סבורני כי ההחלטה התקבלה בהליך כדין, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה, והיא מצויה במתחם הסבירות, הכל כמפורט להלן.

עיקרי טענות הצדדים

ראשית אציין כי למען הסר ספק ולשאלת בית המשפט הבהיר ב”כ העותר, כי מבוקשו הוא להיות מוכר כ”דייר ממשיך” בעקבות האם, ולא בעקבות האח פ’ (פרוטוקול הדיון, עמ’ 1 ש’ 23-22).

לטענת העותר, הוא התגורר עם האם בדירה ברציפות משנת 1997 ועד לפטירתה בשנת 2002 (וכך אף מאותו מועד ואילך). לדבריו, האח פ’ ז”ל היה בעל פיגור שכלי קשה, וממילא אין זה ייתכן שהתגורר בדירה בעצמו, כך שלא היה מקום לקבוע את פ’ כדייר ממשיך לבדו, והעותר היה זכאי להירשם כדייר ממשיך של האם, יחד עם פ’. נטען, כי דו”חות ביקורי מעגל עליהם התבססה ההחלטה, “שגויים ומשוללי יסוד שכן העותר התגורר בדירה עוד משנת 1997″. עוד לדברי העותר, הוועדה התעלמה מהנתונים שהובאו בפניה, כגון רישום משרד הפנים בו מופיעה כתובת הדירה ככתובתו של העותר, והכריעה ללא הפעלת שיקול דעת. העותר צירף (במסגרת הדיון בעתירה בלבד) תצהירי שכנים לפיהם הוא מתגורר בדירה משך שנים ארוכות.

לטענת העותר, ולאור כל האמור, יש להתערב בהחלטה שכן נפלו בה פגמים שונים, בדמות אי-שקילת מלוא השיקולים הרלוונטיים, התעלמות מן הנסיבות האישיות, היעדר הנמקה וחריגה ממתחם הסבירות. לפיכך ביקש העותר להורות על ביטול החלטת הוועדה וכן על הכרה בו כ”דייר ממשיך” בדירה, בהתאם לתנאים הקבועים בדין.

טענות המשיבים דומות ויובאו במשותף. לשיטתם, החלטת הוועדה סבירה וראויה וניתנה בסמכות וכדין, בהתאם להוראות החוק. ההחלטה נסמכת על שיקולים ענייניים, והתקבלה תוך התייחסות כנדרש לכל המסמכים והשיקולים הרלוונטיים, לא נפל בה כל פגם ואין עילה להתערב בה. על פי הפסיקה, בית המשפט אינו נכנס בנעלי הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. כמו כן, בית המשפט בוחן את תקינות ההחלטה ולא מהי התוצאה הראויה בעיניו.

כטענת סף טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות מפאת שיהוי בהגשת העתירה לבית המשפט וכן נוכח עשיית דין עצמי, משהעותר לא פינה את הדירה חרף קיומו של צו פינוי חלוט. לגוף הדברים נטען, כי העותר אף אינו עומד בהוראות הדין להכרה בו כ”דייר ממשיך” כהגדרת סעיף 1 לחוק, שכן לא התגורר עם האם בדירה טרם פטירתה 3 שנים ברציפות, כפי שעולה מדו”חות ביקורי מעגל.

המשיבים מדגישים כי מאגר הדירות בדיור הציבורי מוגבל וקיים תור ארוך של ממתינים עם רקע קשה ביותר שנזקקים לדיור הציבורי. באופן ספציפי נטען, כי ישנם 66 זכאים הממתינים לדיור ציבורי בעיר חולון, ואי-פינוי הדירה מעכב את אכלוסם; וכי העדפת העותר על פני אחרים הזכאים כדין לקבלת דירה, תפגע בעיקרון השוויון וההגינות כלפי אותם זכאים.

דיון והכרעה

כאמור, לאחר שעיינתי בכל החומר שהונח לפניי ושמעתי את טענות הצדדים ולאחר בחינת הדברים, מצאתי לדחות את העתירה. מעבר לשיהוי הכבד המצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה, לא עלה בידי העותר להצביע על פגם באופן קבלת ההחלטה על ידי הוועדה העליונה או בהחלטה לגופה ולא כל שכן, על פגם כאמור המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטה.

המסגרת הנורמטיבית

תחילה אניח מושכלות ראשונים ביחס לטיבה ולהיקפה של הביקורת השיפוטית בענייננו.

כפי שנקבע לא אחת בכגון דא, בעת הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטותיה של ועדת האכלוס העליונה חלים כללי ההתערבות המקובלים במשפט המינהלי. בית משפט זה אינו יושב כ”רשות על” ואינו מחליף את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו, אלא בוחן את תקינות המעשה המנהלי. על בית המשפט לוודא שהסמכות הופעלה על ידי הרשות בגדרי סמכותה, תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי, משיקולים עניינים ותוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים; וכי החלטתה נופלת במתחם הסבירות. בבחינת סבירות פעולת הרשות “יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין” (עע”מ 3351/13 נתנאל נ’ חלמיש, 23.3.2014, פסקה 7 (עניין נתנאל). להיקף הביקורת השיפוטית וטיבה ראו גם: 2827/07 חיות נ’ משרד הבינוי והשיכון, 23.11.2008, פסקה כ”ז (עניין חיות); עע”מ 8025/06 פלוני נ’ עמיגור ניהול נכסים בע”מ, 17.1.2008, פסקאות 14-15; עע”מ 4589/18 רובין נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון 30.4.2019, פסקאות 13-14).

אשר לסוגיה שלפניי – הכרה בזכויות דייר ממשיך לפי החוק – נקבע בפסיקה כי “בבוא בית המשפט לפרש את התנאים הקבועים בהגדרות אלה [הכוונה ל’זכאי’ ו’דייר ממשיך’ – י’ב’] ואת סבירותם יישומם, עליו ליתן את הדעת לתכלית שביסוד החוק המיועד להבטיח ככל הניתן את זכויותיהם של כלל הנזקקים לדיור הציבורי. על כן פרשנות המרחיבה את מעגל הזכאים עלולה לסכל את זכאותם של מי שעונים לתנאים גם בלעדיה ובכך לפגוע בעיקרון השוויון ובחלוקה צודקת של המשאבים הציבוריים הללו, שהינם לכתחילה מצומצמים ומוגבלים” (עניין נתנאל לעיל).

ובעניין אחר נקבע כי “מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאוד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב’תור’ לדירות ציבוריות … מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה” (עע”מ 823/12 קליסה נ’ שמעון מיום 8.8.2013, פסקה ב’ לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין. ראו גם עע”מ 2851/13 סויסה נ’ מדינת ישראל–משרד הבינוי והשיכון מיום 23.6.2014 (עניין סויסה) בפסקה 17, ועוד פסקי דין רבים אחרים).

כעת לסקירת התנאים הדרושים לפי הדין להכרה בזכותו של דייר ממשיך.

סעיפים 1 ו- 3 לחוק קובעים מיהו “דייר ממשיך”, אשר זכאי להמשיך להתגורר בדירה לאחר פטירת קרובו שהיה הדייר החוזי בדירה, במשולב עם נוהלי משרד הבינוי והשיכון (שמכונים בחקיקה “כללים”), ובכלל זה נוהל משרד הבינוי והשיכון מספר 08/19 “הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים” מיום 18.8.2015 (הנוהל או נוהל משרד הבינוי והשיכון).

“דייר ממשיך” כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הוא “בן זוגו של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי”.

עד 23.7.2009 קבע סעיף 3(א) לחוק כי “נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין”.

ביום 23.7.2009 תוקן החוק (תיקון מספר 3) ולפי נוסחו החדש, אין די בכך שהמבקש עונה להגדרת “דייר ממשיך” שבסעיף 1 לחוק על מנת להקנות לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה. זכות זו תקום לדייר הממשיך רק אם “מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים”.

זו לשון סעיף 3 לחוק לאחר תיקונו: “נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית” ואולם “הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; …”

תכלית התיקון הובהרה בדברי ההסבר להצעת החוק, כדלקמן:

“העיקרון המרכזי העומד בבסיסה של מדיניות הסיוע בדיור הוא כי הסיוע הניתן לזכאי נקבע בהתאם למצבו הסוציו-אקונומי. בניגוד לעיקרון זה, מעניק החוק לדייר ממשיך זכאות להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית. … משמעות הדבר היא, כי הקצאת דירות ציבוריות לדיירים ממשיכים, אשר על פי כללי הסיוע של משרד הבינוי והשיכון לא היו זכאים לדירה ציבורית כאמור, באה על חשבונם של מאות זכאים הממתינים לפתרונות דיור במסגרת הדיור הציבורי, ואשר כן עומדים בתנאים הסוציו-אקונומיים שנקבעו לכך. על פי נתוני משרד הבינוי והשיכון, הקצאת דירות לדיירים ממשיכים מהווה כ- 10% עד 15% מכלל האיכלוסים החדשים של הדיור הציבורי בשנה, שהם כ- 300 יחידות בשנה. בהתאם לכך מוצע לתקן את החוק כך שעם פטירתו של זכאי או העברתו למוסד סיעודי, תיבחן זכאותו של הדייר הממשיך לדיור ציבורי, בהתאם לנתוניו ועל פי הכללים הקבועים בנוהלי משרד הבינוי והשיכון (להלן – הכללים). במקרה שבו יימצא כי הדייר הממשיך לא עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי, יידרש הדייר הממשיך לפנות את דירת הזכאי …”.

(הצ”ח 436 מיום 16.6.2009, כ”ד בסיוון התשס”ט)

ההדגשות בקו כמובא לעיל ובכל הציטוטים בפסק הדין, הן שלי – י’ב’.

נמצא, אפוא, כי הענקת הזכות להמשיך ולהתגורר בדיור הציבורי רק משום שהטוען לזכאות התגורר עם הזכאי לדיור ציבורי, אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הסיוע לחסרי הדיור על פי מידת ההזדקקות; ובאה על חשבון אחרים שבניגוד לדייר הממשיך, עומדים הם עצמם בתנאי הזכאות הסוציו-אקונומיים לסיוע. כפי שציין כב’ השופט מזוז בעע”מ 2732/14 שניידר נ’ משרד הבינוי והשיכון (28.1.2015) (עניין שניידר) “לפי תיקון לחוק שנעשה בשנת 2009 בוטלה למעשה הזכאות של ‘דייר ממשיך’ להמשיך ולגור בדירת זכאי עמו התגורר, למעט מקום שהדייר עצמו הוא בגדר זכאי לדירה ציבורית בהתאם לכללי משרד הבינוי והשיכון. תיקון זה הוחל אמנם רק מכאן ולהבא (על מי שהחל להתגורר עם הזכאי לאחר יום ה- 1.8.2009), אך יש בו כדי לבטא את תפיסת המחוקק לגבי המוסד של ‘דייר ממשיך'”.

משעה שתיקון החקיקה נשא עמו שינוי מהותי שמשמעותו ביטול האפשרות להקניית זכאות לדיור ציבורי, נקבעו בו גם הוראות מעבר, וזאת במסגרת סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס”ט-2009 (הוראות המעבר). זו לשון סעיף 70 הנזכר:

“(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול על מי שביום י”א באב התשס”ט (1 באוגוסט 2009) התגורר עם הזכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרת ‘דייר ממשיך’ במהלך התקופה האמורה”.

(ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י”א באב התשס”ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות”.

דהיינו: כדי שבן משפחה הנמנה על בני המשפחה המפורטים בהגדרת “דייר ממשיך” שבסעיף 1 לחוק, יהיה זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה מכוח הוראות המעבר, עליו להתגורר עם הדייר החוזי במשך 4 שנים לפחות, לפני או אחרי המועד הקובע, וברציפות עד למועד פטירתו של הדייר החוזי.

בסעיף 2.12 לנוהל רוכזו קבוצות הזכאים בהתאם לחוק והכללים, לרבות הוראות המעבר, ונקבע מי יהא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית מכוח מגוריו עם הדייר החוזי. הוגדרו שלוש קבוצות של זכאים הנמנים על מעגל בני המשפחה הזכאים שבהגדרת “דייר ממשיך” שבסעיף 1 לחוק, תוך שבנספח לנוהל צורפו דוגמאות מעשיות.

להלן הקבוצות:

הקבוצה הראשונה, מי שהתגורר עם הדייר החוזי בתאריך הקובע אם התגורר עמו ברציפות לא פחות מ- 4 שנים לפני שנפטר. תקופת 4 השנים תכלול הן מגורים לפני התאריך הקובע והן לאחריו, ובלבד שכל תקופת המגורים היא רציפה;

הקבוצה השנייה, מי שהתגורר עד למועד הקובע ברציפות בדירה הציבורית עם הזכאי או כדייר ממשיך במשך 4 שנים לפחות, אך לא נכללים בה המקרים שבהם הדייר החוזי עדיין גר בדירה בתאריך הקובע;

והקבוצה השלישית, מי שלא בא בגדר הקבוצות הראשונות אך התגורר עם הדייר החוזי לפחות 3 שנים טרם פטירתו ויוכר כזכאי לדירה ציבורית לפי הכללים.

לשלמות התמונה יצוין, כי תנאי נוסף לזכאות הוא שהמבקש “חסר דירה” (ראו סעיף 2.9 לנוהל).

הקבוצה הראשונה אינה רלוונטית לעניינו של העותר, שכן במועד הקובע, האם (הדיירת החוזית) לא הייתה בין החיים ולא התגוררה בדירה. לפיכך הקבוצות שבאופן תיאורטי עשויות להיות רלוונטיות לעותר, הן השנייה והשלישית. דומה כי העותר טוען שהוא נמנה על זכאי הקבוצה השניה. לפי עמדתו, במהלך התקופה שקדמה למועד הקובע, התגורר עם האם ברציפות משך למעלה מארבע שנים בדירה, עד פטירתה (2002-1997). סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה אם הוכחו מגורי העותר בדירה משך אותה תקופת זמן.

לשלמות התמונה אעיר כי לכאורה ניתן היה לבחון אם עניינו של העותר נכלל גם בקבוצה השלישית – מגורים בדירה משך תקופה של שלוש שנים עם האם עד לפטירתה, בצירוף זכאות עצמאית של העותר לדיור ציבורי. אלא שלשיטת המשיב העותר עצמו אינו זכאי לדיור ציבורי, ועמדה זו ממילא לא נתקפה בעתירה. מכל מקום, מסקנתי כמפורט להלן היא, כי לא הוכח התנאי הבסיסי של מגורים ברציפות עם האם המנוחה אף במשך 3 שנים טרם פטירתה, כך שהעותר בכל מקרה אינו נמנה גם על קבוצה זו.

יש לבחון, אם כך, אם התקיים התנאי של מגורים ברציפות עם האם במשך 4 שנים בטרם פטירתה בשנת 2002. הוועדה סברה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. כאמור, לא ראיתי להתערב במסקנה זו.

יישום הדין לענייננו

זו לשון ההחלטה (נספח 1 לעתירה):

“החלטה: דחיית הבקשה – [ה]סיבה לאי זכאות לפי נוהל בבחינת זכאות לדייר ממשיך לאח – המבקש אינו עונה להגדרת ‘קרוב’ – אח של הדייר החוזי ולכן לא עונה להוראות החוק. לא ניתן לאשר הקניית זכויות לדור שני. כמו [כן] בחינת זכאותו להקניית זכויות חוזיות לאימו ז”ל – ע”פ ביקורי מעגל טרם פטירתה לא התגורר עמה ולכן לא אושר להקניית זכויות ביחד עם אחיו שאושר כדייר ממשיך לאימו. כמו כן ע”פ נתוניו [אינו] עונה לכללים המזכים מבחינת גודל משפחה מזכה לקבלת דיור ציבורי”.

כאמור, בקשתו הראשונה של העותר להכרה בו כדייר ממשיך, שנדחתה בהחלטה הקודמת משנת 2017, הוגשה לראשונה בשלהי שנת 2016, לאחר שנפטר האח פ’ בשנת 2015, קרוב ל-15 שנים לאחר פטירת האם בשנת 2002. בקשה נוספת הוגשה על-ידי העותר בשנת 2022 בהמשך לדיון בבקשתו של העותר לביטול פסק הדין לפינוי בתביעת הפינוי בבית משפט השלום כמתואר לעיל, והיא העומדת לפניי בהליך זה.

מעיון בפרוטוקול החלטת הוועדה מושא העתירה עולה כי לצורך ההחלטה עמדו לפניה מכתב הבקשה; דו”ח סוציאלי בעניינו של העותר, אישורי ביטוח לאומי; דו”חות ביקורי מעגל שנערכו בדירה; תמצית כתובות ממשרד הפנים (דו”ח גחלת) שלפיו העותר רשום בכתובת הדירה מיום 8.10.1997, פרוטוקול ההחלטה הקודמת בעניינו של העותר משנת 2017 ומסמכים נוספים. כפי שקבעה הוועדה, מדו”חות ביקורי המעגל עולה כי העותר לא גר עם אמו טרם פטירתה (הדו”חות צורפו בנספח 3 לתגובת המשיב). מעיון בדו”חות אלה, אכן כך עולה. מצוין שם כי העותר התגורר בדירה יחד עם האם והאח פ’ ז”ל במועדי הביקור בשנים 1997 ו-2000 בלבד. אך העותר לא צוין כמי שמתגורר בדירה בדו”חות מהשנים 1998, 2001 ו- 2002. אזכיר כי האם נפטרה בחודש מרץ 2002. על פי ביקורי המעגל, אפוא, לא התקיים תנאי המגורים עם האם ברציפות למשך 4 שנים טרם פטירתה, כנדרש לפי הוראת המעבר, ואף לא במשך 3 שנים, כדרישת סעיף 1 לחוק.

לטענת העותר, נפל פגם בכך שהוועדה לא התייחסה לנתוני רישום משרד הפנים, לפיהם כתובתו הרשומה של העותר, מאז שנת 1997, היא הדירה מושא העתירה. אני דוחה טענה זו. ברי כי נתוני רישום הכתובת במשרד הפנים עמדו לפני הוועדה שעה שצוין בפרוטוקול במפורש כי “ע”פ דף כתובת מגחלת המבקש רשום בכתובת הדירה מ – 8/10/97” (וכן ראו ברשימת המסמכים: “גחלת – כתובות”). איני סבורה כי מחובת הוועדה לדחות במפורש כל טענה של העותר במסגרת החלטתה או להתייחס בהחלטתה לכל מסמך ומסמך; וככלל, דומה כי די בכך שהוועדה פרשה בפרוטוקול את כל הנתונים שעמדו לפניה לצורך מתן ההחלטה. מכל מקום, נחה דעתי כי החלטת הוועדה בענייננו ניתנה תוך שנתון זה של רישומי הכתובת במשרד הפנים, שצוין בפרוטוקול כאמור לעיל, עמד לנגד עיניה. אין זאת אלא שהעדיפה, כפי שציינה בהחלטה, לתת משקל מכריע למידע העולה מדו”חות ביקור המעגל בשנים הרלוונטיות, וקבעה כי לא עלה בידי העותר להוכיח כי גר בדירה ברציפות משך 4 שנים טרם מות האם. באי אזכור הרישום במשרד הפנים, שצוין כאמור במפורש בפרוטוקול (פעמיים), פעם נוספות, גם בגדרי ההחלטה עצמה – אין בנסיבות העניין משום פגם בהנמקה מן הסוג המצדיק התערבות בהחלטה (אם בכלל).

לגופו של עניין, אף שתמצית רישום משרד הפנים היא נתון רלוונטי להחלטת הוועדה (וכאמור עמד לנגד עיני הוועדה), הרי שזהו נתון אחד מבין כלל הראיות המנהליות שהיו לפניה. הכתובת המופיעה במרשם האוכלוסין היא לפי סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ”ה-1965 ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום, ועם זאת אינה ראיה חלוטה למען המגורים, שכן זו נקבעת על ידי הצהרה בלבד. הוועדה רשאית להעדיף על פני תמצית הרישום את דו”חות ביקורי המעגל, שהפסיקה הכירה בהן כראיות מנהליות בעלות משקל לצורך העניין; ולא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטתה זו (להעדפת דו”חות המעגל אף שתמצית הרישום תאמה את טענת העותר למגוריו בדירה מושא העתירה, ראו למשל: עניין נתנאל הנ”ל בפסקה 8). לעניין דו”חות ביקורי מעגל כבר נפסק כי מדובר ב”ביקורות שנערכו בזמן אמת, ללא התראה מוקדמת, ועל כן יש להם משקל ראייתי רב “וכן כי דו”חות אלה מהווים “ראיות ישירות מזמן אמת באשר למצב העובדתי מושא המחלוקת (עניין שניידר לעיל, פסקה 10 לפסק דינו של כבוד השופט מזוז. ויוער כי אין מקום לחשש שנזכר באותו עניין בפסק דינה של כבוד השופטת ברק-ארז, להסתרת מגוריו של העותר על מנת לחסוך בדמי השכירות. בענייננו האם או העותר לא הסתירו את נוכחות העותר או אחיו א’ שמופיעים בחלק מן הדו”חות כמי שמתגוררים בדירה עם האם והאח פ’, וממילא לא הועלתה בעתירה טענה קונקרטית להסתרת מגורי העותר בדירה מטעם כזה או אחר, כי אם טענה כללית לגבי משקל או אמינות הדו”חות).

הדברים לעיל ביחס למשקלם הראייתי של הדו”חות יפים גם לענייננו, ואף ביתר שאת, לאור השיהוי הכבד שנפל בהגשת העתירה, שהעניין המרכזי בה הוא מצב הדברים בשנים שקדמו למות האם, במרץ 2002. העותר הביא את עניינו לבחינת הוועדה ולבחינת בית המשפט כשני עשורים לאחר שנפטרה אמו, באופן שמאיין את האפשרות הממשית לבדוק את מצב הדברים לאשורו במועדים הרלוונטיים ולמצער, פוגע ביכולת זו באופן משמעותי מאוד. לכל הפחות, התנהלות זו מטילה על העותר נטל כבד, שלא עמד בו, להמציא ראיות משמעותיות בעלות משקל מכריע להוכחת טענתו. כפי שהובא לעיל, מחובתו של המשיב לבחון התקיימות התנאים בקפדנות, בעוד שהגשת הבקשה והעתירה בשיהוי כה כבד חותרת תחת יכולתו של המשיב לעשות כן. משכך ועל רקע תכלית הדין, יש מקום לדחות את העתירה כבר מחמת השיהוי הכבד שנפל בהגשתה.

אזכיר גם כאן, כי העותר הגיש את בקשתו הראשונה להכרה בו כדייר ממשיך בשלהי שנת 2016, קרוב ל-15 שנים לאחר פטירת האם בשנת 2002, וזו נדחתה בהחלטה קודמת משנת 2017. העותר לא השיג על החלטה זו. בקשה נוספת הוגשה על-ידו בשנת 2022, בהמשך לדיון בבקשתו לביטול פסק דין לפינוי שניתן כנגדו בשנת 2021 בתביעת הפינוי בראשל”צ כמתואר לעיל, ובגינה ניתנה החלטת הוועדה מושא העתירה מיום 24.1.2023. השיהוי שדבק בעתירה הוא בנסיבות העניין, שיהוי משולש: ראשיתו באי-תקיפת ההחלטה משנת 2002 להכיר רק באח פ’ כדייר ממשיך (כשלפי הטענה בעתירה נפלה בהחלטה זו טעות); המשכו באי-תקיפת ההחלטה לדחות את בקשת העותר להכרה בשנת 2017; וסופו בעתירה זו, שהוגשה אף היא כארבעה חודשים לאחר ההחלטה מושא העתירה, ורק לאחר שנדחתה בקשתו לביטול פסק הפינוי בתביעת הפינוי שנדונה בבית משפט השלום בראשל”צ.

כאמור, כעולה מן העתירה, העותר מלין על כך שבשנת 2002 הוכר האח פ’ כדייר ממשיך של האם, לבדו, “בשל טעות או הטעיה חמורה פ’ ז”ל נרשם לבדו כדייר ממשיך בדירה הנדונה, בעת שהעותר התגורר ברציפות בדירה” (ראו המבוא לעתירה). כבר נפסק במקרה בעל נסיבות דומות כי “… גם אם היה המערער מבקש לתקוף את ההחלטה להכיר באחיו ולא בו כדייר ממשיך, הרי שמדובר בהחלטה שהתקבלה לפני כ-18 שנים, וברי כי מדובר בשיהוי כבד ביותר שאינו מאפשר העלאת טענה זו כעת …” (עע”ם 3496/10 ‏קטש נ’ משרד הבינוי והשיכון (16.6.2011), פסקה 7). והדברים יפים גם לכאן. יש, אפוא, כאמור, לדחות את העתירה כבר מחמת השיהוי שנפל בהגשתה, בעודה מבקשת למעשה לבחון את המצב בשנים שקדמו למות אמו שנפטרה במרץ 2002.

ודוק: אין מדובר בדחיית העתירה בשל פגם פרוצדורלי או טכני, אלא בפגם מהותי היורש לשורש היכולת של המשיב למלא אחר תפקידו כנדרש בהתאם לדין, לטובת כלל ציבור הזכאים הנזקקים לדיור ציבורי, וחותר תחת תכליות הדין הסוציאלי בעניין זה, שאותן פרשתי לעיל. לנוחות הדיון אשוב ואציין בקצרה גם כאן, כי הבחינה הקפדנית מתחייבת לצורך הפעלת הדין בשוויון ובהגינות כלפי כל המבקשים, שעה שהדיור הציבורי הוא משאב ציבורי מוגבל ומצומצם וקיים תור ארוך של ממתינים בעלי רקע סוציו-אקונומי קשה שנזקקים לו. העדפת העותר שאינו עומד בתנאי הזכאות שבדין, על פני אחרים שזכאים כדין לקבלת דירה ציבורית, היא פגיעה בעיקרון השוויון וההגינות כלפי אותם זכאים. ואזכיר שוב בהקשר זה גם את הנתונים שהציג המשיב ביחס לדירה הנדונה, לפיהם ישנן 66 משפחות זכאיות הממתינות לאכלוס דירה בעיר חולון, שאושרו כדין. אוסיף על כך כי מדובר בדירה בקומה ראשונה, שלגביה, כידוע, יש נחיצות מיוחדת.

כאן המקום להביא בקצרה את יסודותיה של דוקטרינת השיהוי, אשר נדונה בהרחבה בפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן (כתוארו אז) בעע”ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ’ אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע”מ (28.12.2014). בשלב ראשון, בית המשפט בוחן את השיהוי הסובייקטיבי (מידת “אשמו” של העותר בשיהוי שחל בהגשת העתירה) והשיהוי האובייקטיבי (נזקי השיהוי לצדדים שלישיים או לציבור הרחב), כשהן השיהוי הסובייקטיבי והן השיהוי האובייקטיבי עשויים להוביל לדחיית העתירה. בשלב שני, אם השיהוי מטה את הכף לדחייה – בוחנים את השאלה האם אינטרס ההגנה על שלטון החוק במובנו הרחב מצדיק דיון בעתירה לגופה על אף השיהוי שנפל בהגשתה. בכלל נזקי השיהוי האובייקטיבי יש להביא בחשבון את נזקיו הישירים לציבור בכללותו או לצדדים שלישיים וכן את נזקי הציבור העקיפים. כמפורט שם בגדר הנזקים העקיפים יש להביא בחשבון גם את הסיכון להיווצרות נזק ראייתי, וקיומה של התדיינות שצורכת משאבים וזמן שיפוטי יקר בשאלת השיהוי – שיקולים הרלוונטיים במיוחד לענייננו. כך נקבע: “חלוף הזמן מגביר את הסיכון להיווצרותו של נזק ראייתי. ככל שהזמן עובר מסמכים נוטים להיעלם; זיכרונות מתעמעמים; ופקידים ששימשו בתפקיד במועדים הרלוונטיים אינם זמינים לעדות. הואיל ופקידי ציבור מטפלים בנושאים מגוונים ובעניינים רבים, חלוף הזמן מגביר את הסיכון שזכרונו של בעל התפקיד הרלוונטי שטיפל בנושא העתירה יתעמעם והעובדות ישתכחו ממנו. פתיחה בהליך שיפוטי בחלוף זמן קצר ככל האפשר ממועד היווצרות העילה מביא לידיעת הרשות ונציגיה כי נפתח הליך משפטי, ומאפשר לברר את העובדות עם בעלי התפקיד לפני שזכרונם יקהה. עוד נקבע כי “הצורך בהגבלת המועד להגשת הליך משפטי בזמן חיוני לתפקודם של הרשויות ושל בתי המשפט, שכן אם לא תוטל הגבלה, משמעות הדבר היא שניתן יהיה להביא לבירור כל מחלוקת שהתעוררה אי-פעם ובכל עת. תוצאה זו עלולה לשתק את מערכת המשפט והיא פוגעת באינטרס הציבור במובנו הרחב” וכי “נזקפים עקיפים אלה מצטברים יחדיו – בבחינת ‘תורת המספרים הקטנים’ לנזק לא מבוטל … ומובילים למסקנה כי הידרשות לעתירה לאחר שחלף זמן רב ממועד היווצרות העילה גורם כשלעצמו נזק לאינטרס הציבורי”.

האמור לעיל יפה במיוחד לנסיבות העניין כאן, כשהעתירה מתייחסת למצב הדברים לפני כשני עשורים. על מנת לסבר את האוזן אציין כי בהקשר לנושא הדיור הציבורי וטיבם של תנאי הזכאות, יש חשיבות מרובה לבחינת מצב הדברים בזמן אמת או סמוך ככל הניתן להתרחשות האירועים הרלוונטיים. כך למשל, לעיתים מתעוררת השאלה האם נגרעה רציפות הדיור בתקופה הנדרשת לצורך הכרה בזכאות, במקרים שבהם נעדר המבקש מהדירה לתקופה מסוימת מטעם כזה או אחר, שלאחריה חזר המבקש לגור בדירה (ראו גם הוראת הנוהל בעניין גריעת רציפות הדיור). אין צריך לומר כי קיים קושי ממשי ומובהק לבדוק בקפידה, כנדרש, עצם קיומם של אירועים מסוג זה הקוטעים את רצף הדיור ואת משמעותם, בפרספקטיבה של זמן רב לאחור.

ביישום הדין לענייננו, גם אם אניח לטובת העותר, כי לא דבק בהתנהלותו שיהוי סובייקטיבי (ואיני סבורה שכך, ולו רק מהטעם כי לכל הפחות ידע העותר שלא הוכר כדייר ממשיך כשהגיש את בקשתו הקודמת שנדחתה בשנת 2017), לא יכול להיות חולק על כך שדבק בה שיהוי אובייקטיבי כבד משקל. סבורני כי בנסיבות העניין כאן שיהוי זה מכריע את הכף ומצדיק את דחיית העתירה על הסף, שעה שאין כל שיקול שמצדיק דיון בעניין לגופו על אף השיהוי. נדמה כי אף ההפך הוא הנכון בשים לב לעניין בו עסקינן ולחובה לבחון את התקיימות התנאים בקפידה. הכל כפי שפירטתי לעיל.

בגדרי ההליך דנא הציג העותר הצהרות שכנים מן העת האחרונה (7.12.2023) אשר ציינו בתצהיריהם כי העותר מתגורר בדירה “שנים רבות”, והוסיפו כי חלקם מכירים אותו עוד משנת 1995 לערך. סבורני כי אין בכך כדי לסייע בידו של העותר. אין חולק כי בשנים 1997 ו-2000 התגורר העותר בדירה, שהרי כך עולה מדו”חות המעגל עליהם נסמך המשיב. סלע המחלוקת הוא לעניין שאלת רציפות המגורים ובמשך 4 שנים טרם מות האם; ובהצהרות השכנים כפי שהובאו אין כדי להביא לכך שהעותר יעמוד בנטל להוכיח את הדרוש גם בשים לב לרישומי הכתובת במשרד הפנים, בוודאי כשהצהרות אלה ניתנו, אף הן, רק כעת ולצרכי ההליך, לאחר שנים רבות. אוסיף כי על רקע כלל השתלשלות העניינים והראיות המנהליות ובשל השיהוי והפגיעה המשמעותית ביכולת לערוך בדיקה ממשית כעת ביחס להחלטה שהתקבלה בשנת 2002, להכיר (רק) באח פ’ כדייר ממשיך (שלפי הטענה נפלה בה טעות), או באשר לרציפות המגורים של העותר בשנים שקדמו למות האם, כנדרש לצורך הזכאות – גם אין מקום בנסיבות העניין להשיב את העניין לבחינה נוספת של הוועדה. על אחת כמה וכמה משעה שהחלטת הוועדה מושא העתירה היא עצמה בחינה נוספת של זכאות העותר שבו דנה הוועדה בהחלטתה הקודמת משנת 2017. וזאת לאחר שניתנה לעותר, לפי בקשתו, ההזדמנות לשטוח בקשתו להכרה כדייר ממשיך פעם נוספת תוך שיעשה להמצאת מסמכים לתמיכה בטענתו (בהמשך לבקשתו לביטול פסק הדין במסגרת תביעת הפינוי).

כתנא דמסייע לטענתו של העותר כי הוא גר בדירה בתקופה הרלוונטית וכי בשל שגגה שיצאה מלפני המשיב לא הוכר אף הוא כדייר ממשיך יחד עם אחיו, טוען המערער כי האח פ’ לא יכול היה להתגורר בדירה בגפו כיוון שסבל מפיגור, והביע תמיהה על כך שהאח פ’ הוכר על ידי המשיב כדייר ממשיך לבדו והוחתם על חוזה שכירות. אין גם בטענה כדי להועיל לעותר. ראשית, העותר מתייחס לשגגה שנפלה לשיטתו בהחלטת המשיב להכיר כדייר ממשיך באח פ’ בלבד בשנת 2002. כבר מצינו לעיל כי אין מקום להיזקק לטענת הטעות ביחס להחלטה משנת 2002 להכיר באח פ’ בלבד, שנפל שיהוי כבד בהעלאתה. וכאמור, אין מדובר בעניין טכני גרידא, שכן השיהוי הכבד יורד לשורש היכולת לבדוק אם אמנם נפלה שגגה בהחלטה הנזכרת כנטען, ומה היה המצב העובדתי בשנים שקדמו למות האם, בחלוף למעלה מעשרים שנים מאז. שנית, אף בהנחה שמצבו של האח פ’ ז”ל לא אפשר לו לגור לבדו, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להקנות לעותר זכות להירשם כדייר ממשיך של האם, משלא נמצא כי הוא עומד בתנאים לכך. יש לזכור כי כל עוד הייתה האם בחיים, האח פ’ התגורר עמה, ולא גר לבדו (אף עולה מדו”ח שצירפה עמידר בנספח 13 לתגובה כי גם האח א’ התגורר בדירה עם האם ועם האח פ’). השאלה מי התגורר עם האח פ’ או סייע בידו לאחר מות האם, אינה נתון רלוונטי לבחינת זכאות העותר, שנקבעת על פי רציפות המגורים של העותר בדירה בשנים שלפני מות האם.

סיכומו של דבר: משטוען העותר כי התגורר בדירה ביחד עם אמו המנוחה ברציפות במהלך השנים שקדמו לפטירתה, בניגוד לאמור בדו”חות ביקורי המעגל, עליו להוכיח טענתו זו. העותר לא עמד בנטל זה, ואין מקום להתערב בהחלטת הוועדה שהעדיפה לצורך העניין את המידע העולה מדו”חות המעגל ומצאה כי העותר לא הרים את הנטל להוכיח מגורים ברציפות עם האם טרם מותה, כנדרש. הדברים נכונים במשנה תוקף בנסיבות שבהן העותר מבקש להכיר בזכויותיו על בסיס מצב דברים ששרר לטענתו לפני למעלה מעשרים שנים קודם לבקשתו הנוכחית להכרה בזכויותיו הנטענות, וטוען לטעות שנפלה בהחלטה מלפני כעשרים שנים להכיר רק באחיו כדייר ממשיך. כאמור, השיהוי כשלעצמו מצדיק אף הוא את דחיית העתירה.

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותר, והן נדחות. עוד אציין כי לנוכח קביעותיי ומבלי שיש בכך כדי לגרוע מחשיבותו של שיקול זה, התייתר הצורך לדון בטענת המשיבים כי יש לדחות את העתירה גם בשל חוסר ניקיון כפיים מצד העותר, שממשיך להחזיק בדירה תוך עשיית דין עצמית ובניגוד לפסק הפינוי.

לבסוף אחזור ואציין כי אין בדחיית העתירה כדי להקל ראש במצבו של העותר ונסיבותיו. אך עם זאת, לא מצאתי כי יש הצדקה לפי הדין להעדפתו על פני אחרים הממתינים בתור לדיור הציבורי.

בטרם סיום ייאמר כי במהלך הדיון ציינה נציגת המשיב, כי העותר עומד בתנאים לקבלת יחידת דיור בדיור מוגן, בין אם בהוסטל ביפו, שם רשימת ההמתנה היא קצרה, ובין אם בהוסטל אחר, בו ניתן יהיה לקדמו בתור “בעקבות הנסיבות שהוא בכל זאת מפנה לנו דיור ציבורי” (פרוטוקול הדיון, עמ’ 6). יש לקוות כי אכן יימצא פתרון מגורים לעותר במתווה האמור וכי העותר ישכיל לשתף פעולה עם המשיב בעניין זה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תדוור לצדדים

ניתן היום, כ”ח טבת תשפ”ד, 09 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.