לפני
כבוד השופטת הילה מלר-שלו
תובעת
התובעת
ע”י ב”כ עו”ד רן רייכמן ואח’
נגד
נתבעים
1. הנתבע
ע”י ב”כ עו”ד רות דיין-וולפנר
ועו”ד לימור ברזילי וולפוביץ’
2. אבי הנתבע
ע”י ב”כ עו”ד אמיר אלירז
פסק דין
הכרעה במאוחד במספר הליכים תלויים ועומדים שנוהלו בעניינם של הצדדים; ובהם הליך רכושי והליך לפסיקת מזונות קטינים, לצד תביעה למתן פסק דין הצהרתי לבעלות בנכס מכוח הסכם נאמנות שהוגשה על ידי אבי הנתבע 1, הוא הנתבע 2.
רקע נדרש
התובעת (להלן גם: “האם”) ונתבע 1 (להלן גם: “האב” או “הנתבע”) (להלן יכונו יחדיו גם: “בני הזוג” או “הצדדים”) נישאו זל”ז כדמו”י בשנת 2008. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים משותפים, ילידי 2010, 2014 ו-2015 (להלן: “הקטינים”).
הנתבע 2 הוא אבי הנתבע 1 וחמה של התובעת (להלן גם “אבי הנתבע” או “החם”).
במהלך נישואיהם, בנו בני הזוג את ביתם על נחלה, המצויה ברח’ א’ הידועה כגוש x חלקה y, בישוב ג’, הרשומה בבעלות נתבע 1 (להלן: “הנחלה” או “בית המגורים”).
לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג, הגישה התובעת בחודש אפריל 2018 תביעה לפסיקת מזונות כנגד האב וכן תביעה רכושית, כנגד האב ואביו, שבמסגרתה נכללו אף סעדים הנוגעים לבית המגורים. בחודש ינואר 2019 הגיש אבי הנתבע תביעה למתן פסק דין הצהרתי כנגד התובעת והנתבע.
למען הסדר הטוב ולהשלמת התמונה הדיונית יצוין, כי מטעם הנתבע נפתח הליך בעניינם של הקטינים, שבמסגרתו לא הוגש כתב תביעה, אלא בקשה לסעד דחוף להבטחת קשר בין האב לקטינים. תחת מסגרת זו ומחמת חילוקי הדעות בין הצדדים לעניין מתווה חלוקת זמני השהות עם הקטינים, מונתה מתאמת הורית, בין היתר, לצורך קביעת מתווה זמני השהות לרבות בחגים ובחופשות וכן לצורך בניית מתווה תקשורת בין ההורים, בדגש על התנהלותם בענייני הקטינים (ר’ החלטה מיום 23.7.2021). דוח המתאמת ההורית הוגש לתיק ביום 5.9.2021; לאחר שהתבקשו והתקבלו תגובות הצדדים, ניתנה ביום 1.11.2021 החלטה הנותנת תוקף להמלצות; בכך מוצה הליך דנן, ובהתאם הריני מורה על סגירתו.
לאחר שניסיונות בית המשפט לסייע לצדדים בגיבוש הסכמות לא צלחו, התנהל הליך הוכחות, הכולל חמש ישיבות שבמהלכן נחקרו הצדדים ועדיהם. בסיום הליך ההוכחות, הוגשו סיכומי הצדדים וניתן פסק דין זה.
בהינתן שני ההליכים הרכושיים העומדים בזיקה זה לזה, תחילה אדון בהם במאוחד ולאחריהם אדרש לתביעת מזונות הקטינים.
ההליכים הרכושיים
טענות הצדדים, בעיקרן
אבי הנתבע, שצורף ביום 13.3.2019 כנתבע נוסף לתביעת התובעת, הגיש, כאמור, תביעה למתן פסד דין הצהרתי הקובע, כי הזכויות במשק חקלאי הרשומות על שם הנתבע, בנו, שייכות בפועל לו, מאחר והנתבע מחזיק בנחלה בנאמנות עבורו. בשל הזיקה שבין הסעדים העומדים להכרעה בהליכים הרכושיים, כמו גם טיב טענות הצדדים שביסודם, יפורטו להלן טענותיהם במאוחד.
התובעת
בית המגורים – בשנת 1977 נפטר סבו של הנתבע, ובשנת 2000 נפטרה סבתו של הנתבע (הורי אבי הנתבע). אבי הנתבע רכש את חלקם של אחיו במגרש מתוך רצון להעניק את המגרש במתנה לתובעת ולנתבע, על מנת שייבנו בו את בית מגוריהם תוך שהסביר, כי הענקת המתנה לבני הזוג היא על חשבון הירושה שתינתן לאחר 120 שנים.
אין לקבל את טענת הנתבעים, כי הנכס הוחזק בנאמנות עבור אבי הנתבע בשל המגבלה הרישומית שלא אפשרה לרשום נחלה נוספת במושב על שמו; טענה זו נולדה ערב הגשת ההליכים דנן ואף לא הוכחה ע”י הנתבע 2. אין סבירות בטענה, כי אבי הנתבע לא התכוון להעניק את הנכס במתנה לצדדים, שעה שלא ערך הסכם קונקרטי עם בנו להבטחת זכויותיו, למצער תוך רישום הערת אזהרה ואף לא עמד על כך, כי נתבע 1 יערוך הסכם ממון עם התובעת.
בהסתמך על קבלת המגרש, החלו הצדדים לתכנן את בניית ביתם בהתקשרויות עם ספקים, ובשנת 2011 הועבר המגרש לצדדים; אולם הרישום נעשה באופן פורמלי בלבד על שם הנתבע בלבד. עם רישום זה המתנה הושלמה.
על סמך המתנה שקיבלו הצדדים מהורי הנתבע ובהתאם למצגים שהוצגו לצדדים, החלו הצדדים לתכנן את בניית הבית עוד בשנת 2011; בחודש אוקטובר 2013 החלו הצדדים בבניית הבית, שכן לקח זמן רב עד לקבלת היתרי בנייה מהמנהל.
הצדדים בנו את הבית מהמסד עד הטפחות והשקיעו בו למעלה מ-2 מיליון שקלים (בסיכומיה טענה כי מדובר היה בהשקעה של כ-3 מיליון ₪) הן בתכנון, הן בבנייה, בעיצוב פיתוח בשטח, הקמת הגינה, רכישת ריהוט ומוצרי חשמל וכל עד לפרטים הקטנים ועל פי טעמם האישי. בחודש אוגוסט 2014 עברו הצדדים להתגורר בבית המגורים.
בני הזוג בנו את הבית באמצעות כספים משותפים, באמצעות הלוואה שנטלה התובעת מחשבון הבנק שלה בסך 350,000 ₪ וכן מהלוואה שנתנו הוריה של התובעת לצדדים בסך של 100,000 ₪, חיסכון שחסכו הוריה של התובעת לתובעת בסך 49,000 ₪, חסכונות נוספים של התובעת, פדיון קופות גמל, וכן מהון עצמי של התובעת, ובסה”כ בסך של למעלה מ-1,600,000 ₪.
אין ספק, כי לו הייתה התובעת יודעת שהנחלה לא ניתנה במתנה גמורה, היא לא הייתה משקיעה את כוחה, מרצה והונה בנכס, והצדדים היו רוכשים נכס אחר תחתיו. בהסתמכותה על המצג שהוצג לה, שינתה את מצבה לרעה.
גם ההשקעות שביצעה התובעת בנכס מוכיחות את כוונת השיתוף מצד הנתבע בבית המגורים – בכלל זה את ההתנהלות וההתקשרויות השונות אל מול האדריכליות, בעלי המקצוע והספקים השונים, תכנון התובעת את הגינה, החלונות והווילונות, ותכנון הצדדים את הגינה. כך גם פעלה להעביר תשלומים רבים בגין הבנייה של בית המגורים לספקים השונים בסך כולל של 1,611,986 ₪ (ר’ פירוט בס’ 112 לכתב התביעה וכן בס’ 131 לתצהיר).
התובעת שינתה מצבה לרעה, לנוכח מצגי הנתבע וכוונת השיתוף בנכס ובעניין זה קיימות דוגמאות עקביות בפסיקה, כי השקעת כספים במקרקעין מהווה שינוי מצב של ממש והסתמכות על ההתחייבות לתת מתנה; התנהלות הנתבע ומצגיו מהווים “דבר מה נוסף” אשר בצירוף חיי הנישואין הארוכים שהתאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות, מעידים כולם על כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
יש לדחות את ההסכם הפיקטיבי שהוצג, שלכאורה נערך בין אבי הנתבע לנתבע ביום 28.10.11; ההסכם לא הוצג לתובעת ועריכתו נעשתה אך לשם שלילת זכויותיה בנכס.
רצון אבי הנתבע הוא להפעיל על התובעת לחץ בניסיון לכופף את ידה במסגרת ההליכים המתנהלים בין הצדדים. מאז ומתמיד הובהר לה על ידי הנתבע ואביו, כי מדובר בנכס משותף, וכי התובעת והנתבע רשאים לבצע בנכס כל פעולה המוכיחה בעלות מובהקת, ואף חתמו ביחד על כל המסמכים הנדרשים להוכחת השותפות.
בהינתן כי לא ניתן לפצל את הנחלה, שכן לפי הסכם החכירה הנחלה הינה יחידה משקית אחת, טענת אבי הנתבע כי ברצונו להוריש את הזכויות בנחלה אף לבנותיו, אינה עומדת. כך גם לא ניתן לפצל את בית המגורים הבנוי משווי הקרקע כבקשת הנתבע. הענקת הנחלה לנתבע נעשתה מאחר ואביו ראה בן ממשיך אשר לו יינתנו הזכויות.
הענקת המתנה ע”י אבי הנתבע הושלמה עם רישומה ואף אם היה מקום לראות בכך רק התחייבות ליתן מתנה, הרי שלאור הסתמכות התובעת ושינוי מצבה לרעה, יש לראות בהעברת הבעלות כמוגמרת.
אם רצה הנתבע להחריג את המתנה שניתנה ממצבת הרכוש המשותף, לא היה נותן שהצדדים יבנו שם את ביתם המשותף. השיתוף בנחלה היה ניכר הן כלפי חוץ, מול הגורמים השונים והן בין הצדדים עצמם.
תכולת בית המגורים – לצדדים תכולת בית משותפת ולפיכך התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי לפיו המיטלטלין בדירה שייכים לצדדים בחלקים שווים.
רכבים – בבעלות הצדדים רכב מסוג הונדה הרשום על שם הנתבע ומצוי בשימושה של התובעת; לנתבע רכב ממקום עבודתו. התובעת עותרת למתן פסק-דין הצהרתי לפיו הרכב מסוג הונדה שייך לצדדים בחלקים שווים.
חשבונות בנק וזכויות כספיות – לתובעת חשבון בבנק לאומי ולנתבע חשבון בבנק איגוד וכן חשבון נוסף למטבע חוץ בבנק איגוד. לתובעת חשש כי לנתבע חשבונות בנק נוספים הרשומים על שמו ולא הובאו לידיעתה. התובעת עותרת למתן פסק-דין הצהרתי לפיו הכספים הינם משותפים לפי חוק יחסי ממון.
זכויות סוציאליות – לתובעת זכויות סוציאליות ואין לה מידע באשר להיקף הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של הנתבע. התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי לפיו כל הזכויות הסוציאליות או הכספיות שנצברו ע”י הנתבע במהלך החיים המשותפים והרשומים על שמו לבד או ביחד עם אחרים, הינם כספים משותפים שמחציתם מגיעים לתובעת על פי כל דין.
מוניטין – לטענת התובעת היא זכאית למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על קבלת חלקה במוניטין של הנתבע או קבלת פיצוי נאות בגין ההפרש התהומי בפוטנציאל השתכרות הצדדים. התובעת עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה באשר למוניטין אישי ועסקי של הנתבע ולצורך כך מבוקש כי אקטואר יישום את המוניטין האישי והעסקי של הנתבע, כמו גם את כושר השתכרות, לרבות שווי והכנסות עתידיות צפויות.
מבוקש כי חלוקת הזכויות ואיזון משאבים ייעשה כל שחלקה של התובעת בזכויות יהא בשווי של לפחות 60% מכלל הזכויות ובין בכל דרך אחרת שתראה צודקת לבית המשפט.
בסיכומיה שבה והדגישה כי הצדדים קיבלו במתנה ביחד את הנחלה ונהגו בה מנהג בעלים בשיתוף מלא, לא נחתם כל הסכם בהתייחס לזכויות הבעלות בנחלה ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובת אבי הנתבע. אין לקבל את ניסיון הנתבע ליצור הפרדה מלאכותית בין הנכס לבין הקרקע. הסכם הנאמנות פיקטיבי ונוצר לשלילת זכויות התובעת.
בסיכומי התשובה טענה, כי אבי הנתבע בעל ממון רב, לרבות מכון רישוי ונכסים נוספים
ב-ג’, כך שטענתו כי המגרש נועד להבטיח אף את ירושת בנותיו, אינה עומדת. אילו ידעו בני הזוג כי בכוונת התובע להתיר את מגוריהם בנחלה בלבד, לא היו משקיעים בהריסת המבנה שהיה קיים שם ובניית בית חלומותיהם, אלא מתגוררים בו.
אבי הנתבע לא נהג מנהג בעלים בנחלה כלל, לא ניהל יחידת דיור נוספת ואילו הצדדים הם שהתירו לו להמשיך לעבד את השטחים החקלאיים, כי זה לא הפריע להם.
הנתבע
בית המגורים – הצדדים עברו להתגורר בבית המגורים, תוך שהיה ברור לשניהם היטב כי זכותם היא למגורים בלבד בנחלה ואין כל זכות דה יורה בנחלה עצמה.
הנתבע אינו מתנער מההשקעות המשותפות שהשקיעו הצדדים בבניית הדירה, אולם יש הבדל תהומי בין עלויות הדירה אשר הסתכמו בכ-2.6 מיליון ₪, לבין ערך הנחלה.
אבי הנתבע ירש את הנחלה יחד עם אחיו מהוריו המנוחים בשנת 2001 ורכש את חלקם של אחיו בנחלה. לצורך כך מכר בין היתר דירת מגורים בנתניה, שהייתה בבעלות הורי הנתבע, ממנה קיבלו דמי שכירות שוטפים. אבי הנתבע היה מנוע מלרשום את הנחלה על שמו מהטעם שהוא רשום כבר כחוכר בנחלה ב-ג’, וזאת בהתאם להוראות מועצת מנהל מקרקעי ישראל לפיהן אדם אחד לא יכול להיות רשום כחוכר של שתי נחלות. לפיכך הושארה הנחלה ע”ש הסב המנוח ובית המגורים אשר היה בנוי על הנחלה הושכר לשוכרים ושכר הדירה שימש את הורי הנתבע כחלק מהכנסתם השוטפת.
בשנת 2011 בעת ששקלו הצדדים האם לרכוש בית מגורים או לשכור בית גדול יותר, ביקש הנתבע מאביו רשות לבנות את בית הצדדים על הנחלה. אבי הנתבע נעתר לכך אך הבהיר כי הנחלה הינה ירושתם העתידית של הנתבע ואחיותיו, והזכות היחידה שהוא נותן לו היא לבנות ביתו בנחלה ולהתגורר בה.
כששני הצדדים החלו לתכנן את בניית הבית, התחוור להם כי על מנת לקבל אישורי בנייה, בעל הדירה צריך לחתום על מסמכים. מאחר שסבו של הנתבע לא היה בין החיים, היה הכרח להעביר את הנחלה לבעלותו ולכן העביר אבי הנתבע את הנחלה באופן פורמאלי בלבד לבעלות הנתבע. הנתבע ואביו אף חתמו ביום 28.10.2011 על הסכם המבהיר זאת היטב.
התובעת הייתה מודעת היטב להסכם שנערך והיא אף הביעה חשש באוזני הנתבע שאם ילך לעולמו לא יהיו בידיה אמצעים לפצות את אחיותיו באשר לחלקן בנחלה. באותה עת עמדו כל ביטוחי החיים שהיו לנתבע על סך של כ-1.5 מיליון ₪, ולכן עשה הנתבע כחודשיים לאחר חתימת ההסכם עם אביו ביטוח חיים נוסף על סך של כ-1.5 מיליון ₪ שהמוטבות הישירות בו הן אחיותיו.
ראיה לכך שהנחלה מעולם לא הועברה לצדדים היא שעל הנחלה בנוי מבנה מגורים נוסף, אשר בתקופה זו לא הושכר לצדדים שלישיים, בעקבות בקשת אבי הנתבע; תוך שככל והיה מושכר המבנה, היה אבי הנתבע מי שמקבל את דמי השכירות לחשבונו. בנוסף, במהלך שנת 2016 נמכרו חלקים מהנחלה במסגרת הרחבה של היישוב, ומי שקיבל את התמורה ושילם באופן ישיר את המס היה אבי הנתבע. התמורה ע”ס 240,000 ₪ הועברה לחשבונו של הנתבע, אולם עברה ישירות לחשבון אביו.
התובעת אישרה בחקירתה כי אבי הנתבע הוא שדאג לשפץ ולטפל בנכס הנוסף שקיים בנחלה לאחר שניזוק בעקבות נפילת עץ, לאחר שהצדדים כבר נכנסו להתגורר בנחלה. התובעת אף אישרה בפה מלא כי אבי הנתבע הוא שמתפעל את החלקים החקלאיים בנחלה ולה אין מושג מה נעשה שם.
טענות התובעת שהועלו כנגד אותנטיות ההסכם הופרכו הן ע”י חוות דעת המומחה והן בחקירות הצדדים. התובעת אף הצהירה על רצונה לשלוח שאלות הבהרה למומחה וכן לחקור אותו, אולם דבר מזה לא נעשה.
הנספחים שצירפה התובעת (ג’-י’, כ’, כ”ו-כ”ז) המציגים מסמכים רשמיים המופנים לשני הצדדים מקורם בטעות שעשתה האדריכלית. טעות זו התגלתה בהמשך בעת שהוגשו המסמכים למהל ותוקנה. בתוכניות הסופיות שקיבלו את היתר הבנייה רק שמו של הנתבע מצוין.
הסכומים שאותם מציינת התובעת בפרק ז’ אינם תואמים את המציאות, מה גם שחלק נרחב מהם אינם עלויות בנייה בפועל, אלא מדובר בהשקעות הקשורות במיטלטלין וכיוצ”ב.
כל הכספים שהושקעו בבניית הבית הם כספים משותפים של הצדדים שמקורם בחיי הנישואין. התובעת נטלה הלוואות בסך 250,000 ₪ ולא 350,000 ₪ כנטען על ידה. כפי שניתן להיווכח מנספח כ”ח אשר צורף ע”י התובעת, הרי שההלוואה ע”ס 100,000 ₪ שניטלה ביום 7.11.2014 הושבה במלואה באותו היום. בנוסף, סך כל ההלוואות הנטענות על ידי התובעת הושבו מכספים משותפים של הצדדים שנצברו במהלך הנישואין, ובין היתר מהעברות הבנקאיות שהעביר הנתבע לידי התובעת, והלכה למעשה נותרה הלוואה אחת ע”ס 43,000 ₪.
הטענה לפיה ניתנה לצדדים הלוואה ע”י הורי התובעת היא טענת כזב ולכל היותר ניתן לטעון שהוריה של הנתבעת עזרו לצדדים בבניית הבית בסך של כ-100,000 ₪ בלבד. בהקשר זה גם הורי הנתבע העבירו כספים רבים, ובין היתר תשלום שאמו של הנתבע העבירה לקבלן ביום 11.2.2014 על סך 158,000 ₪.
מהתשלומים שפירטה התובעת בסעיף 113 לתביעה עולה, כי התובעת אינה יודעת להבחין בין הוצאות הכרוכות בבניית הבית לבין הוצאות נלוות, הוצאות מיטלטלין. מהפירוט שצורף עולה כי סך ההוצאות הישירות שהוציאה התובעת בגין בניית הבית עומדות על סך של כ-1.25 מיליון ₪. יחד עם זאת, ההוצאות הישירות של הנתבע על בניית הבית עמדו על סכום דומה – 1,397,000 ₪, וזאת מבלי להתחשב בהעברות הבנקאיות שהעביר הנתבע לידי התובעת במהלך השנים; הנתבע נשא גם בתשלומים לטובת רכישת ציוד לגינה ואחזקתה וכן ברכישות ציוד המיטלטלין.
התובעת מעלה גרסאות עובדתיות סותרות שדי בהן כדי להעיד אודות אי אמיתות טענותיה- פעמים טוענת כי הנחלה ניתנה במתנה לצדדים ופעמים טוענת כי לה זכויות בעלות בנחלה מכוח השיתוף שהונהג בין הצדדים. טענות אלו לא הוכחו ויש בהן כדי לדחות את תביעתה.
התובעת מעולם לא ביקשה להירשם כבעלות הזכויות בנכס מתוך הכרה בהיעדר זכויות בעלות בנחלה. כך גם דאגה כי הנתבע יערוך ביטוח חיים עבור אחיותיו כחלק מהרצון להבטיח את חלקן בשווי הכספי של הנחלה.
אין חולק כי התובעת זכאית לשווי מחצית מבית המגורים בגין הוצאות הבנייה וההשקעות שבוצעו בו, במנותק משווי הקרקע, שאינה שייכת לה.
בסיכומיו טען, כי הנכס הוחזק בנאמנות על ידו עבור אביו, לא ניתן לו ובטח לא לתובעת, במתנה, כי אם העברת זכויות מכח הסכם להענקת זכות מגורים. לאור זאת, ממילא לא נדרש היה הנתבע לערוך הסכם מול התובעת. לא ניתן אף לטעון כי לתובעת הוענקו זכויות בנחלה מכוח כוונת השיתוף בין הצדדים, שכן הנתבע לא יכול היה להעניק זכויות שאין לו בנכס.
אשר למיטלטלין המשותפים – אין חולק כי מחציתם שייכים לנתבע ומחציתם לתובעת.
רכב וחשבונות בנק – בשנת 2010 קיבל הנתבע מהוריו במתנה רכב מסוג הונדה שנרשם לבעלותו וכיום עושה בו התובעת שימוש. לתובע ולנתבעת חשבונות בנק לכל אחד. החשבון הנוסף של הנתבע אינו פעיל ויתרתו 0 ₪.
זכויות סוציאליות – יש למנות אקטואר ולערוך תחשיב באשר לחלוקת הזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים ולחלקם בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, 2014.
קריירה/מוניטין/כושר השתכרות – משעה שאין ולא יכול להיות חולק כי התובעת עובדת ומשתכרת שכר גבוה עד מאוד, ולו הייתה עובדת ב-100% משרה, הייתה מגדילה הכנסתה לכדי 20,000 ₪ נטו בחודש, לפני בונוסים ואופציות, יש לדחות את טענותיה לגבי הפרש כושר השתכרות. כך גם לגבי טענותיה למוניטין ונכסי קריירה אשר אינן רלוונטיות לענייננו כלל ועיקר משעה שעיסוקו של הנתבע הוא כשכיר במגזר הציבורי. באותה מידה גם התובעת עובדת בתפקידים בכירים ומשתכרת שכר גבוה, צברה נכסי קריירה ומוניטין וברי כי אין כל הבדל בין הצדדים בעניין זה.
אין כל יסוד לעתירת התובעת לחלוקה לא שוויונית של רכוש הצדדים – לא מדובר במקרה בו מתקיימות הנסיבות הקיצוניות הנדרשות על פי הפסיקה כדי לבסס “אי שוויון זועק ופגיעה קשה באחד מבני הזוג”.
מבוקש לקבוע כי המועד הקובע לחלוקת הזכויות ואיזון המשאבים הינו המועד בו ביקשה התובעת מהנתבע להתגרש, קרי יולי 2017, שכן מאותו היום אין לנתבע כל מידע באשר להתנהלות הכלכלית של התובעת.
יש לדחות את עתירת התובעת למתן פסק דין הצהרתי ביחס לזכויותיה בנחלה, להורות על איזון משאבים בזכויות הכספיות של הצדדים החל ממועד הקרע, בחודש יולי 2017, על דרך איזון משאבים דחוי ולא פסק דין הצהרתי.
אבי הנתבע
מחמת מגבלה רישומית ואגב הסכם, העביר לבנו, הנתבע, נחלה במושב ג’ שאותה ירש מהוריו. אבי הנתבע הבהיר לבני הזוג, כי מדובר בנחלה השייכת לו אשר הינה חלק מרכושו ועזבונו העתידי, שאותו בכוונתו לחלק בין כל ילדיו באופן שווה. על כן סוכם כי הנחלה תירשם על שם הנתבע באופן פורמאלי, וכי הנתבע יקבל בה זכות מגורים בלבד לבניית ביתו, כאשר הזכויות דה פקטו בנחלה והשליטה בה נשארת בידי אבי הנתבע.
לשם כך נחתם ביום 18.10.11 בין אבי הנתבע לנתבע הסכם, המגדיר את מעמד הנחלה אותה ירש אבי הנתבע. הסכם זה נועד לספק מזור לבעיה הפרוצדוראלית שנוצרה בשל היות אבי הנתבע בעל משק נוסף במושב.
בנוסף לבעיית העדר יכולתו של אבי הנתבע להירשם כבעל הנכס, לא ניתן היה בזמנו לפצל ולחלק משק חקלאי ובכך לא יכול היה לחלקו בין ילדיו עם קבלתו.
לאחר החתימה על ההסכם ובניית בית המגורים, המשיך אבי הנתבע לנהוג במשק זה מנהג בעלים מוחלט, ובכלל זה המשך עיבוד וניהול השטחים החקלאיים במשק, המשך שליטה, וניהול יחידת דיור נוספת הקיימת במשק.
סוגיית בעלות על המשק ושימוש בזכויותיו מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת, ובשנת 2012 לאחר רישום הנחלה על שם הנתבע בנאמנות, נמכרו חלקים מהנחלה כאשר אבי הנתבע הוא זה שניהל את העסקה, ותמורת המכר הועברה לידיו, והוא זה ששילם את המס בגינה.
לאור זאת, יש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי הזכויות בנחלה הרשומות ע”ש הנתבע, שייכות לאבי הנתבע וכי זה הראשון מחזיק בנאמנות בנחלה זו עבורו.
בסיכומיו טען, כי אין המדובר בהסכם מקפח, כי אם הסכם שנועד להסדיר את הזכויות בנחלה במישור היחסים בין אבי הנתבע לנתבע, תוך שמירה ועיגון זכויותיהן העתידיות של בנותיו האחרות של החם. מעת פטירתו של אביו של אבי הנתבע, נותר המצב הרישומי באופן דומה, קרי על שם הסב, עד שקם הצורך להסדיר את רישום הזכויות בנכס ע”ש הנתבע, כדי לאפשר את בניית הנכס לבני הזוג.
יש לדחות את עתירת התובעת, בגין טענותיה הסותרות (הענקת מתנה אל מול כוונת שיתוף ספציפי), כך גם ניסיונה להוכיח את זיופו של ההסכם שנחתם, לא צלח.
מעולם לא ניתנה מתנה מטעם אבי הנתבע לנתבע, כי אם העברת זכויות והחזקתן בנאמנות, מכאן כי אין כל מקום לקבל טענת התובעת אודות המתנה שהוקנתה לנתבע, או לתובעת. כך גם נכשלה התובעת בעדותה עת הודתה, כי הנחלה היא חלק מעיזבונו של אבי הנתבע. בחקירתה אישרה אף התובעת, כי אבי הנתבע הוא שמקבל וגובה את השכירות בגין השכרת השטחים החקלאיים.
דיון והכרעה
תחילה, וכרקע נדרש תושלם תמונת המצב הדיונית, כדלקמן:
ביום 13.3.2019 ניתנה החלטתי אודות צירוף אבי הנתבע כצד להליך אשר הוגש מטעם התובעת, בהיותו צד נדרש לצורך בירור זכויות הצדדים בנחלה.
ביום 12.4.19 התקבלה בקשת התובעת למינוי מומחה לבחינת כתב יד; בהתאם מונה המומחה, עו”ד יונתן נפתלי (להלן: “המומחה”) על מנת שיידרש לחתימות על המסמך “הסכם להגדרת זכויות בנכס גוש 8382 חלקה 30” מיום 28.10.11 (להלן: “הסכם הזכויות”).
ביום 15.12.19 ובהמשך לבקשה למתן הוראות אשר הגיש המומחה, ניתנו הוראות לו משלימות, לפיהן על המומחה להידרש לבדיקת החתימות בהיבט רחב של אותנטיות המסמך על חתימותיו; קרי הכנתו כמקשה אחת, תוך בחינת טיב החתימות המצויות בו בקשר עם אופן הכנתו, זאת בכפוף לשיקול דעתו המקצועי בדבר היתכנות הדבר.
ביום 5.4.21 הוגשה חוות דעת המומחה, אשר קבעה כי החתימות המופיעות בהסכם הזכויות הן חתימות הנתבע ואביו.
לעניין טענת התובעת בדבר הכנתו המאוחרת של המסמך, ציין המומחה בחווה”ד, כי “אין במסמך המחלוקת אינדיקציה להכנתו במועד מאוחר יותר משנת 2011 אך לא ניתן לשלול אפשרות כזו.” (ר’ בעמ’ 4 לחוות הדעת). עוד צוין “מובהר כי נכון לעת הזו אין בדיקה כימית מהימנה המאפשרת קביעת גיל דיו ונייר מדויקת.” (שם, בעמ’ 5).
חרף הצהרת התובעת אודות כוונתה לשלוח שאלות הבהרה למומחה וחקירתו; בחרה שלא לעשות כן.
בין לבין, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית מטעמם: התובעת הגישה בנוסף תצהירי עדים ובהם תצהיר הגב’ א’ – האדריכלית, תצהיר מר מר נ’ – קבלן בניין ותצהירה של הגב’ ל’ – חברת ילדות של התובעת. משלא התייצב הקבלן מר נ’ לדיון שנקבע, הוצא תצהירו מהתיק, בהחלטה שניתנה ביום 18.7.21. הנתבע הגיש נוסף על תצהירו, תצהיר של מר ע’, חבר ילדות של הנתבע.
הזכויות בנחלה
בחודש נובמבר 2011 נערך רישום הנחלה ע”ש הנתבע בלבד; על עובדה זו לא חלוקים הצדדים (ר’ אף נספח 6 [נסח] לתצהיר התובעת).
בחודש אוגוסט 2014, לאחר השלמת בניית בית על חלק מהנחלה, נכנסו הצדדים להתגורר בו; עובדה זו אף היא אינה שנויה במחלוקת.
חלוקים הצדדים ובאופן מהותי על משמעות פעולות אלה בהיבטים רכושיים; הן במישור יחסי הרכוש שבין בני הזוג, והן במישור היחסים מול אביו של הנתבע.
עתירת התובעת לקבלת מחצית הנחלה
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לא מצאתי לקבל את טענות התובעת, אשר מהן היא מבקשת להסיק דבר קיומה של זכות המוקנית לה למחצית בכלל הנחלה.
התובעת, העותרת לקבלת מחצית הנחלה מעלה גרסאות שונות ומשתנות להקמת זכויותיה לקבלת הסעד, שדומה כי אינן דרות בכפיפה עובדתית זו עם זו (והדברים נכתבים על דרך ההמעטה);
מחד גיסא, טוענת, כי הנחלה הוענקה במתנה על ידי אבי הנתבע – מתנה שניתנה לה ולנתבע בצוותא חדא. וכי גם אם לא הושלמה המתנה, אזי בעצם מתן האפשרות של אבי הנתבע לבני הזוג לבנות את ביתם בנחלה, תוך הסתמכותם על קבלתה, דינה כהתחייבות למתן מתנה, המחייבת הכרה בזכויות הקנייניות של בני הזוג בנחלה.
מאידך גיסא ובאותה נשימה, טוענת התובעת, כי הנחלה הוענקה במתנה על ידי אבי הנתבע לנתבע בלבד; וכי על בסיס מצע עובדתי זה, השתכללו זכויותיה בנחלה מכוח הלכת השיתוף, בהתאם לסוג השיתוף הרכושי שנהג בין הצדדים, זאת לאחר שרק הנתבע הוא שקיבל את הנחלה במתנה מאביו.
בעל דין אינו יכול להעלות בכתבי טענות עובדתיות סותרות או חלופיות, למעט אם אימת בתצהיר, כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו; כך קובעת תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 (להלן: “התקסד”א”). בבסיס הכלל שביסוד התקנה עומד עקרון תום הלב הדיוני המצופה ממתדיין הפונה לקבלת סעד שיפוטי, ועיגונו בא אף לידי ביטוי בעקרונות היסוד של התקסד”א, כקבוע בתקנה 3(ב); כך גם מתיישב כלל זה עם איסור העלאת טענות סותרות בהליכים שונים; קרי: “השתק שיפוטי” (ר’, למשל פסה”ד של כב’ השופט ר’ אמיר בתא (מרכז) 68570-12-21 A-Z SHIRIN PROPERTIES LLC נ’ אלי חסון (פורסם במאגרים המשפטיים, 7.2.2023)).
יודגש – במקרה זה, לא ניתן כל תצהיר מטעם התובעת המאפשר לה להעלות טענות מעין אלה; נהפוך הוא; טענותיה, לרבות אלו העולות מעדותה, מלמדות על ידיעה פוזיטיבית של עובדות, הנטענות באופן חלופי וסותר זו לצד זו, כמפורט לעיל.
לכאורה, סבורתני, כי די בדברים אלה כדי לחתור תחת גרסתה העובדתית הדואלית של התובעת; קל וחומר לחתור עמוקות תחת מהימנותה, כפי שהתרשמתי ממנה, באופן המתיישב עם דחיית טענותיה בזו אחר זו; ברם, דומה, כי גם בחינת כל טענה בנפרד, מעלה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיחן; כך, ועל מנת שלא להותיר אבן לא הפוכה, אדרש אליהן, כמפורט להלן:
הענקת הנחלה במתנה ע”י אבי הנתבע לצדדים בצוותא חדא; האומנם?
התובעת לא הציגה ולו ראשית ראייה המלמדת על הענקה משותפת של הנחלה לה ולנתבע ע”י אביו; יותר מכך, התרשמתי, כי מערכת היחסים ששררה בין התובעת לאבי הנתבע לא הייתה כזו הכוללת מאפיינים המצביעים על קשר משמעותי וקרוב, למצער כזה המצופה מחם המבקש להעניק לכלתו בצוותא חדא עם בנו, נחלה בשלמותה.
ככלל, מחקירות הצדדים, כמו גם מחקירת התובעת עצמה עולה, כי לא התנהל כל שיח ישיר בין התובעת לאבי הנתבע בכל הנוגע למעמד הצדדים ביחס לנחלה ולזכויות בה:
“ש: את אמרת – אביו של הנתבע, את כתבת במפורש: “אביו של הנתבע הסביר לנתבע כי הענקת המתנה לבני הזוג הינה על חשבון הירושה שתינתן לאחר 120″. זה ממש משהו מפורט, זה לא משהו כללי. ואני שואלת אותך מי דיבר עם אבי הנתבע? את או הנתבע?
ת: לא, לא אני דיברתי עם אבי הנתבע” (עמ’ 56 לחקירת התובעת, ש’ 5-10, הדגשה לא במקור-ה.מ.ש).
עדות התובעת מתפתלת וגרסתה מתפתחת; כאשר היא מעידה, כי השיג ושיח שנערך בנושא, נעשה בין הנתבע ואבי הנתבע וייתכן אף בשיחות שנערכו בין האחיות של נתבע וחמותה (ר’ בעמ’ 56, ש’ 5-14 וגם בעמ’ 57, ש’ 12-15 לפרו’).
עמימות, יאמר במתינות, מאפיינת את עדות התובעת במענה לשאלה כיצד בוצעה הענקת המתנה; זאת משהשיבה: “ת: במילים, בשיחות, בכוונות, במעשים, בהחלטות שהנתבע ואני לקחתי, כל ההתנהלות שלנו מהרגע והלאה, במצג שלי ושל הנתבע מול הספקים, ממש בשיחות ערב בתוך המשפחה. מהרגע הזה שהנתבע ואני קיבלנו את הנחלה במתנה, כל השיחות היו כאילו, כשדיברנו על הנחלה דיברו – הנחלה שלכם, מה קורה עם הנחלה שלכם? ש:אז זה בעצם העניק לך את המתנה לדעתך. ת: כן.” (עמ’ 48 לפרוט’ מיום 13.4.21, ש’ 1-9 לפרוט’).
ברם, ובניגוד לעובדות הקודמות שעליהן העידה (לרבות לעיל) , בהמשך חקירתה טענה התובעת כי אבי הנתבע הבטיח לה מפורשות, כי הנחלה תינתן לה במתנה וכי הדבר קרה לפני התחלת תכנון הבנייה (בעמ’ 124, לפרוט’ מיום 13.4.21, ש’ 13-18 לפרוט’): “ש. את שמעת את אבי הנתבע אומר בפיו שהנחלה שייכת לך, לא לנתבע? שהוא נתן אותה לך? ת. כן” (הדגשה לא במקור, ה.מ.ש).
משנשאלה מדוע לא פעלה על סמך ההבטחה שניתנה לה, לאחר שהנחלה לא נרשמה על שמה, השיבה: “לא ייחסתי לזה חשיבות. אנחנו הנתבע ואני התנהגנו כמנהג בעלים וגם קיבלנו תמיכה של כל הסביבה על זה” (בעמ’ 126 לפרוט’ מיום 13.4.1, ש’ 1-6).
גם כאשר עומתה עם בחירתה להשקעת כספים בנחלה, חרף היות הרישום על שם הנתבע בלבד, ענתה באופן דומה, כי “לא ייחסתי לזה חשיבות, מבחינתי זה משהו טכני. התנהלות טכנית מול המינהל, הגשת בירוקרטיות, הגשת, זה טכני. מבחינתי ברגע שאנחנו מתכננים יחד, בונים יחד, משקיעים את הכספים יחד, במטרה לחיות שם לעד, זה ברור” (עמ’ 131, ש’ 1-4).
התובעת אישרה, כי מבין שניהם – הנתבע והוא בלבד – חבר אגודה (עמ’ 141, ש’ 17-18); שבה וחזרה על הטענה, כי לא הייתה משקיעה כספים רבים, במקום שהיא יודעת שאינו שייך לה, אולם לא ידעה להסביר, למצער לא באופן המניח את הדעת, מדוע פעלה בביטחון להשקעת כספים בנכס אשר נרשם על שם הנתבע בלבד, והכל בהיעדר ראיה חיצונית שהובאה לתמיכה בטענת העברת הנחלה לידיה או הנכחתה בזיקה לנחלה שבמושב בכל היבט אפשרי (עמ’ 134-135 לפרוט’).
לטענת הנתבע, ידעה התובעת לכל אורך הדרך והשתלשלות האירועים, כי כל שניתנה לבני הזוג היא זכות למגורים בלבד בנחלה, והיה ידוע וברור, כי הנכס נותר חלק ממצבת הנכסים של אבי הנתבע, אשר מבקש לחלקו בין ילדיו לעתיד לבוא.
הנתבע צירף תצהיר מטעם חבר ילדות, מר ע’ שגדל במושב ג’ והוריו מתגוררים בסמיכות. לדבריו היה מעודכן בתהליך בניית בית המגורים של בני הזוג, נאמר לו ע”י הנתבע, כי חתם על הסכם הזכויות עם אביו המסדיר את זכויותיו בנכס. ידוע לו כי בני הזוג לא הפעילו את הנחלה מבחינה חקלאית וכי הנתבע הפנה חקלאים שביקשו לשכור חלקים מהנחלה, לאביו. לבקשתו, הותר לו לאחסן במחסן הבנוי על הנחלה ציוד של הוריו והוא נוכח לראות שם ציוד של אבי הנתבע (ר’ תצהיר שצורף לתצהיר עדות ראשית של נתבע 1). אולם, מעדותו עלה כי את מרבית המידע שעליו הצהיר קיבל מהנתבע ולא מידיעה אישית, כך שלא מצאתי כי יש בעדותו של העד, להוסיף או לגרוע מהמסכת העובדתית שנפרשה לפניי במסגרת הראייתית שהוצגה.
ב. נאמנות או מתנה שהוענקה לנתבע בלבד?
טענתה העובדתית החלופית של התובעת היא, כי הנחלה הוענקה במתנה לנתבע בלבד ע”י אביו; בנסיבות אלה, מוסיפה, כי זכויותיה בנחלה השתכללו מכוח הלכת השיתוף, בהתאם לשיתוף הרכושי שהונהג בין הצדדים, לאחר שרק הנתבע קיבל את הנחלה במתנה מאביו.
טוען אבי הנתבע, מנגד, בהליך שהוגש מצידו, כי מדובר בהקנייה של הנחלה לנתבע על דרך הנאמנות בלבד, בהבדל ממתנה; זוהי אף גרסת הנתבע.
ג. נאמנות, מתנה והממשק שביניהן – מסגרת נורמטיבית בעיקרה
נאמנות מוגדרת בחוק באופן רחב כ”זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת הנהנה או למטרה אחרת”, לשון סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979 (להלן: “חוק הנאמנות”).
נאמנות נוצרת “על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש”; לשון סעיף 2 לחוק הנאמנות; ברם הפסיקה הכירה כי רשימה זו אינה בבחינת רשימה סגורה (ר’, למשל, ע”א 5955/09 כונס הנכסים אמסטר ואח’ נ’ מרשה טאובר טוב ואח’, פ”ד סה(1), 532, בעמ’ 541-542, לפסה”ד של כב’ השופט הנדל והאזכורים שם).
הדיבור “זיקה לנכס” שבחוק הנאמנות משמעו יחס משפטי לנכס, כזה המאפשר לנאמן להחזיק או לפעול בו, והכל תוך שהחוק אינו מגביל את טיבן של זיקות אפשרויות לנכס; קרי: תכלית הגדרת הנאמנות הרחבה שבסעיף 1 היא תחולה על כל זיקה משפטית ההולמת את ההגדרה, יהא אופן יצירתה אשר יהא; סעיף 2 מפרט את הדרכים ליצירת הנאמנות אך אינו מהווה פירוט ממצה (שלמה כרם חוק הנאמנות (מהדורה רביעית, 2004) בעמ’ 99-100, וכן בעמ’ 139-140).
אין הכרח בשימוש במונח “נאמנות” לאפיון עסקת נאמנות ומה שקובע את אופן סיווגה ככזו הוא תוכנה; קרי: האם התקיימו בה התנאים להחלת הגדרת הנאמנות (כרם, בעמ’ 131-132).
אשר ליצירת נאמנות על דרך חוזה, הרלבנטי למקרה דנן, קובע בית המשפט העליון – כי ככל חוזה – יכול חוזה הנאמנות להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, כפוף לדין; חוזה נאמנות יכול להשתכלל גם במשתמע; קרי נאמנות משתמעת (Implied Trust, ר’ ע”א 3829/91 אבינועם וואלס נ’ נחמה גת , פ”ד מח(1) 801, 811; (להלן: “הלכת וואלס”)); זאת מאחר וקיבול הצעת חוזה ע”י הנאמן לא חייב להיות על דרך הודעה מפורשת מצדו וניתן להסתפק בכך שהנאמן יפעל באופן שמעיד כי קיבל על עצמו את חובת הנאמנות בהתאם לקביעת חוק החוזים בנדון (ר’ בע”מ 7033/15 פלוני נ’ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 1.9.2016, סעיף 6 לפסה”ד).
כך גם אין הכרח ברישום הנאמנות והעדרו אינו שולל בהכרח את דבר קיומה (ר’ אף לשון סעיף 4 לחוק הנאמנות העוסק ברישום והנוקט לשון “רשאי” ביחס לפעולת הנאמן בנדון בהבדל מלשון “מצוּוֶה”); זאת בין היתר מאחר ומטרת חוק הנאמנות היא הרחבת מטריית ההגנה על הנהנה, לצד הבטחת מילוי מטרות הנאמנות (ר’ שלמה כרם חוק הנאמנות (מהדורה רביעית, 2004) בעמ’ 307-309).
בין המוסדות נאמנות ומתנה מתקיימים, לעיתים, יחסי קרבה נורמטיביים;
קובע בית המשפט העליון בהקשר זה, כי “ניתן לומר שכאשר אדם מעביר נכס לזולתו ללא תמורה, וכאשר ההעברה אינה מיועדת לשמש מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנעבר יחזיק בנכס כנאמן עבור המעביר או עבור מי שהמעביר קבע כנהנה (ע”א 3829/91 וואלס נ’ נחמה גת פ”ד מח(1) 801, 813 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע”א 4351/01 איתן ארז נ’ מדינת ישראל (20.06.2005) [פורסם בנבו] ; כרם, בעמ’ 179)” (בע”מ 7033/15 (לעיל), פסקה 6; הדגשות לא במקור- ה.מ.ש).
מתנה, נאמנות – בראי סכסוכי המשפחה
יחסים בין בני משפחה זוכים בפסיקה לנפקות נורמטיבית ייחודית גם בדיון אודות שני מוסדות אלה, מתנה ונאמנות; הדברים ידועים, ועל כן יידונו בעיקרם להלן.
אשר לדיני המתנה; הכירה הפסיקה בהיפוך נטל המתרחש לעיתים בסכסוכי משפחה (לסקירה רחבה בנדון בתמ”ש 25971-01-18 פלונית ואח’ נ’ אלמוני ואח’ (פורסם במאגרים המשפטיים, 24.4.2020)); זוהי “חזקת המתנה”, המהווה חריג לדיני הנטלים (ר’ הלכת וואלס, לעיל, בעמ’ 811; רע”א 8068/16 שרה קטן נ’ אילן כהן (פורסם במאגרים המשפטיים, 25.1.18) סעיף 5 לפסק-דינו של כב’ השופט הנדל, סעיף 3 לפסק-דינו של כב’ השופט נ’ סולברג).
בתמצית ייאמר, כי חזקה זו מצומצמת, והיא חלה ביחסי משפחה שבהם, בין היתר, המעביר אחראי על רווחתו הכלכלית של הנעבר (הלכת וואלאס לעיל, בעמ’ 818); כך, למשל, יחסים משפחתיים אנכיים שבין הורים וילדיהם, גם בבגירותם, הוכרו בפסיקה ככאלה היכולים להקים את חזקת המתנה, שעה שמדובר ביחסי קרבה מיוחדים של דאגה ואחריות לרווחת המקבל (פרשת קטן, לעיל, בפרט בסעיף 4 לפסק-דינו של כב’ השופט הנדל; כן ר’ בע”מ 8203/17 פלוני נ’ פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 14.6.18)).
חזקת המתנה התפתחה במרוצת הזמן, והיא נדונה פעמים רבות בפסיקה, בפרט לנוכח ריבוי סכסוכי המשפחה. היפוך הנטל הבא מכוחה הוא תלוי נסיבותיו של כל סכסוך. בהינתן טבע החזקה, המשלבת כאמור בין סטטוס משפטי למציאות החיים, גלומה בה גמישות אינהרנטית בהתייחס לאופן בחינת הראיות ושקלול משקלן (לעניין הנסיבתיות המאפיינת הכרעות בסכסוכים מעין אלו והקושי בהיקש ישיר בין תוצאתו של מקרה אחד למשנהו, ר’ למשל האמור בסיפא לפסק-דינה של כב’ השופטת ו’ פלאוט בתמ”ש (ת”א) 11150/07 ס.ל נ’ א.ל (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 24.6.09)); אם כן ניתן לסכם ולומר, כי המבחן לקיומה של חזקת המתנה הוא מבחן המשלב יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים, הנבחנים בידי בית המשפט, בראי נסיבותיו של כל מקרה העומד לפתחו.
אשר לדיני הנאמנות; הן נאמנות, הן יחסים בין בני משפחה, מושתתים מטבעם על יחסי אמון; מכנה משותף זה בא לידי ביטויו עת נבחנת סוגיית הנאמנות בסכסוכים בין בני משפחה, ובפסיקה ניתן למצוא התייחסות לדבר קיומה של נאמנות משתמעת מכוח התנהגות הצדדים עת עסקינן בסוג יחסים זה; זוהי הפריזמה דרכה נבחן שקלולו של חוזה נאמנות שמכוחה מצופה פחות לקיומם של מאפיינים פורמאליים, כדברי כב’ השופט מ’ דאוד:
“במסגרת יחסים בין בני משפחה, בהם מטבע הדברים יש יחסי אמון, ניתן לקבוע שמתקיימת נאמנות משתמעת מכוח התנהגות הצדדים. מדובר על נאמנות שמתקיימת במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות. בנוסף, נאמנות משתמעת תחול כאשר הכוונה הייתה ליצור נאמנות מפורשת, והצדדים לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת. על-כן דומה כי ביחסי משפחה בפרט, לעיתים נכרת חוזה נאמנות ללא דקדוקי פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות וזאת בשל יחסי האמון שמטבע הדברים יוצר הנאמנות רוחש לנאמן (ראו: עמ”ש (חי’) 31419-03-16 פלוני נ’ אלמוני [פורסם בנבו] (21/03/18); תמ”ש (ב”ש) 40249-01-13 פלוני נ’ אלמונית ואח’ [פורסם בנבו] (22/4/14); תמ”ש (נצ’) 2057-03-12 מ.מ.כ. ז.כ. ואח’ [פורסם בנבו] (2/1/14); תמ”ש (ת”א) 38300/98 צ.ב. נ’ ב.ב [פורסם בנבו] (23/9/01))” (ר’ תא (חי’) 75309-07-19 פאוזיה מוסטפא נ’ סאלח מוסטפא (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.12.2022)).
ולנסיבות דנא
לכאורה, נדרש הממשק הנורמטיבי שבין מוסדות המתנה לנאמנות לבחינה בעניינינו; אומר לכאורה, כי סבורתני שבמישור היחסים שבין התובעת לנתבע ובזיקה לסעד המבוקש על ידה – אין צורך בהכרעה בנדון; שכן כך או כך, בנסיבות הסכסוך דנא לא הוכח, תחת כל חלופה, כי התובעת זכאית למחצית זכויות בכלל הנחלה, בין אם המדובר בהקנייה על דרך הנאמנות של אבי הנתבע לבנו ובין אם מדובר בהקנייה על דרך המתנה. וארחיב.
אשוב ואפנה וביתר שאת לאמור לעיל בדבר הטיעונים העובדתיים החלופיים שהעלתה התובעת; תוך שתחילה טענה, כי המדובר בהקניית כלל הנחלה כמתנה במישרין לה ולנתבע כבני זוג; ובאותה הנשימה הוסיפה, כי הנחלה ניתנה במתנה אך ורק לנתבע וזכאותה למחציתה, מקורה במצגים ובשיתוף החל בינה לבין הנתבע כבני זוג. אין צריך לומר, כי העלאת טענות עובדתיות חלופיות מסוג זה בכפיפה אחת, מחלישות עד כדי מאיינות את מהימנות גרסת התובעת, והדברים מדברים בעד עצמם.
למען הסדר הטוב, ולעניין העלאת גרסאות אלה על ידי התובעת, ר’ למשל, סעיפים 17,18,21 לכתב תביעתה וכן סעיפים 20, 25 לתצהיר עדותה הראשית (המדברים על הענקה במישרין של הנחלה בצוותא חדא לשני בני הזוג) לעומת פרק ח1 לכתב התביעה הרכושי וכן סעיף 156 לתצהיר עדותה הראשית, העוסק בהענקת הנחלה במתנה לנתבע וקיומה של הסכמה מכללא ומצגים מצד הנתבע בדבר היותה רכוש משותף, המקנה לה את מחצית הזכויות בה.
עובדתית, אין חולק כי הנחלה נרשמה על שם הנתבע; לטענת הנתבע ואביו, רישום הזכויות בנחלה בוצע על שמו בהיעדר אפשרות לרישום הנחלה על שם אבי הנתבע וכן לאור הסכמת האחרון להתיר לנתבע לבנות את ביתו בנחלה ולצורך הוצאת האישורים הנדרשים לשם כך. כך גם לטענתם, הוענקה לנתבע זכות מגורים בלבד בבית שיבנה בנחלה, כאשר החזקה של הנחלה בידי הנתבע נעשתה בנאמנות עבור אביו.
מכוחן של הוראות סעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ”ט-1969, ניתן לטעון כי הרישום אינו משקף את המציאות והוא למראית עין בלבד (ר’ דברי כב’ השופטת מ’ בן פורת בע”א 371/85 פיליפ נ’ רוזנברג, פ”ד מב(1)584, 596); זאת תוך שנהיר, כי יש לעשות שימוש באפשרות זו לעתים רחוקות כחריג וכיוצא מן הכלל, שכן יש בו לערער את הוודאות שרישום הזכויות מבקש להקנות.
כך גם נקבע בפסיקה, כי הנטל הלא מבוטל לסתירת הרישום ולהוכחה כי אינו משקף את מצב הזכויות מוטל על הטוען זאת (ראו ע”א 2576-03 וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 21.2.07); ברם, לצד זאת וכאמור לעיל בפסיקה בעניין מתווה נאמנות, לא קיימת כל דרישה לרישום הנאמנות.
בנסיבותינו עסקינן במישור היחסים שבין הורה לבנו, דהיינו מישור יחסים אנכיים מן הסוג הקרוב ביותר; כך גם העיד אבי הנתבע לא אחת במהלך הדיון על יחסיו הקרובים עם בנו באומרו, בין היתר “לי יש בן שאני סומך עליו במאה אחוז” (עמ’ 23 לפרו’ הדיון מיום 19.7.21); דומה ולו לכאורה כי נסיבות אלה יכולות היו להקים חזקת מתנה, למצער במישור היחסים ההורי הישיר בין הנתבע לאביו; ברם, ואף לו מתקיימת זו, מצאתי כי הוכח שנסתרה, וכי בקונסטלציה הנסיבתית שהוכחה כמתקיימת כאן, אין המדובר במתנה שניתנה, חרף הרישום; מכלול הראיות מלמד אודות היעדר כוונה להקניית הנחלה כולה במתנה גמורה מצד אבי הנתבע לידי הנתבע, בנו ואפרט.
הסכם הזכויות; להוכחת טענותיהם צירפו הנתבעים את הסכם הזכויות, לפיו חכירת הנכס תועבר על שמו של הנתבע במנהל מקרקעי ישראל ובטאבו, וזאת לצורך הוצאת היתר בנייה, בניית בית ומגורים בו בלבד, ומבלי שתוקנה לנתבע זכויות נוספות נוכחיות או עתידיות בנכס, למעט מגורים בבית שייבנה, עד למועד קיום צוואתו של אבי הנתבע ברבות הימים, אשר במסגרת הצוואה ישקול אבי הנתבע להעמיד לנתבע את זכות הראשונים לרכוש את חלקיהן של אחיותיו בנכס, ככל שיבחר לעשות כן, תוך מתן פיצוי בסכום המתאים על פי חלקן היחסי שייקבע בצוואה. בנוסף, כל זכות בנכס למעט זכות מגורים בבית שיבנה ע”י הנתבע, תעשה על פי שיקול דעתו של אבי הנתבע ותמורותיה יועברו אליו במלואן (ר’ נספח 2 לתצהיר הנתבע).
התובעת מצידה טענה, כי הסכם זה הוצג לראשונה במסגרת ההליכים (ר’, למשל, בחקירתה בעמ’ 54, ש’ 1-3 לפרוט’ הדיון מיום 13.4.2021); הוא אינו אותנטי ונערך לצורך ההליכים דנן ועל מנת לשלול את זכויותיה בנכס; הוסיפה, כי הדבר נלמד מהמניפולציות שנעשו, לטענתה, בחתימות הצדדים על ההסכם, אשר בהן יש כדי להעיד כי המסמך נערך לאחר שנת 2011.
לכתחילה, חרף המתווה הנורמטיבי הנוהג בערכאת בית המשפט לענייני משפחה, צרפה התובעת לתיק חוות דעת גרפולוגית מטעמה, התומכת לכאורה בטענתה בדבר היעדר האותנטיות של המסמך.
בנסיבות אלה, ובהתאם להוראות הדין והתקנות, נהיר, כי חוות דעת זו אינה יכולה לשמש כראיה בהליך לביסוס גרסת התובעת; ועל כן הוריתי על הוצאתה מן התיק; אך לצד זאת, נעתרתי לבקשת התובעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט, כגורם אובייקטיבי ובלתי תלוי לבחינת מסמך הסכם הזכויות.
חוות דעת המומחה מיום 5.4.21 קבעה כי החתימות המופיעות בהסכם הזכויות הן חתימות הנתבע ואביו; אשר לטענת התובעת בדבר הכנתו המאוחרת של המסמך, ציין המומחה בחווה”ד (כמצוטט אף לעיל) כי “אין במסמך המחלוקת אינדיקציה להכנתו במועד מאוחר יותר משנת 2011 אך לא ניתן לשלול אפשרות כזו” (ר’ בעמ’ 4 לחוות הדעת). עוד צוין “מובהר כי נכון לעת הזו אין בדיקה כימית מהימנה המאפשרת קביעת גיל דיו ונייר מדויקת” (שם, בעמ’ 5); בזהירות המתבקשת אף יוער, כי ממסקנת מומחה בית המשפט מתעורר חוסר בהירות אשר למסקנה שביסוד חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת לתיק בדבר העדר אותנטיות אשר למועד עריכת המסמך.
מכל מקום, התובעת לא הגישה שאלות הבהרה למומחה; ואף בחרה שלא לזמנו לחקירה.
טענות התובעת ביחס להסכם עולות כדי טענת זיוף; טענה המקימה נטל הוכחה כבד; ברם, אין בחוות דעת המומחה של בית המשפט כדי לתמוך בה (והגם שלכאורה אין בה כדי לשלול) לא מצאתי בראיות התובעת, ובעיקרן בעדותה, כל תימוכין לכך. משכך לא עמדה התובעת ברף הנדרש להוכחת טענתה זו.
למען הסדר הטוב יוסף בהקשר זה, כי משנשאלה התובעת בחקירתה אודות ממצאי חוות הדעת ביחס להסכם הזכויות, טענה, כי אין הדבר רלוונטי, הואיל וההסכם פיקטיבי, מעולם לא הוצג לה והיא לא ידעה אודותיו (ר’ בעמ’ 61, 67-68 לפרוט’). קרי, התובעת אינה מקבלת את נפקות הסכם הזכויות לכאורה מן הטעם, כי לא ידעה על קיומו.
בניגוד לעדות התובעת, מצאתי את עדויות הנתבע ואביו כמהימנות עלי.
מנהג בעלים בנחלה; אין מחלוקת בין הצדדים, כי אף לאחר העברת הזכויות בנחלה ע”ש הנתבע, המשיך אבי הנתבע להחזיק בשטחים החקלאיים בנחלה, לעבד או להשכיר אותן ואף לקבל לידו את הפירות. הדבר אושר אף על ידי התובעת בחקירתה (ר’ בעמ’ 80-81 לפרוט’ מיום 13.4.2021); זאת תוך שבסיכומיה הוסיפה טענה שיש קושי לקבלה, תחת המכלול הראייתי, לפיה לכאורה הצדדים הם שאפשרו לאבי הנתבע לפעול בשטחים החקלאיים, מתוך חוסר עניין לעבד אותם.
דומה, דווקא, כי המשך שימוש אבי הנתבע בנחלה, הושתת על הסכמה, במפורש או במשתמע, מתוקף ההכרה בזכויותיו ובשרטוט הגבולות הברור בין הצדדים, אשר לזכויות שניתנו להם או למי מהם במסגרת ההרשאה לבניית בית מגורים ולמגורים בנחלה לבין הנחלה בכללותה.
התרשמתי, כי אבי הנתבע המשיך להיות מעורה ולנהל את המשק תחת שם הנתבע, לרבות באמצעות ייפוי כוח שנתן לו הנתבע (ר’ נספחים ג’ ט’ לתצהיר הנתבע).
מנהג הבעלים של אבי הנתבע בנחלה נלמד בנקל אף מהעובדה כי הוכח שהוא שקיבל את כספי התמורה לידיו בגין מכירת הזכות להרחבה במגרש בשנת 2012, הגם שפורמאלית נעשתה ע”י הנתבע לכאורה מכוח בעלותו הרשומה (ר’ נספחי 4 לתצהיר הנתבע); כאשר מנגד טענה התובעת בחקירתה כי פרטי המכירה לא היו ידועים לה וכי הדבר מהווה הברחה; ברם, לצד זאת, לא ידעה לבאר מדוע כשותפה לכאורה בנחלה, כטענתה, לא הובא הדבר לידיעתה (ר’ בעמ’ 76-77 לפרוט’ מיום 13.4.2021).
אופן השימוש בנכס הנוסף המצוי בנחלה (בסמיכות לבית המגורים) אף הוא מחזק את טענות הנתבעים, כי הנכס היה בשימוש של אבי הנתבע, אשר בשלב מסוים חדל מלהשכירו. זאת בניגוד לטענת התובעת בחקירתה, כי מדובר במחסן, בו נמצא ציוד של הצדדים, לרבות אבי הנתבע וכי ההחלטה שלא להשכירו נעשתה בידי בני הזוג (ר’ בעמ’ 80, ש’ 9-13 לפרוט’).
דומה, כי באיזון שנוצר בין הנתבעים, ניתנה לאבי הנתבע יד חופשית ומרחב פעולה משמעותי בנחלה, וזאת בהבדל מבניית בית המגורים והמגורים בו.
בהלימה, לא נטל אבי הנתבע חלק בהליך התכנון, הפיתוח והבנייה של בית המגורים והשטחים הסובבים אותו. בני הזוג הצהירו, כי הבית נבנה על פי צרכיהם ורצונותיהם, בלי שום עירוב של גורם ג’ או מגבלות כלשהן. הדבר מתיישב עם עדות הגב’ א’, אדריכלית שהכינה את תוכניות הבנייה לבני הזוג, אשר העידה, כי אבי הנתבע לא נכח בפגישות העבודה עימם, גם לא בפגישה שנערכה בשטח (ר’ בעמ’ 78, ש’ 1-3 לפרוט’ מיום 10.2.2021). אבי הנתבע אישר בחקירתו כי בני הזוג השקיעו בפיתוח 3 דונם סביב בית המגורים (בפרוט’ הדיון מיום 19.7.2021).
זאת ועוד, בתמיכה לטענותיו, צירף הנתבע אסמכתא בדבר הקמת ביטוח חיים, על סך של 1,500,000 ₪ (מיליון וחצי שקלים) סמוך למועד העברת הזכויות בנחלה על שמו, ביום 1.1.2012, בטענה כי התובעת היא ששידלה אותו ליצור ביטוח חיים נוסף שהמוטבות בו יהיו אחיותיו, מתוך מחשבה שאם חס ושלום ילך לעולמו לפניה, תוכל באמצעותו לפצות את יורשות אבי הנתבע, הכל בהתאם למגמה שהוצגה בהסכם הזכויות (ר’ נספח 3 לתצהיר הנתבע).
התובעת נשאלה על כך בחקירתה וטענה כי לא ידעה אודות ביטוח החיים שערך הנתבע לטובת אחיותיו והדבר לא מעניינה (ר’ בעמ’ 69, ש’ 15-20); בנסיבות העניין, בהינתן הסתירה בין הגרסאות והעובדה כי מצאתי את עדות התובעת כבלתי מהימנה עליי, כאמור לעיל, לא מצאתי לקבלה; מכל מקום, דומה כי בעריכת הביטוח על ידי הנתבע יש כדי לחזק את האמור בהסכם הזכויות שהוצג.
בנוסף לכלל האמור לעיל, סבורתני כי ראוי לשקלל את צֶבֶר הראיות בהליכים דנא אף בראי המורכבות הייחודית של אופן הסדרת זכויות במשקים ונחלות בישראל; זאת כאשר בנסיבות סכסוך זה, בין היתר, בהינתן גמישותו של מוסד הנאמנות, קל וחומר במסגרת יחסים משפחתים מהסוג המתקיים בין האב לבין הבן, יש כדי לבסס מסקנה תחת רף הראיות הנדרש בהליך דנא, כי אין המדובר במתנה.
אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, מצאתי לדחות את שתי טענותיה החלופיות של התובעת בדבר בדבר הקניית המשק במתנה בצוותא חדא לה ולנתבע, לחלופין לנתבע בלבד, ולקבל את תביעתו של אבי הנתבע לקבלת סעד הצהרתי.
טענת התובעת לשיתוף ספציפי בנחלה – מישור יחסי בני הזוג
על מנת שלא להותיר אבן לא הפוכה, חרף מסקנתי בדבר דחיית טענות התובעת בדבר הקניית הנחלה במתנה, מצאתי לבחון אף את טענתה בדבר שיתוף ספציפי בנחלה חרף רישומה על שם הנתבע בלבד.
הצדדים נישאו בשנת 2008; משכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג – 1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”).
בהיבט הנורמטיבי, ייאמר בתמצית, כי, סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, קובע, תחולת “הסדר איזון משאבים”, לפיו זכאי מי מבני הזוג במועד סיום הנישואים למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג; לצד זאת נקבעו בחוק חריגים (סעיף 5(א)(1) לחוק); בין היתר הוחרגו נכסים שהיו לצדדים ערב הנישואין או כאלה שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת נישואיהם.
ברם, גם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון וחרף חריגיו הכירה הפסיקה, בנסיבות מסוימות, בקיומו של שיתוף רכושי גם בנכסים המוגדרים כ”נכסים חיצוניים”, זאת על יסוד הדין הכללי וככל ותוכח לגביהם “כוונת שיתוף ספציפית”, להבדיל מחזקת השיתוף הכללית (ר’ רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי פ”ד נו(5) 175 (2002); דעת הרוב בע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529 (1995); ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596 (2005)).
על מנת שלא לרוקן מתוכן את קביעות חוק יחסי ממון, הובהר בפסיקה, כי יש להוכיח נסיבות עובדתיות, החורגות מעבר לנישואי הצדדים; אלו הומשגו, ראייתית, כצורך בהוכחת קיומו של “דבר מה נוסף”.
הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה שבעובדה, אשר תיבחן בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, הסכמתם ונסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי (ר’, למשל, פסה”ד של כב’ השופט רובינשטיין בבע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 18.4.07). נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לשיתוף; נטל זה הופך קל יותר כאשר טענת השיתוף היא כלפי בית המגורים, בהשוואה לנכסים אחרים של בני הזוג; ברם הוא מתחייב (לסקירה רחבה יותר בסוגיה זו, ר’ למשל סעיפים 18-25 לתמ”ש (קריות) 20651-05-17 א’נ י’ (פורסם במאגרים המשפטיים, 13.1.22)).
אליבא דהתובעת, (באחת מחלופותיה העובדתיות הנטענות), המשק ניתן במתנה לנתבע במהלך נישואיהם; מוסיפה כי העובדה כי נרשם על שם הנתבע בלבד אינה גורעת מזכויותיה בו מתוקף נישואיה (בעמ’ 48 לפרוט’, ש’ 15-18).
אין חולק כי התובעת והנתבע כבני זוג לא ערכו בניהם הסכם ממון.
אם כן, על פניו ובהתאם לקביעת חוק יחסי ממון, מתנה, הגם שהתקבלה על ידי מי מבני הזוג במהלך הנישואין מהווה נכס המוחרג מהסדר איזון המשאבים.
כאן מבקשת התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לנכס החיצוני, שהינו לטענתה כלל הנחלה.
ביחס לכך העיד הנתבע, כי כשם שהיו הבנות בע”פ בינו לבין אביו אשר השתכללו בהמשך להסכם הזכויות, במקביל אף נערכו שיחות עם התובעת, אשר בהן הובהר לה מצב הזכויות בנחלה וכי היא ידעה מפורשות אודות מצב הדברים (בעמ’ 125, ש’ 17-19 וכן בעמ’ 126, ש’ 1-9 לפרוט’ מיום 18.7.2021); עוד העיד כי בניגוד לטענתה, ידעה התובעת אודות התחייבותו כלפי אביו, ביחס לנחלה וכן הייתה מודעת לכך כי הנחלה לא תירשם על שמה ובכל זאת הסכימה לתנאים הללו (ר’ בעמ’ 130 לפרוט’).
טוענת התובעת, מנגד, כי חרף הרישום ע”ש הנתבע בלבד, המדובר בנכס חיצוני עליו חל שיתוף ספציפי; טענותיה מושתתות ברובן על אופן התנהלותם המשותפת של בני הזוג בתהליך תכנון ובניית הבית, בין היתר, בכל הנוגע לאופן ההתקשרות מול ספקים ועבודה מולם; שמהם יש להסיק על בעלותה של התובעת במחצית כלל הנחלה (ר’ לעניין הנספחים 18-21 לתצהיר התובעת).
להוכחת טענותיה הגישה התובעת תצהירי עדות; הגב’ ל’, חברת ילדות של התובעת, אשר לה היכרות עם הנתבע אף עוד מימי הלימודים התיכוניים. בתצהירה טענה העדה כי בשנת 2010 שיתפו אותה בני הזוג על רצונם לרכוש נכס, אולם זמן מה אחר כך, סיפרה לה התובעת כי אבי הנתבע העניק להם את הנחלה במתנה, דבר ששימח את התובעת עד מאוד. בני הזוג החלו בתכנון של בניית ביתם והתובעת הייתה משתפת אותה מעת לעת בתהליך. מכוונת בני הזוג לטענתה נלמד כי בניית הבית נועדה למסד את המשפחה ולהוות בית המגורים שלהם. הנתבע אף התרברב כי בכוונתו לטפח ולהשקיע בבניית שטחי החוץ, דבר הכרוך בהשקעה כספית ניכרת. אף לאחר שנכנסו בני הזוג למגורים בבית, המשיכו להיוועץ איתה על נושאים עיצוביים. בשום שלב, לא עלה בשיח כי המדובר בזכות למגורים בלבד (ר’ נספח 3 לתצהיר התובעת).
הגב’ א’, אדריכלית אשר עסקה בהכנת תוכניות הבנייה של בני הזוג. נפגשו לראשונה ביום 6.5.2011 בנחלה לצורך תכנון בית המגורים. שני בני הזוג היו שותפים בתהליך וכן היו מוערים בכל שלבי התוכנית והעלו צרכים קונקרטיים של המשפחה. על בסיס התוכנית המוסכמת, הגישו בני הזוג את הבקשה לקבלת אישורי בנייה (ר’ נספח 1 לתצהיר התובעת).
העדה, הגב’ ל’, אישרה כי נאמר לה ע”י התובעת כי לצורך רישום הנחלה על שם הנתבע לשם התחלת הבנייה, היה קיים הכרח בהסדר כלשהו עם אחיותיו של הנתבע, משום שהמדובר בנחלה של המשפחה (ר’ בעמ’ 58, ש’ 1-4 וכן בעמ’ 60 ש’ 11-17 לפרוט’). ברם, לא ידוע לה על פיצוי, והאם נעשה (שם, בעמ’ 61, ש’ 10-15).
זאת ועוד, הגב’ ל’ העידה כי במפגשים החברתיים, עת דיבר הנתבע על תוכניות הבנייה של בית המגורים, הוא לא ציין הבחנה בין בית המגורים לבין הנחלה (ר’ בעמ’ 65 לפרוט’), עם זאת, השיבה כי לא ידעה שהנחלה לא נרשמה על שם התובעת, אלא רק על שם נתבע 1 (עמ’ 62, ש’ 11-13); דומה כי מכאן עולה שלא הייתה מיודעת בפרטי הדברים לעומקם.
בהקשר זה יצוין כי הגב’ א’, העידה, כי לא בדקה מי בעל הזכויות בנחלה, עת החלה את התהליך התכנוני עם בני הזוג, אין זה מתפקידה ולא מתוקף אחריותה. בתוכניות נרשמו מזמין העבודה והלקוח, כפי שנמסר לה ע”י בני הזוג (ר’ בעמ’ 69, ש’ 21-23 וכן בעמ’ 71, ש’ 20-22 לפרוט’ מיום 10.2.2021).
כך גם דומה, כי בתיקון תוכניות הבנייה, באופן בו הושמט שמה של התובעת כבעלת הזכויות בנכס, היה בכך ללמד על היעדר זכויות התובעת בנחלה (ר’ נספח 5 לתצהיר הנתבע 1). כשנשאלה על כך בחקירתה, השיבה התובעת כי לא ייחסה לכך חשיבות, בהינתן הרישום הטכני (ר’ בעמ’ 53 לפרוט’ מיום 13.4.2021), אלא שהדבר לא מתיישב עם “משנת” התובעת אודות הכרה בבני הזוג מול הספקים והגורמים הרשמיים כבעלי הנחלה, למצער באופן המקנה לה זכויות.
יתרה מזו, היעדר מעורבות התובעת בנעשה בנחלה, על כל שטחיה, חותרת תחת טענותיה שלה לרבות אודות מנהג בעלים בנחלה, ומחזקת דווקא את המסקנה אודות העדר השיתוף; שהרי מגרסת התובעת עלה, כי אינה יודעת על הנעשה בשטחים החקלאיים המעובדים ע”י אבי הנתבע; עוד אישרה כי מעולם לא ביקרה שם וכי כספי השכירות בגין עיבוד החלקות, מועברים לידי אבי הנתבע (ר’ בעמ’ 143, לפרוט’). התובעת אף לא ידעה אודות עסקת מכירת הזכות להרחבה במגרש אשר בוצעה ע”י הנתבעים, אף לא על שווי התמורה.
מקום בו פעל הנתבע בשיתוף פעולה עם אביו בהקשרים שונים ביחס לנחלה, לרבות מכירת הזכות להרחבה, בלי יידוע התובעת, יש בדבר להעיד על טיב היחסים בין בני הזוג, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם רצון כנה ואמיתי לשיתוף.
כך שאין בנסיבות העובדתיות שנפרשו לפניי כדי לבסס את טענות התובעת בדבר היותה שותפה בכלל הנחלה מכוח התנהלות בני הזוג, אם במשתמע ואם במכללא, בנחלה.
התובעת שבה וטענה כי לא הייתה משקיעה את כספיה וכן כספים משותפים רבים בבניית בית המגורים, אלמלא המצג כי הנחלה שייכת לבני הזוג, שניהם. אולם, לא נהיר הבסיס להסתמכותה של התובעת על קבלת זכויות קנייניות בכלל הנחלה, שעה שהיה ידוע ומקובל עליה, כטענתה, כי הנחלה נרשמה ע”ש הנתבע בלבד וכאשר נמצא כי לא נערך מולה שום שיח ישיר אודות מעמדה בנכס, מטעם אבי הנתבע; כך גם לא פעלה התובעת בכל דרך להסדרה רשמית של זכויותיה ורישום הזכויות על שמה במועדים הרלוונטיים השונים לאחר העברת הזכויות ע”ש נתבע או השלמת בניית בית המגורים; בנוסף לא נערך כל הסכם ממון בין בני הזוג בזיקה לנחלה.
כך גם עולה מן המסכת העובדתית, כי הלכה למעשה, מעת כניסת בני הזוג למגורים בנכס, מחודש אוגוסט 2014, עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, במהלך שנת 2017, חלפו כשלוש שנים בלבד.
לצד זאת, אין חולק כי בני הזוג השקיעו כספים מרובים בבניית בית חלומותיהם, ברם, אין בהשקעה כספית לבדה, גבוהה ככל שתהיה, כדי לבסס זכות קניינית לתובעת בכלל הנחלה.
אשר על כן לא מצאתי כי יש בעשייה המשותפת של בני הזוג בתהליך בניית הבית והתקשרותם עם הספקים השונים, כדי להוכיח כוונת שיתוף בנחלה כולה כפי שעותרת התובעת.
הבית שנבנה בנחלה
אין בעובדה, כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה ביחס לזכויותיה הקנייניות בנחלה כדי לחתור תחת העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי בית המגורים נבנה ע”י הצדדים ולצורך מגוריהם בו.
שהרי אין חולק ואף הנתבע מאשר, כי בני הזוג השקיעו סכומי כסף רבים ומשותפים לצורך בניית בית המגורים ופיתוחו, והכל בהתאם לסגנונם העיצובי וצרכי בני הבית, לרבות השקעה כספית ניכרת בפיתוח הגינה סביב הבית ושטחי החוץ וכי לתובעת מגיע מחצית משווי ההשקעות בנכס (ר’ אף דברי הנתבע בחקירתו בעמ’ 164 לפרוט’ מיום 18.7.2021).
לטענת התובעת, בית המגורים נבנה בהשקעה כספית של למעלה מ-2 מיליון ₪, לדידו של הנתבע הושקעו 2.6 מיליון ₪.
מטעם התובעת הומצאה אסופת חשבוניות וקבלות, המלמדת אודות תשלומים שבוצעו לספקים שונים במסגרת בניית הנכס, אשר לא נסתרו ע”י הצד שכנגד, לצד אסופת המסמכים שהוצגה מטעם הנתבע. מן החשבוניות השונות נלמדת השקעתם הכספית הגבוהה של בני הזוג בבניית בית המגורים.
כך גם וחרף הטענות שהועלו מצד מי מבני הזוג אודות כספים שהועברו מצד הוריהם כסיוע בבניית הנכס או שימוש בחסכונות וקופות גמל של בני הזוג לטובת מימון הבנייה, הרי שהמגמה העולה מטענותיהם, כי ניתוב הכספים נעשה כחלק מהשקעה המשותפת בבניית בית המגורים (ר’ לעניין זה בעמ’ 167, בעמ’ 11-13 לפרוט’ מיום 18.7.2021); מכל מקום לא הוגשו כל הליכים מטעם מי מהורי בני הזוג בנדון.
כך שהראיות מלמדות, כי בניית בית המגורים נערכה בכספים משותפים של הצדדים ועל כן הצדדים זכאים ובחלקים שווים לתמורת שווי בית המגורים ושווי הפיתוח שנעשה בסביבותיו של הבית ע”י הצדדים וזאת בנטרול רכיב הקרקע; זאת תוך שלצורך חישוב והערכה ועל מנת לשום את חלקה הכספי של התובעת, יש צורך במינוי שמאי.
משכך, החלטה משלימה בדבר קביעת זהות השמאי ומתן הוראות בעניין חוות הדעת, תינתן בנפרד.
שמירת זכויות
התובעת עתרה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי ושמירת זכויות בכל הרכוש שנצבר לצדדים, במשך חיי הנישואין. במרוצת ניהול ההליכים, הובהר על ידה כי אין המדובר בתביעה לאיזון משאבים; הוסיפה וטענה, כי הואיל ואף לא הוגשה תביעה לאיזון משאבים מטעם הנתבע, אין כל טעם למינוי מומחה לביצוע איזון רכושי (ר’ גם בעמ’ 13, ש’ 2-6 לפרוט’ מיום 10.6.2019).
מנגד טען הנתבע, כי יש לראות במועד שבו ביקשה התובעת להתגרש ממנו, קרי חודש יולי 2017, כמועד הקובע לצורך ביצוע האיזון הרכושי וחלוקת הזכויות. בכתבי הטענות אשר הוגשו מטעם התובעת, לא ניתנה התייחסות מטעמה למועד הקרע. בנסיבות אלה, מבלי לקבוע מסמרות, יוער, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נכון למועד מתן פסק דיני זה ובהתאם למונח לפני, הצדדים עודם מתגוררים יחד ואף לא התגרשו. בהינתן זאת, קיים קושי מובנה לקבוע היקף הרכוש המשותף, שעה שלא נהיר טיב מערכת היחסים בין הצדדים והצפי להמשכה/סיומה ובאיזו מתכונת.
יצוין כי במרוצת ניהול ההליכים עתרה התובעת למתן צו לגילוי מסמכים אודות היקף רכוש הנתבע, אולם כשנשאלה אודות המועדים להגדרת הצו, טענה, כי טרם גובש מועד הקרע, הצדדים חולקים מיטה אחת, מתגוררים יחדיו וכן מנהלים תא כלכלי אחד(ר’ תגובה מיום 29.12.2020); צו כאמור לבסוף לא ניתן.
אף מדברי התובעת בחקירתה ניכר חוסר הבהירות באשר לאופן התנהלות הצדדים בראי הזוגי, הכלכלי וכפועל יוצא מכך אף המשפטי, בהגדרתה “אנחנו בזוגיות שנמצאת בסכסוך כרגע.” (בעמ’ 30, ש’ 7 לפרוט’ מיום 13.4.2021). כשהתבקשה התובעת להבהיר, השיבה: “ש: אוקי. ז”א את והנתבע למעשה בסכסוך ופירוד משנת 2017. ת: אנחנו בסכסוך, אנחנו לא בפירוד. אנחנו גרים באותו בית, אנחנו ישנים באותה מיטה ביחד, אנחנו אוכלים מאותו מקרר, מכבסים את הכביסות ביחד, את הבגדים ביחד, אני מקפלת כביסה. הנתבע מבשל, אני מבשלת, אנחנו חיים באותו בית.” (ר’ בעמ’ 29, ש’ 1-6 לפרוט’ מיום 13.4.2021).
בד בבד, טענה התובעת כי הסיבה לסכסוך בין הצדדים היא מערכת היחסים שמנהל הנתבע עם בת זוגו (ר’ בעמ’ 108, ש’ 12-19). לעניין זה, טען הנתבע, כי מבחינתו הוא והתובעת פרודים מזה 4 שנים, בהיעדר קשר למערכת היחסים שהתפתחה בהמשך עם בת זוגו הנוכחית (ר’ בעמ’ 210, ש’ 16-23 לפרוט’ הדיון מיום 18.7.2021).
הנתבע אינו כופר בעצם עתירת התובעת לשמירת זכויות ברכוש שנצבר משך חיי הנישואין, לרבות זכויות סוציאליות וכן צבירת כספים ואף טען במסגרת תצהירו כי מגיע לתובעת מחצית מהזכויות במסגרת איזון משאבים דחוי; ברם לא הגיש כל תביעה מובחנת מטעמו.
יצוין כי במסגרת כתב התביעה וכן בתצהיר עתרה התובעת להורות על חלקה במוניטין שצבר הנתבע משך חיי הנישואין. אלא שעיון בסיכומיה מעלה כי הטענה נזנחה ואף מתוקף התנגדותה למינוי אקטואר, לא הוקמה התשתית, למצער האריתמטית, לבחינת עתירה זו ובהינתן כלל האמור, לא מצאתי להיעתר לה.
בשולי הדברים ובשם הזהירות המתחייבת, מצאתי לציין כי בהינתן מצבם של הצדדים, לרבות היותם בעלי השכלה אקדמאית, המחזיקים במשרות מניבות, לא מצאתי כי מתקיימים בנדון הנסיבות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין מוניטין (ראה לעניין זה תמ”ש 32491-05-10 ר.ב נ’ א.ב (פורסם במאגרים המשפטיים, 5.8.2014)).
בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל, מצאתי להיעתר למתן פסק דין הצהרתי לשמירת זכויות שנצברו בידי מי מהצדדים וזאת החל ממועד נישואי הצדדים (בשנת 2008) ועד למועד הגשת התביעה דנא בידי התובעת בחודש אפריל 2018.
אשר לטענות הסותרות של הצדדים ביחס למועד הקרע או אי תחולתו ובהעדר הסכמת הצדדים בנדון, אזי וככל ומי מהצדדים יעתור בהליך המתאים, יתבררו אלו במסגרתו.
התביעה למזונות קטינים
טענות הצדדים בעיקרן
התובעת
עיקר נטל הטיפול בשלושת הקטינים הוטל על התובעת, בעוד שהנתבע היה עסוק בענייניו ובעיקר בקידום הקריירה שלו. בהמשך, חוו הצדדים משבר ופנו לטיפול זוגי לאחר תחנוני התובעת. לימים התגלה כי הנתבע ניהל רומן מאחורי גבה משך שנים.
הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בבית המגורים שבנו יחדיו בנחלה שקיבלו מהורי הנתבע. מדובר בבית רחב ידיים כאשר רק החלק הבנוי הינו בשטח של z מ”ר ובנוסף שטחים צמודים לו לרבות גינה גדולה ושטח משחקים גדול לילדים. הצדדים נהגו לטוס לחו”ל לפחות פעם בשנה ולסעוד בסופי שבוע במסעדות. הצדדים העסיקו פעם בשבוע עוזרת בית, העסיקו גנן בתדירות של פעמיים בחודש וכן העסיקו מטפלת פרטית לטיפול בקטינים בשנים הראשונות.
בין הצדדים נערכה חלוקת ההוצאות, באופן שבו הנתבע נשא בכל הוצאות הבית לרבות חשמל, מים, ארנונה, גז, עוזרת, ביטוח דירה, חומרי ניקוי והיגיינה אשר הסתכמו בסך של
כ-9,000 ₪ בחודש; התובעת שילמה עבור הוצאות החינוך של הקטינים לרבות צהרונים, גנים וקייטנות. הצדדים חלקו ביניהם את הוצאות החוגים של הבן א’ וכן את הוצאות הביגוד של הקטינים.
התובעת עובדת כמהנדסת בחברת XXX במשרה בהיקף של 80% ומשתכרת בסך של 25,000 ₪ ברוטו, סך של כ-16,000 ₪ נטו. לתובעת מניות צבורות בהיקף של כ-1,500 ₪.
הנתבע במקצועו הינו כלכלן בעל תואר ראשון בכלכלה ותקשורת מאוניברסיטת XXX בהצטיינות וכן בעל תואר שני במסלול המחקרי בכלכלה בהצטיינות מאוניברסיטת XXX הנתבע עובד כמנכ”ל XXX ומשתכר בסך של 60,000 ₪. בנוסף, לנתבע הטבות נוספות לרבות רכב מסוג ק’ ממקום עבודתו.
צרכי הקטינים מסתכמים בסך של 5,803 ₪ לחודש לא כולל מדור ואחזקת מדור ולא כולל הוצאות חינוך: צרכי הקטין א’- מזון 800 ₪, ביגוד והנעלה 300 ₪, ביטוח רפואי 60 ₪, תרבות 200 ₪, מסעדות 200 ₪, חוגים 340 ₪, נופשים 200 ₪, תשלומים לביה”ס 133 ₪, מתנות לאירועים 100 ₪, תספורת 50 ₪ ובסה”כ 2,383 ₪. צרכי הקטין ב’ – מזון 800 ₪, ביגוד והנעלה 300 ₪, ביטוח רפואי 60 ₪, תרבות 200 ₪, מסעדות 200 ₪, נופשים 200 ₪, תספורת 50 ₪ ובסה”כ 1,810 ₪. צרכי הקטין ג’- מזון 600 ₪, ביגוד והנעלה 300 ₪, ביטוח רפואי 60 ₪, בילויים 150 ₪, מסעדות 100 ₪, חיתולים ומגבונים 200 ₪, נופשים 200 ₪, ובסה”כ 1,610 ₪. (בסיכומי התובעת ציינה כי צרכי הקטינים עומדים על סך של 2,383 לקטין א’, סך של 3,260 ₪ לקטין ב’ וכן סך של 2,465 לקטין ג’ (ר’ בס’ 9)).
הוצאות אחזקת המדור – נטען להוצאות בסך כולל של 5,933 ₪ בגין הרכיבים: מים 850 ₪, ארנונה 1,250 ₪, חשמל 400 ₪, ביטוח מבנה ותכולה 253 ₪, בלאי שוטף 150 ₪ כבלים קו טלפון ואינטרנט 300 ₪, עוזרת בית 1,600 ₪, גנן 1,000 ₪, גז 130 ₪. מתוך סך זה מבוקש לחייב את הנתבע לשאת בסך של 2,966 ₪ בחודש.
בין הצדדים לא מתקיימים זמני שהות, כי אם חלוקת זמנים (“נסטינג”) באופן בו הם חולקים את שהותם עם הקטינים בבית המגורים, כך שהתובעת אחראית על איסוף הקטינים בימים ראשון, שלישי ורביעי ומפזרת אותם בבקרים בימים שני, רביעי וחמישי, בעוד שהנתבע אחראי לאסוף אותם בימי שני וחמישי ולפזר אותם בימי שלישי ושישי.
יש להורות על חיוב הנתבע בתשלום מזונות הקטינים בסך של 5,803 ₪ לחודש, בתוספת מחצית הוצאות מדור ואחזקתו בסך של 2,966 ₪. כמו כן, מבוקש לחייב את הנתבע במחצית הוצאות החינוך והרפואה של הקטינים (בסיכומיה טענה כי יש להורות על חיובו של האב ב-2/3 מהוצאות החינוך והרפואה של הקטינים) ולהורות כי התובעת תמשיך לעשות שימוש במכונות מסוג ה כחלק ממזונות הקטינים.
בסיכומי התשובה טענה כי במידה והצדדים יפרידו מגוריהם, אזי יש לקבוע כי הנתבע ימשיך לשאת במזונות הקטינים כפי שנוהג כיום ושמירת המצב הקיים אף לעניין נשיאתו בתשלום מדור והוצאות אחזקתו.
הנתבע
העובדה שהתובעת בחרה להגיש תביעת מזונות מבלי להגיש תביעת משמורת, ומבלי שסוגיית המשמורת נדונה בביהמ”ש או שישנה כל הכרעה בעניינה, מעידה על חוסר תום ליבה. התובעת החסירה את העובדה המהותית שהצדדים חולקים משמורת משותפת על הקטינים וחולקים באופן שווה לחלוטין את נטל גידולם. בנוסף, מרבית ההוצאות אותן תבעה התובעת הינן הוצאות בהן הנתבע נשא ועודנו נושא באופן ישיר, והתובעת אף מודה בכך בס’ 94 לתביעתה. ההוצאות שנתבעו על ידי התובעת הן מוגזמות, מנופחות ומנותקות מן המציאות. על כן, מבוקש לסלק את התביעה על הסף מחמת חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.
בשתי התביעות שהגישה התובעת שזורים כזבים וחצאי אמיתות שמטרתם להציג מצג שווא ולהשחיר את דמות הנתבע.
במהלך החיים המשותפים תפקדו הצדדים יחד ובמשותף בכל תחומי החיים – הן בקטינים, הן בפרנסת המשפחה, הן בדאגה לכל צרכי הבית והמשפחה והן בפיתוחם האישי ובהתקדמות בקריירה המקצועית שלהם. הצדדים חלקו ביניהם תמיד את מטלות הבית ואת נטל גידול הקטינים בחלוקה שווה.
כבר לעת התערערות היחסים, החלו הצדדים לפעול בהתאם להמלצת גורם טיפולי וקיימו הסדר “נסטינג” תוך ששמרו על הימים הקבועים בהם כל אחד מהם אחראי על הקטינים, ואף חילקו ביניהם את סופי השבוע, כך שאחד ההורים אחראי לאסוף את הקטינים ממסגרות החינוך ביום שישי ושוהה עמם עד יום שבת ב-10:00, וההורה השני אחראי מיום שבת בשעה 10:00.
הצדדים התנהלו באופן הזה כשנה וחצי, כאשר בחצי שנה האחרונה אימצו הצדדים את המלצות המטפלת הזוגית וחילקו מעבר לימי החול בשבוע גם את סופי השבוע. הצדדים לנו בחדרים נפרדים והשתדלו לכבד איש את רעהו. בהתנהלות זו הצליחו הצדדים ליצור שגרה שלווה ורגועה עבור ילדיהם עד ל”פיצוץ” הגישור ולפתיחת ההליך המשפטי.
התובעת מהנדסת בחברת XXX ומשכרת ומשתכרת בסך של כ- 16,500 ₪ נטו בחודש, לא כולל אופציות, הטבות ובונוסים להם היא זכאית. ההטבות שלהן זכאית התובעת הן בסך של למעלה מ-2,000 ₪ נטו מדי חודש, כך שמשכורתה בסך של כ-19,000 ₪ נטו מדי חודש. התובעת זכאית להעלאות שכר עקביות בסך של כ-1,000 ₪ בממוצע לשנה. בנוסף, התובעת מקבלת אופציות על בסיס שנתי לרכישת מניות של החברה, אותן מימשה מעת לעת בסכומים גבוהים. התובעת אף זכאית למענקי בונוס שנתיים. משך כל השנים החזיקה התובעת ב-100% משרה. ככל שהייתה עושה כן, הרי שהייתה משתכרת בסך של למעלה מ-20,000 ₪ נטו בחודש.
התובעת פעלה להסתיר את כלל זכויותיה הכספים ולא חשפה את הנתונים הנדרשים לביאור מצבה הכלכלי, כך גם אישרה כי מניות האופציה שלה מוחזקים בנאמנות אצל חברה אחת והיא אינה יודעת את שווין.
החל מחודש דצמבר 2017 החל הנתבע לעבוד כמנכ”ל XXX, ושכרו עומד על כ-24,000 ₪ נטו. נטען כי דוח הממונה על השכר שצירפה התובעת לתביעתה כנספח ד’ התייחס למנכ”ל XXX הקודם, אשר היה מועסק בתנאי שכר טובים מהנתבע, אולם הנתבע אינו זכאי לאותם תנאים.
צרכי הקטינים – הסכומים בהן נקבה התובעת מופרזים, מופרכים ומנותקים מו המציאות. חיובי האשראי שצירפה התובעת לכתב התביעה מעלים כי ממוצע החיובים שלה עומד על סך של כ-3,400 ₪ בלבד לחודש. בכך יש כדי לסתור את טענות התובעת לרמת חיים גבוהה.
מזון וכלכלה – התובעת תבעה סך של 2,400 ₪ בגין רכיב זה שעה שהנתבע הוא זה שערך ועדיין עורך את הקניות והוצאות אלה לא עלו על 2,000 ₪ בחודש; ביגוד והנעלה – התובעת תבעה סך של כ-300 ₪ עבור כל אחד מהקטינים, שעה שמהחשבוניות שצירפה התובעת עולה כי לכל היותר מדובר בהוצאה בסך של כ-100 ₪ בממוצע לכל ילד; מופעים, הצגות, ובילויים – התובעת תבעה סך של 200 ₪ בחודש עבור שני הקטינים, ו-150 ₪ עבור הקטין ג’ שעה שצירפה אסמכתאות המעידות על הוצאות נמוכות מ-100 ₪ עבור כל אחד, ושעה שהנתבע עצמו נוטל את הקטינים להופעות, הצגות ובילויים; תשלומים לבית הספר וחוגים – מדובר בהוצאות משתנות אשר על פי רוב מתחלקות בין הצדדים באופן שווה; תשלומים לחופשות בארץ ובחו”ל – הצדדים מעולם לא לקחו את הקטינים לחופשה בחו”ל ואף לא לחופשות בבתי מלון בארץ, למעט פעם אחת; תספורות – הצדדים מעולם לא הוציאו את הסכומים הנתבעים בגין רכיב זה. הקטינים כמעט תמיד מסופרים בבית ע”י הנתבע או אמה של התובעת. הקטינים ג’ ו-ב’ מעולם לא ביקרו אצל הספר והקטין א’ ביקר אולי 4 פעמים במשך כל חייו.
הוצאות המדור – בתצהירו טען כי חלוקת ההוצאות בין הצדדים נותרה עדיין שאת כלל הוצאות המדור הנתבע משלם ובמקביל משלמת התובעת את הוצאות החינוך. בסיכומיו טען כי כחלק מהתנהלותה המניפולטיבית של התובעת, הפסיקה היא לשאת בחלק מהוצאות החינוך של הקטינים, מתוך ידיעה כי הנתבע ישלם הוצאות אלו, על מנת שלא לפגוע בקטינים. הוצאות המים – נעות בין כ-850 ₪ בחודשי הקיץ לבין 60 ₪ לחודש בחודשי החורף, היינו סך של 250 ₪ לחודש בממוצע. בנוסף יש אגרת ביוב בסך של כ-150 ₪ בחודש. הוצאות ארנונה – 1,170 ₪ בחודש ולא 1,250 ₪ כפי שציינה התובעת ללא תימוכין. הוצאות חשמל – כ-220 ₪ בחודש. בלאי שוטף – כמעט שלא קיים, ובוודאי שלא ניתן להעריכו. כבלים, טלפון ואינטרנט – סך של 200 ₪ בחודש. גז – הצדדים קונים בלון גז בעלות של כ-800 ₪ לשנה, קרי סך של 65 ₪ בחודש. הוצאות גנן ועוזרת בית – אין מדובר בהוצאות שהינן חלק מהוצאות אחזקת המדור.
לא עלה בידי התובעת להוכיח את סכומי המזונות המופרכים אליהם עתרה וכן לאור חלוקת מימון צרכי הקטינים כפי שנהגו לפיה הצדדים עד כה, ולכן יש לדחות את עתירתה לחיוב במזונות, ולהורות כי כל אחד מהצדדים יישא בצרכי הקטינים בעת שהותם אצלו.
דיון והכרעה
הצדדים יהודים ועל כן חל עליהם הדין העברי. בנדון, שלושת הקטינים הינם מעל גיל 6; על כן, כלפיהם ובהתאם להלכה בפרשת בע”מ 919/15 אשר השוותה את המצב המשפטי וחובת אב במזונות קטינים בגילאי 15-6 לסיפוק צרכי קטינים שהנם למעלה מגיל 15, חבים שני ההורים בסיפוק צרכיהם מדין צדקה ובאופן יחסי להכנסותיהם מכל מקור (ר’ בע”מ 919/15, 1709/15 פלונית נ’ פלוני ואח’ (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 19.7.17)), עמ”ש 14612-10-16 פ.ב. נ’ א.ב (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 20.12.17)). בעניין זה נאמר כך: “בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה” (בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 19.7.17), פסקה ראשונה בחלקו האחרון של פסה”ד בעמ’ 125).
לצד זאת, נקבע בבע”מ 919/15 כי לצורך קביעת שיעור השתתפותו של כל הורה במזונות הקטינים, על הערכאה הדיונית להתחשב במכלול הנסיבתי של כל מקרה ומקרה, זאת בהבדל מהיצמדות יתרה לתחשיב אריתמטי. יש בקביעה זו ללמד כי הלכה זו לא יצרה פטור אוטומטי מתשלום מזונות גם במקרה של חלוקת זמני שהות שווה בין הורים; ויש לבחון כל מקרה לגופו; כך קבע בעניין כב’ השופט פוגלמן: “וגם זאת יש לומר. אין מדובר בקביעת נוסחאות אריתמטיות נוקשות הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף המשמורת הפיזית המסורה לכל אחד מהם לבין שיעור המזונות. פסיקת המזונות לעולם לא תסמוך אך על “המספרים היבשים” – אם לעניין נתוני ההשתכרות של ההורים, אם לעניין יחס השהייה אצל כל אחד מהם. בטרם יפסוק באופן סופי את סכום המזונות על בית המשפט להוסיף ולהתבונן היטב על התא המשפחתי שלפניו ועל נסיבותיו הפרטניות, ולהבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר תנאים אלה. הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל המנחה אותה הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני ההורים” (שם, בסעיף 126 לפסה”ד של כב’ הנשיא פוגלמן, עמ’ 74, הדגשה לא במקור).
לצורך קביעת שיעור מזונות קטינים בהתאם למתווה שנקבע בפסיקה, נבחנים הפרמטרים הבאים: צרכי הקטינים (צרכים תלויי שהות הכוללים מדור ואחזקתו, צרכים שאינם תלויי שהות וככל וישנם אף צרכים חריגים); יכולתם הכלכליות של הורי הקטינים מכלל המקורות העומדים לרשותם, כולל שכר עבודה וקביעת היחס ביניהם; חלוקת זמני השהות בין ההורים עם הקטינים.
אשר לתביעה דנן, הצדדים עודם מתגוררים יחדיו, תחת קורת גג אחת ואף מנהלים מתווה המוסכם הנוגע לנשיאה של מי מהצדדים בהוצאות המדור ואחזקתו וכן במימון צרכי הקטינים; בהתאם להתנהלות הצדדים, נושא האב בהוצאות המדור ואחזקתו ואילו האם נושאת בהוצאות החינוך של הקטינים. בחלק מן הוצאות הקטינים, ביגוד וחוגים, חולקים הצדדים את התשלום בהם.
בסיכומיה עותרת התובעת כי הנתבע ימשיך ויישא בהוצאות הקטינים, לרבות המדור ואחזקתו, בהתאם למצב הדברים הקיים, אף במקרה של הפרדת מגורים. מנגד טוען הנתבע כי אין מקום לפסיקת מזונות לקטינים, נוכח המתווה המתנהל בין הצדדים ובשעה שלא הוכרעו סופית סוגיות החזקת הקטינים וחלוקת זמני השהות.
בכל הנוגע לחלוקת שהותם עם הקטינים, פועלים הצדדים בהתאם למתווה אשר הוסכם וניתן לו תוקף של החלטה במסגרת הליך ה”ט מיום 17.4.2018: “עד להחלטה אחרת, ינהגו הצדדים כדלקמן: האב יהיה אחראי על הילדים בימים שני וחמישי מתום המסגרות החינוכיות ועד יום למחרת, שאז יקח האב את הילדים למסגרת החינוכית. האם תהיה אחראית על הילדים בימים ראשון, שלישי ורביעי, מתום המסגרות החינוכיות ועד יום למחרת, שאז תיקח האם את הילדים למסגרת החינוכית. כל אחד מההורים יהיה אחראי על הילדים בסופי שבוע לסירוגין, אחד מההורים מיום שישי מתום המסגרת החינוכית ועד יום שבת ב-10:00 בבוקר, וההורה האחר, מיום שבת ב-10:00 ועד יום ראשון, ישירות למסגרת החינוך. כאשר כל אחד מההורים אחראי על הילדים על פי ההסדר הנ”ל, ישהה ההורה השני מחוץ לבית המגורים עד השעה 21:00. בימי שישי, ישהה כל אחד מההורים אשר הילדים אינם עימו מחוץ לבית עד השעה 22:00” (ראה בעמ’ 4 לפרוט’ הדיון שצוין לעיל).
קרי, אין המדובר בחלוקת זמנים בתוך בית המגורים (“נסטניג”), כאשר אחד מן ההורים מתגורר מחוץ לבית המגורים ומגיע לשהות עם הקטינים במועדים שנקבעו, כי אם מגורים משותפים הלכה למעשה, בין הצדדים, על המשמעויות הכלכליות הנובעות מכך.
הצדדים אינם חלוקים כי אף בעת הזו, חרף הסכסוך הזוגי, הם ממשיכים להתנהל תחת אותו מתווה חלוקת הוצאות ביניהם (ר’ גם דברי הנתבע בחקירתו בעמ’ 228-229 לפרוט’ מיום 18.7.2021). דומה, כי מאחר וכל צרכי הקטינים מסופקים, לא עתרה התובעת בבקשה לפסיקת מזונות זמניים במסגרת ההליך דנא.
בחקירתה נשאלה התובעת אודות אופן נשיאתם בהוצאות הקטינים השונות- כגון ביגוד, חוגים, ביטוח וכו’ ואישרה כי שניהם מתחלקים בתשלום ההוצאות (ר’ בעמ’ 101-103 לפרוט’ הדיון מיום 13.4.2021), את תשלומי ההורים לבית הספר שילם הנתבע לבדו (ר’ בעמ’ 105, ש’ 4-9). כאשר נשאלה אודות המניע להגשת תביעת מזונות, נוכח המגורים המשותפים, השיבה “כי אני רוצה שהדברים יהיו מסודרים, זה הכל.” (שם, בעמ’ 106, ש’ 12-16). לצד זאת, לא הכחישה התובעת את מצבה הכלכלי הטוב הנלמד מיתרת הזכות בחשבונה בדפי החשבון שצירפה לתיק בית המשפט (שם, בש’ 2-11 וכן בדפי החשבון שהוצגו כנספח 11 לתצהיר התובעת).
בנסיבות אלה, מהן עולה כי הנתבע הוא שנושא במרבית הוצאות הקטינים (כ-7,000 ₪ בחודש, בהתאם לדבר התובעת בחקירתה בעמ’ 101, ש’ 14-16), נדמה כי התנהלותה של התובעת בעמידה על תביעת המזונות, בהינתן אופן ההתנהלות במצב הדברים בפועל, נעדרת תום לב.
בהקשר זה יצוין כי מטעם התובעת לא הוגשה תביעה בעניין החזקת הקטינים וזמני השהות וכי במרוצת ניהול ההליך שנפתח ע”י האב בעניינם של הקטינים בבקשה לסעד זמני, זו התנגדה להתערבות העו”ס לסדרי דין לצורך הכנת תסקיר, לרבות מתן הנחיות בעניין זמני השהות וההתנהלות ההורית של הצדדים.
מטבע הדברים, בעת הפרדת מגורי הצדדים, ככל ויופרדו, הרי שיחולו שינויים, אם בצרכי הקטינים והוצאות הצדדים ואם במתווה חלוקת זמני השהות בין הצדדים וכפועל יוצא מכך, אף תמורות אפשרויות בהכנסותיהם.
לאור זאת, נהיר כי לא ניתן להידרש, למצער תחת מצב דברים זה, לעתירת התובעת, באופן שבו ייבחנו הפרמטרים הנחוצים לקביעת שיעור מזונות הקטינים, לרבות יחס זמני השהות והתמונה הכלכלית של הצדדים, מתוך ראייה עתידית, בראי הנסיבות והשינויים שיחולו, ככל ויקרו; שהרי מדובר בסעד תיאורטי, למצער כאמור לעת הזו.
לא זו אף זו, ובהינתן המסכת העובדתית המונחת לפני בעת הזו, אין מקום להורות על חיובו של האב ברכיבי המזונות שנכללו בתביעת האם, אשר ישולמו לידה כמבוקש בתביעה, זאת כאשר דומה כאמור כי הוא נושא במרבית הוצאות הקטינים, לרבות הוצאות אחזקת המדור והמחייה, בתשלומים המועברים ישירות לגורמים השונים.
בהתאם לכך ובהינתן כלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
סוף דבר
התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה מטעם התובעת ביחס לנחלה, נדחית.
תביעת אבי הנתבע למתן פסק דין הצהרתי בנחלה מתקבלת.
התביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין שמירת זכויות, שהוגשה בידי התובעת, מתקבלת אך זאת באופן שפורט לעיל.
התביעה למזונות קטינים אשר הגישה התובעת, נדחית בזאת.
בהינתן האמור לעיל, בין היתר, תוך שקלול טיב ההליכים, מצאתי לחייב את התובעת בתשלום הוצאות ושכ”ט לנתבע בסך של 36,000 ₪ ולאבי הנתבע בסך 20,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים התלויים ועומדים.
פסק הדין יהא מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ח’ כסלו תשפ”ד, 21 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
